שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • שאלות ציבוריות
קטגוריה משנית
שאלה
ישנה גמרא בבבא בתרא שאומרת שתלמידי חכמים פטורים ממיסים, האם ניתן לנהוג כך? וישנה גם דעת הגרש"ז אויערבך [כך נראה שדעתו בחידושיו על נדרים עמוד קע"ג] שאפשר לא לא לתת מיסים כי המיסים הם גם על דברים אסורים, ואז יש דין ברירה. אודה מאוד על התשובה
תשובה
לשואל, שלום! במדינת ישראל בימינו תלמידי חכמים צריכים לשלם מס כמו כל אחד אחר. הרחבה: 1. הסוגיה בבבא בתרא ז ע"ב - ח ע"א פוטרת תלמידי חכמים משני סוגים של מיסים: מס למלך ("כרגא") ומס שנגבה לצורך הגנת העיר, משום ש"רבנן לא צריכי נטירותא". לעומת זאת הם חייבים במס ל"כריא פתיא", דהיינו מס לחפירת בורות מים (רש"י) או לתיקון הדרכים (תוספות בשם רבנו חננאל). הסיבה להבדל בין הדברים מוסברת בראשונים: תלמידי חכמים צריכים להשתתף בכל מה שהוא צורך עבורם, ורק מצרכי הבטחון הם פטורים, מפני שהתורה משמרתם ואינם זקוקים לשמירה. לפי זה הפטור מ"כרגא" נובע מכך שמס המלך לא שימש לצרכי העם אלא לקופתו האישית של המלך, ואין לציבור הנאה ישירה מכסף זה, אלא רק רווח והצלה מכעס המלך. כך כתב בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן נב: "ומאי טעמא כרגא פטורים וכריא פתיא חייבים?... דכרגא הוי סילוק היזק, אבל כריא פתיא היינו הבאת תועלת, שנהנים בדבר". ממילא בימינו, שב"ה הכסף אינו הולך לכיסם הפרטי של ראשי השלטון אלא הם אחראים על ניהול הקופה הציבורית, הרי שכלל המס הוא כ"כריא פתיא". 2. אמנם ראיתי בציץ אליעזר (ח"ב סי' כה אות יד) שחידד את ההבדל בין שיטות הראשונים ב"כריא פתיא", שלפי רש"י, שמדובר על חפירת בורות מים, גביית המס מת"ח היא רק עבור צרכים חיוניים לקיום, בעוד שלפי רבנו חננאל, שפירש שמדובר על תיקון הדרכים (שבימי חז"ל לא היה צורך בטיחותי חיוני אלא עניין של נוחות גרידא), עליהם להשתתף בכל צורך שגם הם נהנים ממנו. לדעתו השולחן ערוך (יו"ד סי' רמג ס"ב), שחייב את תלמידי החכמים ב"דבר שצריך לחיי האדם כגון בארות מים וכיוצא בהם", מתכוון לצרכים המצומצמים ביותר, כדעת רש"י. הוא מסתמך על 'ערך לחם' למהריק"ש (יו"ד סי' רמג, נדפס במהדו' השו"ע השלם עמ' רלד): "וכלל העולה מדברי הפוסקים שכל דבר שאינו לחיי האדם ממש ושלא בעלילה - פטורים" (והובא ב'עיקרי הד"ט' יו"ד סי' כו,כז). אולם הדיוק אינו מוכרח, ואפשר שכוונתו רק לשלול מסים הנובעים מעלילות (חקרי לב חו"מ סי' קי), וכך משמע מדבריו לפני כן: "ודבר שאינו צורך לחיי האדם, כגון שאמר להם: או תצאו מהמלכות או תתנו לי כך וכך, ופדו הגזירה בממון - ת"ח פטורים... הר"ם אלשקאר סי' יט". בדעת השו"ע דברי הציץ אליעזר קשים מאד לענ"ד. אמנם ביו"ד סי' רמג ס"ב כתב כאמור, "בארות מים וכיוצא בהם", וניתן לתלות בדבריו שנקט כשיטת רש"י בדווקא, אבל בשו"ע חו"מ סי' קסג ס"ד כתב כפירוש השני: "אבל לתיקון הדרכים והרחובות - אפילו מן החכמים". וכן במקורו בטור: ביו"ד רמג כתב הטור כלשון השו"ע הנ"ל, ובחו"מ קסג: "ובשאר צרכי העיר כגון חפירת בורות ותיקון הדרכים והרחובות גם ת"ח חייבין בהן". ברור, אפוא, שאין כל מחלוקת בין הפירושים. גם בבית יוסף (יו"ד רמג) הביא את שני הפירושים לכריא פתיא בלי לציין שהם חלוקים. הדבר מוכח גם מכמה ראשונים שלא ראו הבדל מהותי בין רש"י לר"ח, והכל מתכוונים לאותו דבר, שמה שת"ח נהנים ממנו הרי הם חייבים. כך, למשל, במאירי (בבא בתרא שם): "כל שבני העיר נמלכין ועושין חפירה חדשה להוציא להם מים... תלמידי חכמים נפרעין מהם בזו, שהרי אף הם צריכין מים, וכן בכל דבר שהכל משתמשים בו, והוא שיש מי שפירש בזו תקון רחבה של עיר...". ובנימוקי יוסף (ה ע"א): "לכריא דפתיא - כלומר תיקון רחובה של עיר שמוכרין שם מיני מאכלים. ויש מפרשים: לחפור שם באר ברחובה של עיר, וכל זה הוא צורך גם לתלמידי חכמים". לפיכך ברור שמה שכתבו הטור והשו"ע ביו"ד "כגון בארות מים וכיוצא בהם" כולל כל מה שהם נהנים ממנו. וכן כתב בשו"ת דרכי נועם (חו"מ סי' נו, תשובה מאת הרב אברהם מדינה), אחר שהביא את הפירושים השונים ל"כריא פתיא": "ולכאורה משמע דפליגי, אלא שבמעט עיון נראה שכולן שוים לטובה, וזיל בתר טעמא הוא, שמה שצורך ת"ח שוה בו לצורך רבים הדעת נותן שהם חייבים, ומה לי חפירת בורות מה לי תיקון רחובות? וכבר כלל זה מוהר"י קארו ז"ל בספר יו"ד סי' רמ"ג: 'ואם דבר שצריך לחיי האדם כגון בארות מים וכיוצא בהם חייבים לתת חלקם' עכ"ל. דייק בלישניה למכתב 'וכיוצא בהם' לאשמועינן דלאו דוקא הני אלא כל מה שצריך, וחדא מינייהו נקט לדוגמא, ומזה ישמע חכם וידמה מלתא למלתא". 3. עדיין נותר לדון על צרכי הביטחון, שהגמרא פוטרת את תלמידי החכמים מלהשתתף במימון שלהם. כיום תקציב הביטחון עומד על כ- 20% מתקציב מדינת ישראל, ולכאורה תלמידי חכמים פטורים מהמס בשיעור זה. ברם, החתם סופר (בבא בתרא ח ע"א) כותב שהפטור של תלמידי חכמים ממס הוא רק על צרכים מיוחדים שהם תוצאה מן הגלות, אבל השתתפות רגילה בתקציב המדינה, כולל צרכי בטחון מקובלים בין מדינות, גם הם חייבים בה, ובלשונו: "דעד כאן לא קפטרו רבנן אלא ממס וחומה שהם מצד גלות ישראל... אבל שמירה כדרך שמלכות נשמרים ממלכיות אחרים - גם תלמיד חכם חייב". הוא מוכיח זאת מהדין שתלמידי חכמים נותנים מחצית השקל, שחלק ממנה הולך לביצור חומות ירושלים (ועל הוכחה זו יש מקום לפקפק, כי עיקר מחצית השקל הוא לקרבנות הציבור, עיין שבט הלוי ח"ט סי' שד אות טו). חידושו של החתם סופר משתמע מהדרשות שהובאו בסוגיה בבבא בתרא שם כמקור לפטור זה: "אפילו בשעה שאתה מחבב עמים ("להשליטן על בניך". רש"י) - כל קדושיו (של ישראל, תלמידי החכמים) בידך", וכן "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים" (הושע ח, י). כמו כן לשון הגמרא שם: "אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ": המילה "פורענות" מתאימה לעונש, מס שנובע מהשעבוד בגלות, ואילו מס שגרתי שהולך לקופה הציבורית שממנה כולם נהנים איננו בגדר "פורענות". בדומה לזה נאמר בדברים רבה, פרשת וזאת הברכה: "רבונו של עולם, שני עולים אתה מטיל על בניך: תורה ושעבוד מלכיות. א"ל הקדוש ברוך הוא, משה, כל העוסק בתורה - כל קדושיו בידיך. והם תכו לרגליך, תני רב יוסף: אלו ת"ח שמכתתין את רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה ופורקין מעצמן שעבוד של מלכיות". "שעבוד מלכויות" הוא עול אומות העולם דווקא, ודווקא ממנו נפטרו. כיוצא בו כתב בשו"ת דרכי נועם (חו"מ סי' נז, תשובה מאת הרב אברהם סכנדרי) בטעם הפטור של ת"ח ממסים: "גם כי גלוי וידוע לפניו יתברך כי לא על לומדי התורה היתה הגזירה והחתום, ולמה יקבלו עול שאינו מוטל עליהם?". מדובר על גזירות רעות בגלות. הוא מצטט אמנם מאבות פ"ג מ"ה: "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות", וגם התשב"ץ ב'מגן אבות' שם מאריך על פטור הת"ח ממסים, אך "עול מלכות" עשוי להתפרש גם על עול הגויים, כלשון הירושלמי (שביעית פ"ו ה"א, בהשוואה בין קדושה ראשונה בימי יהושע לקדושה שניה בימי עזרא): "אבותיכם לא היה עליהם עול מלכות, ואתם אף על פי שיש עליכם עול מלכות". כאמור, החתם סופר מחייב השתתפות בשיעור "כדרך שמלכות נשמרים ממלכיות אחרים". לעניין זה יש לציין שתקציב הביטחון בישראל, במספרים מוחלטים, אינו מהגבוהים ביותר בעולם. יש מדינות רבות באירופה שמשקיעות הרבה יותר למרות שסביבתן שקטה הרבה יותר. 4. מהדברים עד כה עולה שהנימוק הראשי לפטור שניתן לת"ח ממיסים איננו זכות יתר שהתורה העניקה להם, אלא עשיית צדק, דהיינו: מאחר ששעבוד המלכויות לא הוטל עליהם, ולצרכי ביטחון אינם זקוקים, ממילא הם פטורים מהם. מכל מקום, מדברי הפוסקים עולה שיש כאן עניין נוסף, והוא זכות שהתורה העניקה לת"ח לכבוד התורה ולהקלה על פרנסתם. כך, למשל, כתב בשו"ת דרכי נועם (חו"מ סי' נז, תשובה מאת הרב אברהם סכנדרי הנ"ל, בנוסף לטעמו הנ"ל שהגזירה משמיים לא נאמרה על ת"ח): "וטעמא דמילתא דאדרבא זהו כבוד התורה להיות בניה חפשים וחירות, אל תיקרי חרות אלא חירות... הרי זה בכלל מתנות של כהונה שזיכתה תורה לכהנים... וזיכתה התורה לעוסקים בה כדי ליהנות ולשבוע מזיז כבודה" (ועיין גם בפיה"מ לרמב"ם באבות פ"ד מ"ו, בסופו, שדימה את פטור הת"ח ממיסים לפטור הכהנים ממחצית השקל, לשיטתו שם). נראה שהיחס בין שני הנימוקים הוא כך: אלמלא הנימוק השני, היה ראוי שת"ח ישתתפו גם במה שאינם זקוקים לו וישאו בעול עם הציבור במה שהוא צריך. אך מחמת הנימוק השני, כבוד התורה, נפטרו ממה שאינם זקוקים לו ואינו מחמתם. ובמה שגם הם זקוקים לו - אין טעם זה מספיק לפוטרם. אמנם ראוי למדינת ישראל לעודד לימוד תורה ולכבד תלמידי חכמים על ידי פטור ממיסים שונים כמידת יכולתה, אבל אי אפשר לומר שהמדינה מחויבת בזה. ממילא, אין היתר לת"ח להתחמק מתשלום מס. מעבר לכך, בפועל חלק מתקציב המדינה מוקדש גם להחזקת תורה בדרכים אחרות, כמו גם פטור ממס הכנסה למקבלי מלגה עבור לימודם. 5. באשר לסברה השנייה שהזכרת בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, ולפיה ניתן להיפטר לגמרי מתשלום מיסים בגלל השימוש בחלק מהכסף לדברים אסורים, הדברים אינם מדויקים כלל. דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל הלכה למעשה, כפי שמובא בשמו ב'נשמת אברהם' חו"מ סי' שנט, ש"דינא דמלכותא דינא" נוהג גם בארץ ישראל ובכל מדינה שאין בה חוק שמפלה את היהודים לרעה (ועיין גם במעדני ארץ, שביעית, סי' כ,יא). דבריו בחידושיו לנדרים שציינת אינם ברורים לגמרי במסקנתם, ובעיקר - לא נאמרו הלכה למעשה. מה שכתבת בשמו שמותר להעלים מס בגלל ניצול המיסים לדברים אסורים אינו כתוב בו. האפשרות שהוא מעלה שם היא שאת החלק היחסי הזה במס ניתן לקזז. המושג של "ברירה" לא מוזכר שם כלל. יש לשים לב גם לדבריו בנדרים שם על חילול השם: הוא כותב שגם אם נאמר שאין במדינת ישראל "דינא דמלכותא" אין בכך משום חילול השם, מפני שגם אם אין גיבוי הלכתי לחובה לשלם מיסים, עדיין הנורמה המקובלת היא תשלום מיסים ככל אזרח. כשם שהאזרח שאינו רואה את עצמו מחויב לחוקי ההלכה משלם מיסים מכוח חוקי המדינה, כך (ויותר מכך, עיין שם) הנוהג בפועל גם בקרב שומרי המצוות. מדבריו עולה, שאם האזרח הדתי יראה את עצמו כפוף אך ורק לחובות הנגזרות מן ההלכה, ולא יראה את עצמו מחויב לשום דבר שההלכה אינה מחייבת, הרי זה חילול השם. 6. שלא לדבר על השאלה המוסרית (ביחס לסברתך השנייה): הייתכן ליהנות משירותי המדינה בלי להיות שותף בעול המיסים? למה כל כך ברור שלא מוסרי לגור בבניין וליהנות מהמעלית והניקיון בלי לשלם לוועד הבית, ואילו כשמדובר בכספי הציבור הרחב מתחילים לקיים "אשר עשה אלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים"?
לחץ כאן לשליחת שאלה בהמשך לשאלה זו
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il