שלום ! בעלי אמריקאי ודתי, אך ישנה כזו מסורת אמריקאית רומנטית, לשמור חתיכה מעוגת החתונה במקפיא עד ליום הנישואים הראשון שיחול בעוד שנה מהחתונה. כיצד אם כן לנהוג בפסח? תודה וחג כשר ושמח!

שלום וברכה! נראה שלא ניתן לסמוך על מכירת חמץ במקרה זה, ולפיכך לא ניתן להשאיר את העוגה. ראוי שתאכלו את העוגה בימים שלפני הפסח (זו יכולה להיות מחווה זוגית יפה בתוך עומס ההכנות לחג...), ובעז"ה תמצאו דרכים אחרות לציין את יום השנה לנישואיכם. תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות! הרחבה: מכירת חמץ כפי שהיא נהוגה בימינו, אינה היתר פשוט. בדברי חז"ל אנו מוצאים מכירה שבה החמץ עבר באופן ממשי לידי הגוי, ובדרך כלל זו היתה מכירה כפשוטה, שהגוי אכל את החמץ ולא החזיר אותו ליהודי לאחר הפסח. בדורות מאוחרים, כאשר יהודים עסקו בייצור ומכירה של משקאות חריפים העשויים מדגן, החלו הפוסקים להנהיג את המכירה לאותם סוחרים, משום שלגביהם היה מדובר בהפסד גדול מאד. רק בדורות האחרונים הפכה המכירה להיות נפוצה כך שכמעט כל אדם מבצע מכירת חמץ. יש לכך הצדקה, משום שפעמים רבות יש בבית מוצרים שאיננו יודעים אם הם מכילים חמץ או לא, ולפיכך המכירה מוציאה אותנו מן הספק; אולם לגבי מוצרים שיש בהם חמץ בוודאות (בין חמץ גמור ובין תערובת חמץ), ראוי מאד שלא לסמוך על המכירה, אלא במצב של הפסד מרובה, כגון מפעלים וחנויות, או למי שמצבו הכלכלי דחוק. (הרחבה בעניין זה, והדרכה מעשית מה למכור וכיצד, מופיעה בספרנו "ואכלת ושבעת", עמ' 292 ואילך). ממילא, אין ראוי לסמוך על מכירת חמץ לגבי חמץ וודאי כזה, גם אם הדבר כרוך בוויתור על נוהג חביב לחגיגת יום השנה לנישואין. אולם לאמיתו של דבר, המקרה המדובר הוא חמור בהרבה מאשר המכירה הרגילה. נקודת החולשה המרכזית במכירה הרגילה, היא שהמוכר והקונה לא מתכוונים באמת למכירה גמורה, שהרי כולנו יודעים שבפועל החמץ לא יילקח על ידי הגוי אלא יחזור לרשותנו לאחר הפסח. הפוסקים הצדיקו את הדבר בכל זאת באופנים שונים, ואחד העיקריים שבהם הוא שמבחינת המוכר הוא מוכן באמת ובלב שלם למכור את מוצרי החמץ - אם הנכרי ירצה לשלם את הסכום שהוסכם ולקחת את החמץ, אין למוכר כל בעיה לתת לו את המוצרים ולקבל את תמורתם. אולם במקרה שלנו לא קיים הנימוק הזה, שהרי אתם מעוניינים דוקא בחתיכת העוגה הזו, ותשלום כספי או חתיכת עוגה אחרת אינם מהווים תחליף מבחינתכם. דהיינו, שאתם לא באמת מוכנים למכור את העוגה הזו, וכל המכירה נועדה רק כדי שהעוגה תישמר בביתכם. זאת בניגוד לבעל חנות או סתם אדם שמוכר מוצרי חמץ, שמוכן למכור את החמץ באמת אם רק יקבל את תמורתו. בכמה שו"תים מופיע דיון במקרה מקביל: אדם ששומר בביתו חתיכת חלה שקיבל כ"סגולה" מאדמו"ר, והוא מעוניין למכור אותה לגוי לקראת הפסח כדי שיוכל להמשיך ולהחזיק בה גם בשנה הבאה. גם במקרה הזה, האדם מעוניין דוקא בחתיכת החמץ הזו ולא בשווייה הכספי. ואכן כתבו הפוסקים שבמקרה כזה לא ניתן לסמוך על המכירה. [שו"ת ערוגת הבושם (חלק אורח חיים, סימן קי"ב) - עיין שם, שנימק זאת באופן קצת שונה מן הנימוק דלעיל. נימוק דומה מופיע בשו"ת הד"ר (סימן כ"ה ס"ק ו', ד"ה "אות ב"), אלא שהוא מגיע למסקנה שמותר להחזיק את חתיכת החלה בבית. אולם הנימוק להתיר הוא, שהאדם אינו מתכוון בשום אופן לאכול את החמץ הזה, ונמצא שחמץ זה בטל ממנו שם אוכל והוא הפך לסמל בלבד. נימוק זה כמובן אינו שייך במקרה שלנו, שבו הכוונה היא לאכול את העוגה ביום השנה לנישואין, ולפיכך בענייננו מוסכם שאין לסמוך על המכירה.]