שלום לרב, שאלה שאני מתחבט בה כבר זמן מה ולא מצליח להכריע בה. ואני רואה שהרבה מסוגיות הוויכוח היומיומיות נובעות מחוסר הכרעה בדיוקים של נושא זה. אני בא מישיבת הסדר ושם לומדתי תורת הרב קוק, שעל פיה לפי הבנתי תפקידנו בעולם הוא להחיל את הקודש על החול, זאת אומרת לרומם את החול, ולכן אנחנו עובדים ולומדים לימודי העולם הזה ועליהם מלבישים את הקודש. ובעצם מרחיבים עולם בקודש. לעומת זאת, בעולם החרדי, (שבו התחנכתי בקטנותי) לפי הבנתי, שואפים לצמצום השימוש בעולם הזה ובגוף, והגברת הקדושה והרוח על פני החומר ואי שימוש בו. התלבטות זו היא חלק ממהלך בירור עם עצמי בנושאי יראה - אהבה, ציווי ומצווה - רצון וחיבור עצמי, וכו’ לכן שאלתי היא, עם מי הצדק? איך אנחנו אמורים לנהוג ולכוון את עצמינו בהנהגתנו בעולם? ובמידה והתשובה היא שצריך איזון בין הצמצום להרחבה, האם זה איזון מוחלט, או איזון שנוטה לאיזשהו צד. אודה לך אם תצרף מקורות המתייחסים לעניין. תודה רבה.

הצגת הדברים אינה מדויקת אין מחלוקת בעם ישראל שלימוד התורה הוא ערך עליון ויש צורך שהחברה הישראליח תגדל ת"ח רבים וגדולים כמו"כ מוסכם על הכל שלא כולם מסוגלים ויכולים ללמוד תורה בלבד השאלה היא איך להתיחס לעוסקים בישובו של עולם. הרב קוק ראה ערך מקודש גם בבניין הארץ בהתישבות בכלכלה במדע בצבא וכדו' משימתם של אלו לקדש את החול. ולכך מסוגולת ארץ הקודש שהיא גם ארץ וגם קודש גם בחסידות יש רעינוות דומים וכן בחתם סופר ועוד חלק (לא כולם) מהחרדים מיתחסים לעוסקים במלאכה במבט שלילי הם חוששים שהחול יבלע את הקודש בהם,. חששם מוצדק במקרים לא מעטים. עם יד על הלב, האם כל העוסקים במלאכה בציוה"ד מקדשים את החול? לא כולם.