שלום הרב. אדם שעוד לא חזר על "ותן ברכה" או על "מוריד הטל" תשעים פעמים - אבל לדעתו הוא כבר לא טועה והוא כבר רגיל לומר את הנוסח המתאים, האם בכל זאת כשהוא לא זוכר מה הוא אמר עליו לחזור? תודה

לשואל, שלום! מסתבר לענ"ד שאם ברור לו לגמרי שאמר כהלכה, אע"פ שאינו זוכר שכעת אמר נכון אלא שהוא בטוח בכך לפי היכרותו את עצמו, אינו צריך לחזור. ואם יש לו ספק, אלא שיש לו הוכחה מסוימת שכבר התרגל והספק נוטה יותר שאמר נכון, עליו לחזור. הרחבה: 1. דין זה שנוי במחלוקת. בירושלמי (תענית פ"א ה"א) נאמר: "נתפלל ואינו יודע מה הזכיר, אמר רבי יוחנן: כל ל' יום - חזקה מה שהוא למוד הזכיר; מיכן והילך - מה שצורך יזכיר", וכך פסק בשולחן ערוך (סי' קיד ס"ח). בשו"ת בית דוד (לרבי יוסף דוד מסלוניקי, ח"א סי' מז) התלבט בשאלה מה דינו של מי שמרגיש שכבר התרגל בפחות משלושים יום, כגון שמצא את עצמו מזכיר כראוי גם בלי שימת לב, האם מעכשיו גם כשיהיה לו ספק יוכל לסמוך על הרגלו (וכן להיפך, במי שרואה שגם אחרי ל' יום טרם התרגל, האם צריך לחזור ולהתפלל). בפוסקים שאחריו מצינו חילוקי דעות בהכרעת הספק: בספר 'עיקרי הד"ט' (סי' ה אות נב) כתב שדברי הירושלמי נאמרו על המקרה הסתמי, אבל מי שיודע שכבר התרגל להזכרה הנכונה יכול לסמוך על ידיעתו, שהרי טעם הדין שלאחר ל' יום נכון לגביו עוד קודם לכן. אולם בשו"ת אהל יצחק (לר' חיים יצחק חסיד, או"ח סי' א) הכריע להיפך, מאחר שהירושלמי והראשונים שהביאוהו להלכה לא הזכירו חילוק זה, וגם יתכן שאם נקבע כך להלכה יהיה מי שלא הורגל ובכל זאת יטעה וינהג כך. בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' יז) ציין למחלוקת זו והכריע כדעה השניה, וכך נקט בילקוט יוסף (סי' קיד ס"י): "אפילו אם יודע בעצמו קודם שלשים יום שכבר לשונו התרגלה שלא להזכיר גשם, אין זה מועיל, וכל שהוא בתוך שלשים יום, ואינו יודע בודאות שלא הזכיר גשם - צריך לחזור", וכן בפסקי תשובות (סי' קיד הערה 101, אלא שהשתמש בסברת עיקרי הד"ט למקרה שעליו נחלקו הפוסקים אם הוא בגדר עברו ל' יום, עיין שם; ולא כפי שכתב בשמו (?) ב'אשי ישראל' פנ"ז הערה קלג). מסתבר לענ"ד לחלק כאמור, שהדבר תלוי במידת הוודאות של האדם. אם הוא בטוח שאמר נכון, אע"פ שאינו זוכר שכך אמר אלא שלפי היכרותו את עצמו הוא בטוח שאמר כהלכה, ינהג כעיקרי הד"ט (ואם רוצה להחמיר - יתפלל על תנאי של תפילת נדבה). ואע"פ שהירושלמי לא חילק בין איש לחברו, הירושלמי מדבר על מי ש"אינו יודע מה הזכיר", ובכגון זה הרי הוא כיודע. ואם יש לו ספק, אלא שלפי דעתו הספק נוטה יותר שאמר כהלכה, בזה הכרעת הירושלמי בספק היא המכרעת (מעיון בדברי האהל יצחק והרב פעלים ניתן להבין שאולי גם הם מסכימים לחילוק זה, ולא דיברו אלא על מי שיש לו הוכחה מסוימת שכבר התרגל). 2. מצאתי מאמר מאת הרב מרדכי קארפ שליט"א ב'הליכות שדה' 115 (עמ' 19-25) שתמה על עיקר דין זה שבירושלמי: כיצד יתכן שבתוך ל' יום חזקתו שהוא אומר כפי שהיה בעונה הקודמת, ואחרי ל' יום מיד מתהפכת החזקה להיפך, שחזקתו שאמר כראוי? ותירץ שעיקר הדין הוא שמי שספק לו אם התפלל כהלכה אינו חוזר ומתפלל (ברכות כא ע"א), ובתוך ל' אין זה ספק אלא חזקתו שהתפלל שלא כראוי, ואחרי ל' יום הרי זה בגדר ספק ודינו שאינו חוזר. על פי חידוש זה נקט שגם בתוך ל' יום, אם יש סיבה לומר שיצא מחזקה לומר שלא כהלכה - דינו כספק אמר, שאינו חוזר, ועל פי זה ביאר כמה קולות שמופיעות בפוסקים בעניין זה, עיין שם, ובין השאר העיר על דברי הרב פעלים בזה. אחר העיון, לענ"ד בלשונות הפוסקים לא משמע כדבריו, כגון בשו"ע סי' קיד ס"ט על אמירת תשעים פעמים, שכתוצאה ממנה "הרי הוא בחזקת שלא הזכיר גשם", ובמאירי בתענית ג ע"ב: "מי שנסתפק לו אם הזכיר גשם אם לאו, פירשו בתלמוד המערב שאם הוא תוך ל' - חזקה מה למוד הזכיר, וחוזר; מל' יום ואילך - חזקה מה צריך הזכיר", וכן בעוד אחרונים שהביא, הנקודה איננה רק הוצאה מהחזקה הקודמת לכלל ספק שקול אלא גם יצירת הנחה חלופית שמסתבר שאמר כראוי. ולדבריו לא יובן מדוע הפוסקים שציין לקולא (כגון על ידי אמירת תשעים פעמים כתחליף לל' יום) הקלו בכך אפילו במי שבאמצע התפילה ואינו זוכר כיצד אמר בתחילתה: אם הוא רק בגדר ספק, כיצד הוא יכול להמשיך ולברך ספק ברכות לבטלה?! 3. הדיון הוא כאשר אין לאדם הוכחה כיצד התפלל בתפילה זו, אלא הוכחה מסוימת על הרגלו עד עתה. אם יש לו הוכחה גם על מה שאמר בפועל בתפילה זו, כגון שהוא זוכר שבהיותו בתחילת הברכה התכונן לומר כראוי, די בכך שלא לחזור (הליכות שלמה, פ"ח סי"ב; ובמשנ"ב סי' קיד סקל"ח כתב שאם הספק התעורר מיד אחרי התפילה אינו מועיל מה שהוא זוכר שהתכונן להזכיר כראוי, אך זה כאשר התכונן לפני התפילה, ואילו כאשר התכונן בהיותו בתחילת הברכה ניתן לסמוך על כך).