שלום הרב! בדרשת שבת הגדול הזכיר הרב (של הישוב שבו אני גר) בדרשתו את הגמרא בירושלמי "אמר רבי לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה" (ירושלמי פסחים, פרק י הלכה ה). והתעוררה אצלי שאלה: מדוע אכילת מצה בערב פסח היא כל כך חמורה שהיא שקולה כדיני עריות, משום שהוולד ממזר (רמב"ם, אישות, פרק י הלכה א)? אמנם חשבתי לתרץ על דרך החסידות, שאפשר להגיד שכמו שאכילת מצה בערב פסח - אדם יכול להתגבר בקלות, ואינה נסיון כ"כ קשה, כך אדם יכול להתגבר על תאוותיו ונסיונותיו, כי הם לא כל כך קשים, אלא הם דמיונות, כמובא בספרי חסידות, ובפרט בליקוטי מוהר"ן בכמה מקומות (למשל בתורה ק"ח תניינא). אשמח מאוד אם הרב יתן עוד תירוצים ורעיונות, כי הרעיון שלי לא מספק אותי... תודה רבה לרב, ושיהיה לרב חג כשר ושמח!!! יובל אהרן פרץ

שלום וברכה, ישר כח על הדברים היפים! רק שים לב שהבא על ארוסתו בבית חמיו אין הבן ממזר ח"ו, אלא שלוקה מכת מרדות, שמדרבנן הדבר אסור. ביאר המהר"ל (גבורות ה' מח) שהעניין הוא שארוסה מצד אחד אסורה על כל העולם, ומאידך עוד לא מותרת לבעלה עד אחר החופה. כך בערב פסח מצד אחד אסור לאכול חמץ. ומאידך אסור לאכול מצה כי עוד לא פסח. ולכן לא אמרו שהיושב בסוכה בערב סוכות כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו. יסוד הדבר ביאר הבני יששכר (מאמרי חודש ניסן מאמר ח - מצות תאכל) שזה לימוד לכל המצוות שצריך לעשותן במתינות ויישוב הדעת, כי אם קופצים לעשות מצוות בפזיזות, יתכן שיתערב רע במצוה. בברכת פסח כשר ושמח! הרחבה: זה לשון הבני יששכר: "ויתפרש עוד ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי וכו' ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם. להתבונן מהו הטעם [כי בעצם היום הזה וכו'], ועוד מהו הנרצה חקת עולם כיון שכבר נאמר לדורותיכם, ונראה עפ"י האמור בספר עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ג' פרק י"א וז"ל, המצוה הראשונה (היינו מצות פריה ורביה) אשר אמרנו (שכבר דיבר בה הרב בפרק הקודם [פרק ט'] אשר אדם הראשון חטא בזה שלא המתין בבעילת מצוה עד שבת) הוא בנין אב לכל המצות שהן צריכות שימור והזדמנות רב כמו שהיה מכריז שלמה המלך ע"ה שומר מצוה לא ידע דבר רע [קהלת ח ה] עיין שם, לפי"ז הכוונה שומר מצוה, היינו שעושה המצוה במתינות (ע"ד ואביו שמר את הדבר [בראשית לז יא]), לא ידע דבר רע, דאם עושה שלא במתינות יכול להתערב בתוכו רע ח"ו כענין שקרה לאדם הראשון ענין עץ הדעת טוב ורע, משא"כ כשעושה המצוה במתינות וישוב הדעת אזי לא יתערב בהדעת רע רק טוב, וזהו שנצטוינו בתורה במצות לא תעשה איסור אכילת חמץ (הוא תיקון לעץ הדעת שנתערב טוב ורע, חמ"ץ שא"ר בגימטריא ע"ץ הדע"ת, והנה נצטוינו לבערו ותהיה אכילתינו אז רק מצה כולו טוב), והנה נצטוינו ושמרתם את המצות (קרי ביה גם כן מצוות כמו שאמרו רז"ל [מכילתא פ' בא ט']]) היינו שתעשו המצוות במתינות ושמירה וישוב הדעת בכדי שיהיה כולו טוב, (על כן אמרו רז"ל [ירושלמי פסחים פ"י ה"א] כל האוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, שהוא דמיון אדם הראשון שלא המתין, הבן הדבר)". עכ"ל הבני יששכר. כעין דברי הבני יששכר שיש לעשות את מצוות ה' מתוך יישוב הדעת כתב מרן הראי"ה קוק בסידורו עולת ראיה בהקשר אחר, וז"ל: "וישכם אברהם בבוקר. מנוחת הנפש של הנשמה הקדושה, של האב הקדוש איתן האזרחי, לא נשבתה. שנתו לא נהיתה עליו, מתוך הידיעה הברורה, הבאה לו בדבר ד', ושום רגש של כהות, של רשול ושל דכאות, לא נתערב בהמית נפשו המטוהרה. שנת ישרים במנוחה ועליזת קודש עברה, וזמן ההשכמה באה כסדרה, ועז ד' המשוה רגליו כאילות, לרוץ כצבי ולהיות גבור כארי, לעשות רצונו של מקום ב"ה סמכהו, כי השכים בבוקר. וישכם אברהם בבקר".