ניקח קבוצה של יהודים מאמינים המתפללים כל יום שלוש תפילות ושומרים שבת וכשרות לחומרה, ולעומתם ניקח קבוצה בעלת גודל זהה של יהודים מינים ומתבוללים הכופרים בעיקר וחוטאים להכעיס. ניקח את מאוויי נפשם של אותם יהודים מאמינים עליהם הם מכוונים בתפילתם ובמקביל משתדלים במעשיהם להשיגם ולעומתם ניקח את מאוויי נפשם של היהודים הכופרים שכדי להשיג הם פועלים במישור המעשי בלבד. ראוי לציין ששתי הקבוצות שניקח תהיינה גדולות מספיק על מנת ששגיאת המדידה תהיה קטנה ככל הניתן. כעת, אם נצליח להראות שבקרב המתפללים אחוז ההצלחה זהה או קטן מאחוז ההצלחה של היהודים המינים, האם הצלחנו להוכיח כאן משהו?

לשואל, שלום וברכה! גם אם ההתרשמות מהניסוי תהיה כפי שאתה מתאר, דומני שאי אפשר להראות תוצאות מובהקות בסוג כזה של ניסוי, מפני שיש המון משתנים שיבטלו את מובהקות התוצאה. דוגמאות: 1. האם המאמינים צדיקים בכל התחומים או רק בשבת וכשרות לחומרה? האם יתכן, למשל, שלקבוצת הכופרים יש עדיפות בתחומים מסוימים של חיי הרוח, כגון מידות טובות? 2. האם המאמינים התאמצו מספיק להשגת מאווייהם? 3. האם המאמינים התפללו רק על עצמם או גם על הכופרים? הרי רוב תפילותינו מנוסחות בלשון רבים ומכוונות על כלל ישראל. 4. האם הפער הראשוני בין מאוויי הנפש של שתי הקבוצות לבין מצבם העכשווי היה זהה? בכל אופן, "אזרום" עם השאלה ואענה לשאלה הבסיסית: תיאורטית, אם יוכח שהתפילה איננה תורמת מאומה להשגת הדברים שביקשנו עליהם. מה תהיה המסקנה מזה? אקדים ואומר שמהיכרותי את המציאות זה ממש לא נכון, ודומני שכל מתפלל יוכל להעיד מניסיונו האישי על קשרים מופלאים בין תפילה לבין התרחשות במציאות (התפרסמו גם מחקרים שמצאו קשר בין תפילה לבין סיכויי החלמה של חולים, גם כשהחולים עצמם לא התפללו ואף לא ידעו שמתפללים לרפואתם, אבל לא בדקתי כדבעי את תקפות המחקרים הללו). אך לצורך הדיון ההיפותטי אקבל את ההנחה. אכתוב שתי מסקנות שלימדו אותנו רבותינו ז"ל, שנכונות כמובן גם אלמלא הניסוי אבל הניסוי יחדד את נכונותן: א. הקב"ה לא עובד אצלנו, לא פועל לפי הזמנתנו ולא חייב לשמוע לתפילותינו. יש לקב"ה תכנית מסוימת, הוא השאיר בה פתח מסוים לשינוי בעקבות תפילותינו (עניין שכשלעצמו דורש הבנה, האם באמת דעת ה' משתנה? ולא כאן המקום להרחיב), אבל תפילה זה לא כספומט שעובד על אוטומט. בפרט בדברים גדולים וחשובים, בקשות שאם תתקיימנה יש להן תוצאות שונות ורבות, בוודאי החלטת ה' לטוב או למוטב משקללת את כל החשבון הגדול ואיננו יכולים לצפות שהתפילה לבדה תכריע את הכף. חז"ל היו מודעים היטב למגבלותיה של התפילה. במשנה בתענית (פ"ג מ"ז) נאמר שכאשר רואים שבאו גויים להתקיף את העיר הסמוכה, מותר לתקוע בשופר בשבת כדי לקרוא לעם להיחלץ לעזרה, אבל אין תוקעים בשופר רק כדי לקרוא את הציבור לתפילה. כלומר, התפילה איננה תרופת-קסם מספקת שמצדיקה חילול שבת עבורה, "שאין אנו בטוחין כל כך שתועיל תפלתנו לצעוק עליהן בשבת" (רש"י תענית יד ע"א). רבנו סעדיה גאון (בספרו 'אמונות ודעות', מאמר חמישי) מונה שבע סיבות שבגללן תפילות לא מתקבלות. נפרט כמה מהן. הראשונה שבהן היא כעין מה שכתבתי לעיל: כאשר מתפללים על דבר שכבר נגזר ונחתם בשמיים - התפילה לא מתקבלת, כדוגמת משה רבנו שלא נכנס לארץ למרות כל תפילותיו (ראו בגמרא ראש השנה יח ע"א, דיון על תפילה לאחר גזר הדין). כלומר, כאשר לקב"ה יש תכנית מוגמרת ומוחלטת מסיבותיו שלו, התפילה לא משנה אותה. שאר הסיבות שמנה רס"ג הן פגמים בתפילה עצמה או באישיותו של המתפלל, כגון: א. כאשר המתפלל מסרב לשמוע דברי תורה, ככתוב (משלי כח, ט): "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה - גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה". דברי התורה הם דבר ה' מלמעלה למטה, ומי שמסרב לשומעם אינו יכול לצפות לקשר חד צדדי מלמטה למעלה. ב. מי שמתעלם מסבלם של אנשים תפילתו לא מתקבלת, ככתוב (משלי כא, יג): "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל - גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה". ג. מי שעוונותיו רבים והוא מתפלל בלי לחזור בתשובה עליהם. יש להוסיף את דברי חז"ל (בבא מציעא נט ע"א) שבזמן שבית המקדש חרב ושכינת ה' לא גלויה בתוכנו גם התפילות פחות מתקבלות (הגמרא אומרת בלשון חריפה יותר: "מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה", אך ראו לשון המאירי שם, שממתן את משמעות הדברים, וכן ב'חשוקי חמד' ברכות לב ע"ב). נכון הוא שאם הקבוצה בניסוי שהצעת תקיף את כל עם ישראל לדורותיו הרי שהמסקנה שה' לא שומע לתפילתנו ח"ו תעמוד בסתירה לפסוקים בתנ"ך שלפיהם הוא נוהג ומבטיח לעשות כך. ב"ה המציאות שלנו מראה בעליל כיצד הקב"ה שומר הבטחתו לישראל, מקבץ נדחי עמו ישראל וגואל אותם קמעא קמעא. ב. מטרת התפילות איננה רק שה' ייענה אליהן. עיקרה של התפילה כמצווה הוא עבודת ה'. "ולעבדו בכל לבבכם - איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה". העמידה בתפילה היא עמידה לפני ה' כעבד לפני ריבונו. כמובן, העבד המדבר אל רבו מצפה שרבו יקשיב לו וייעתר לתחינותיו, אבל תפילותינו באות קודם כל, במובן הפשוט, להגדיר את עצמנו לעצמנו כעובדי ה'. עמוק מזה: התפילה מבטאת את כיסופינו לה'. בלשון הראי"ה קוק: "הנשמה מתפללת תמיד". הנשמה הטהורה שבכל אחד מאתנו עורגת אל הקב"ה. "אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלוא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל" (עולת ראיה, הקדמה). לפיכך, שעה של תפילה בכוונה עמוקה היא תענוג שאין כמוהו. כמו שאדם מורעב מתנפל על אוכל, כך הנשמה "מתנפלת" על הסידור. מספרים על אחד האדמו"רים שאמר בסיומה של תפילת חג: "עד עכשיו קיימנו את 'חציו לכם', עכשיו נלך לאכול ולקיים את החציו לה'"... אם התענוג הזה נראה למישהו רחוק מהשגתו, כדאי שיקבע לעצמו תפילה אחת בשבוע, למשל, בזמן נטול הפרעות, בו יצלול לעומקה של תפילה. מובטח לו שהוא בן עולם הבא כבר בעולם הזה. ועוד נדבך: התפילה מחנכת אותנו. חז"ל קבעו לנו בברכות ובתפילות לא רק את מה שהיינו רוצים לבקש בעצמנו אלא גם את מה שהאדם הטרוד בבעיותיו הפרטיות אולי לא היה טורח לבקש: חכמה ודעת, קיבוץ גלויות, וכן הלאה. עמידתנו לפני ה' לבקש בכוונה על דברים מסוימים מחנכת אותנו להיות טובים יותר. האם התפילה לה' לרפואתו של אדם בלתי מוכר, למשל, אינה עושה אותך לאדם טוב יותר, שיוצא ממעגל האנוכיות שלו ומסתכל סביב באכפתיות מסבלם של אחרים? בסיכומו של דבר: התפילה איננה רק לשם מילוי בקשותינו. היא קודם כל עבודה רוחנית פנימית. מעבר לכך, יש לתפילות השפעה במציאות הקונקרטית שעליה ביקשנו, אבל ההשפעה הזו אינה מוחלטת והיא תלויה בתנאים שונים, לפי הנושא ולפי המתפלל וצורת תפילתו ועוד. בכל מקרה, התפילה מעומק הלב פועלת ומשפיעה שפע רב לטובה ולברכה באפיקים שלא חשבנו עליהם.