יוסף ובנימין כנגד יעקב ויהודה | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
ויגש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

9 דק' קריאה

ואיש תבונות ידלנה
פרשת ויגש עוסקת בגישה והתקרבות של יהודה ואחיו אל יוסף עד שנתגלה אליהם באומרו "אני יוסף אחיכם". גישה זו מורה על התקרבות פנימית שנעשתה ביניהם עד כדי התדבקות רוחא ברוחא, וכפי שדרשו חז"ל את הפסוק "אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם", במדרש בראשית רבה צ"ג "ויגש אליו יהודה (איוב מא) אחד באחד יגשו, זה יהודה ויוסף, ורוח לא יבא ביניהם, אלו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו", וכפי שנבאר להלן.

יש להבין את עומק ההתגלות הזאת של יוסף אל אחיו. בפשטות הם זיהו את יוסף האבוד, שעד עתה עמד לפניהם ולא הכירוהו, ולכאורה בגלל השנוי שחל בו מאז עזבוהו קטן בלא חתימת זקן. או בגלל שהתנכר אליהם, או בגלל שלא האמינו שעבד עברי יגיע למעלה זו של משנה למלך מצרים.
אולם פרוש זה הוא שטחי בלבד, אי אפשר לפרש שהמכשול שעמד בפניהם להכירו היה רק בעיה לזהותו פיזית, (כפי שהקשה אור החיים הקדוש, כיצד אחים לא מכירים זה את זה?). אלא נראה שהבעיה היתה שלא הכירו את פנימיות נפשו, וזה גרם להם שלא להכירו, שלא יכלו להאמין שהוא מסוגל להישאר בצדקתו, ולהגיע לרום המעלה הזו במצרים. וזו הסיבה שיוסף מעכב את ההתגלות שלו אליהם, כדי לאפשר להם להכיר אותו בכוחות עצמם, כי רק שכנוע עצמי יביא לשנוי בתפיסתם אותו. יוסף חשב שאם היה מתגלה אליהם מיד, אולי האחים יאמרו לו דברים של אהבה שיכולים להיות מן השפה ולחוץ. ובינתיים גם הוא יבדוק אותם, אם הם עדין שונאים אותו ומבקשים רעתו.

ולכן חז"ל מתארים את היכולת של יהודה לגלות את יוסף מפני שהיה איש תבונות, שהיה יכול לחדור לעומק לבו של יוסף. וזה לשון המדרש בראשית רבה פרשה צ"ג:

"מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה (משלי כ ה) משל לבאר עמוקה מליאה צונין והיו ממיה יפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות ממנה, בא אחד וקשר חבל בחבל נימה בנימה ודלה ממנה ושתה, התחילו הכל דולים ושותים ממנה, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו, ויגש אליו יהודה".

"ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו", כפי הנראה מהפרשה, יוסף הכיר את צדקת אחיו מהר יותר משהם הכירוהו. מיד אם בואם למצרים, כבר נודע לו שהם מחפשים אותו. וכך המשיך לעמוד על טיבם ולהווכח כמה הם מצטערים על מכירתו, וכן לראות את המסירות נפש שגילה יהודה כלפי בנימין שערב לו, והיה מוכן לתת נפשו תחתיו. אמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה צג, ט):

"א"ר חייא בר אבא כל הדברים שאת קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו עד שאת מגיע ולא יכול יוסף להתאפק, היה בהם פיוס ליוסף, ופיוס לאחיו, ופיוס לבנימין, פיוס ליוסף, לומר ראו היך הוא נותן נפשו על בניה של רחל, פיוס לאחיו, לומר ראו היאך הוא נותן נפשו על אחיו, פיוס לבנימין, אמר לו כשם שנתתי נפשי עליך כך אני נותן נפשי על אחיך".

היינו, שכל התנהגותו של יהודה כלפי בנימין, בערבות שערב לו ומסר נפשו על כך, הייתה פיוס ליוסף ופיוס לבנימין, והראתה להם שחזר בתשובה על חטאו כלפי יוסף.

אולם עדיין יהודה ואחיו לא הכירו את יוסף, עד שהוא עצמו חשף עצמו כלפיהם וגילה להם "אני יוסף אחיכם", אחיכם - המרגיש כלפיכם כאח אוהב, ואינו נוטר לכם על מכירתי, וכפי שהוא מסביר להם, שהכל קרה משמים "להחיות לכם לפלטה גדולה". וכך הם עמדו על צדקתו.
עוד אמר להם יוסף: "והנה עיניכם הרואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם" (מה, יב), פירש רש"י "שאני מהול ככם, ועוד כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש". נראה שלא התכוון להראות להם רק סימנים חיצוניים, שהוא מהול ומדבר בלשון הקודש, כי סימנים אלו יכולים להימצא גם אצל נכרי, (במיוחד ע"פ הכתוב "אשר יאמר לכם תעשו" (מ"א נ"ה), ומפירש רש"י שיוסף אמר למצריים שימולו), אלא סיפר להם כיצד הצליח לשמור על ברית קודש, ולא נטמא בבת אל נכר, וכן מדבר בלשון הקודש, שיש בו רוח הקודש, ושם שמים שגור בפיו, "שמני אלוקים אדון לכל מצרים" "אלוקים יענה את שלום פרעה" וכדומה. ומזה הם יכולים להיווכח שהוא צדיק אשר רוח אלוקים בקרבו.

וניכרים היו דברי אמת, שיוסף סלח לאחיו ונתן בהם אימון. מובא במדרש הנ"ל מחלוקת בין החכמים אם עשה יוסף כשורה כאשר הוציא את כל האנשים ונשאר עם אחיו לבד, ובכך סיכן את עצמו, וזה לשון המדרש:

"ולא יכול יוסף להתאפק..., רבי חמא בר חנינא אמר לא עשה יוסף כשורה שאלו בעטו בו אחד מהם מיד היה מת, רבי שמואל בר נחמן אמר כהוגן וכשורה עשה, יודע היה צדקן של אחיו אמר חס וחלילה אין אחי חשודים על שפיכות דמים".

אנו רואים, שיוסף סמך על אחיו שלא יהרגוהו, והיה מוכן לסכן עצמו באמון שלו בהם, למרות שהיתה לו סיבה לחשוש מזה, הרי הם אמרו בעבר "ועתה לכו ונהרגהו", וכן יוסף הוציא את דיבתם רעה אל אביהם" שהם אוכלים אבר מן החי, שמרמז על מידה אכזרית, שהשלכותיה שפיכות דמים, כפי שאכן נהגו כלפי יוסף, ולמרות זאת עתה יוסף סומך עליהם! זה מוכיח שסלח להם ונותן בהם אמון, ואינו חושד בהם בשפיכות דמים.

הוכחה נוספת לכך שיוסף סמך על האחים שחזרו בתשובה, וסרה קנאתם בבניה של רחל מן העובדה שיוסף מפלה לטובה את בנימין על פני אחיו "לכולם נתן לאיש חליפות שמלות, ולבנימין נתן שלוש מאות כסף וחמש חליפות שמלות" (מה, כב), מובא על כך במדרש (ילקוט שמעוני, ויגש קנב):

"לכולם נתן לאיש חליפות שמלות אפשר בדבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו דאמר רב לעולם אל ישנה אדם את בנו משאר בניו שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף וכו' (כדלעיל) עביד איהו מילתא בבנימין כי היכי דניקנו ביה אחיו, אלא רמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו בן שיצא בחמשה לבושי מלכות ומנו מרדכי דכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך...".

ועדין אינו מובן מדוע יוסף לא חשש שמא יגרום הדבר קנאה ושנאת אחים, הלא הוא טעם על בשרו את הקלקול שזה יכול לגרום?
אלא צריך לומר שיוסף היה בטוח שהאחים למדו את הלקח, וכתשובת המשקל - יעמדו בנסיון שמעמיד בפניהם, כמו שאומר הרמב"ם "באותו מקום ובאותה אשה".

אולם יש כאן עומק יותר. בקדושת לוי כאן כתב: כי יוסף ובנימין מאם אחת היו, ומקרה אחד קרה לשניהם, כמו שיוסף נתעלה ע"י חלום, כך מרדכי שיצא מבנימין נתעלה ע"י חלום אחשורוש. ואם נתבונן נראה הרבה נקודות השוואה ביניהם. (יוסף נעשה משנה למלך ומרדכי נעשה משנה למלך, יוסף הרכיבו אותו על מרכבת המשנה ומרדכי הרכיבו על הסוס ברחוב העיר ליוסף קראו ברחוב העיר אברך למרדכי קראו את הקריאה ככה יעשה לאיש... יוסף ויסר המלך את טבעתו מעל ידו, ועוד).

וזה מה שיוסף, רמז להם, כמו שהוא קבל כתונת פסים מאביו, בגלל היחוד שאביו מצא בו, ואכן יתקיים בו הדבר שנעשה מלך במצרים ולבש בגדי מלכות. והדבר הביא טובה גדולה למשפחת יעקב ובניו, כך גם בנימין שקבל חמש חליפות שמלות יש בו יחודיות, ועתיד לצאת ממנו מרדכי שילבש בגדי מלכות ויושיע את ישראל, אם כן אין לקנא בו אדרבה לשמוח על כך שהקב"ה מביא להם מושיע ומציל.

ולא יכול יוסף להתאפק
שפת אמת (פרשה זו שנת תרמ"ב) מפרש "ויתן את קולו בבכי" "כי ענין הבכי של יוסף הצדיק, דרשינן: שבכה על חורבנות של בתי המקדש (מגילה ט"ז:), ויתכן לומר שאם היה יכול להתאפק יותר, היה ביכולתם של השבטים לתקן עד הסוף, ולא היה יותר גלות וחורבן, אולם מפני שלא היה בכוחם לסבול כל כך צער, לכן לא התאפק יוסף יותר, ומיד הרגיש יוסף, שבגלל כך יהיו החורבנות ומשום כך בכה".

נראה לבאר את עומק דבריו ע"פ מה שאמרנו לעיל, שהתיקון השלם היה בא מתוך זה שהאחים היו מכירים זה את זה מכח עצמם, להגיע כל אחד ללבו של השני, בחינת "איש תבונות ידלנה", אולם הם לא הגיעו לכך להכיר את יוסף, עד שגילה את עצמו לפניהם, ואע"פ שהם בודאי האמינו לו, לא הגיע הדבר למודעות מוחלטת שלהם, ולפיכך נגרמו שוב מחלוקת בין השבטים שהביאו לחורבן שני המקדשות.

ו"מעשה אבות סימן לבנים", גם בגלות מצרים, הקב"ה "צדיקו של עולם" לא היה יכול להתאפק עוד ולראות בסבלם של ישראל במצרים, ונתגלה להם קודם הזמן שנקבע והקדים את קץ הגאולה, ונמצא שהיו במצרים רק מאתים ועשר שנים. ובגלל זה לא הגיעו לתיקונם השלם והוצרכו לחזור ולגלות 1 . ועוד במצרים נאמר למשה "אהיה אשר אהיה שלחני אליכם" שפירושו אהיה עמם בגלות מצרים, ואהיה עמהם גם בשאר הגלויות. וכל זה בגלל שהם לא זכו להגיע להכרה זו בעצמם, והקב"ה בהתערותא דלעילא התגלה להם וגאלם.

התגלות יוסף לאביו
כך נראה להסביר גם את המפגש שהיה בין יוסף ואביו. כמפגש של הכרות פנימית, שבו נוכח יעקב לדעת את גודל צדקת בנו יוסף.
"ויגידו לו לאמור עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, ויפג לבו כי לא האמין להם" (מה, כו), אפשר שלא האמין להם, מפני שהעובדה הזאת שיוסף הוא מושל במצרים אינה מעניינת את יעקב, אדרבה היא מעוררת חשש שמא חלילה יוסף אינו שומר על יהדותו, ואז אין זו נחמה עבורו אם יוסף חי. ורק לאחר שנוכח לדעת שיוסף נשאר בצדקו, אז חייתה נפשו, כמו שנאמר: "וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם" (שם, כ"ז). ופירש רש"י שם "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אמר אשר שלח פרעה. ותחי רוח יעקב - שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו".
היינו, כשקבל את הרמז של יוסף, שהוא עדין זוכר את הסוגיא שעסק עמו בזמן פרידתם, הבין שלא שכח תורה שלמד אצלו, ונתקיים בו "הנפרד מחברו אל יפרד אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו".

נשאלת השאלה , מדוע יעקב למד עם יוסף דוקא פרשת עגלה ערופה בזמן שפרש ממנו?
מסביר המהר"ל ב"גור אריה", מפני שעגלה ערופה מובאת לכפרה על הרוג שנמצא ולא נודע מי הכהו, והזקנים אומרים: "ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו" (דברים פרק כא פסוק ז), ופירש רש"י "ידינו לא שפכה - וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה". למדנו מכאן כמה גדולה מצות הלוויה, שבכוחה להגן על היוצא לדרך. ובאור הדבר על דרך הפשט, מפני שהיוצא לדרך מרגיש עצמו בודד, ולבו מתמלא בדאגה מסכנות הדרכים, וזה עצמו עלול לסכן אותו. וכשמלוים אותו בדרך, מכניסים בלבו בטחון, שאינו עזוב לבדו, ואף בלוי קטן של ד' אמות, די כדי לתת לו את אותה תחושה טובה (עיין בגמרא סוטה), וכאילו חברו ממשיך ללוות אותו לאורך כל אותה הדרך. ולכן יעקב עסק בפרשת עגלה ערופה כאשר ליוה את יוסף ביציאתו לדרך. ולפי זה בודאי הטרידה את יעקב כל אותם שנים השאלה הזאת כיצד קרה שטרוף טורף יוסף, הרי הוא ליוה אותו, ומדוע הוא לא נשמר בדרך? ועתה כאשר נודע לו שיוסף חי, והזכיר לו פר' עגלה ערופה שלמד אתו, הבין שיוסף בא לפותר לו את השאלה הזאת, ומספר לו שדמות דיוקנו של אביו הייתה עמו בכל מקום, ובזכות זה הוא ניצל מעבירה, אם כן נמצא שהליווי של יעקב הואיל לו, להיות נשמר מחינה גשמית ורוחנית. ומיד "ותחי רוח יעקב אביהם".

ואת יהודה שלח לפניו - להקים לו בית מדרש
מובא בילקוט שמעוני (תורה פרשת ויגש רמז קנב):

"דבר אחר: ואת יהודה שלח לפניו, אמר ר' נחמיה: להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם תורה ושיהו השבטים הוגות שם תורה תדע לך שכן הוא כיון שהלך יוסף מאצלו היה אבינו יעקב יודע באיזה פרק פרש ממנו שהיה משנה אותו, כיון שבאו אחיו ואמרו לו עוד יוסף חי לא היה מאמין שנאמר ויפג לבו כי לא האמין להם ונזכר יעקב באיזה פרק פרש ממנו שהיה משנה אותו וכיון שבאו אחי יוסף ואמרו לו אמר להם נתן לכם סימן באיזה פרק פרש ממני מה עשה נתן להם עגלות שנאמר ויתן להם עגלות ללמדך שבכל מקום שהיה יעקב יושב היה עוסק בתורה כשם שהיו עושין אבותיו שנאמר וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי".

מדוע המדרש מזכיר את זה שיעקב למד עם יוסף בזמן שפרש ממנו, ולא את המדרשים שיעקב היה איש תם יושב אהלים, ולמד בבית שם ועבר, וכל תורה שידע אעביר ליוסף?
נראה שמשמעות הישיבה שהקים יהודה היתה למוד תורה של היוצא לדרך, וכמו שיעקב למד עם יוסף תורה כשיצא לדרך, וזה גרם לו שישמר בגלות, כך עתה יעקב שולח את יהודה לפניו גושנה כדי שהיציאה לדרך הגלות תהיה מבוססת על דברי תורה, "לוית חן הן לראשיך" התורה תלווה אותם ותשמור עליהם בגלות.

העגלות - שנשאו את המשכן
עוד אמרו במדרש שם פרוש אחר, שיעקב עסק עמו בפרשת העגלות שנושאות את המשכן. מה הקשר בין פרשה זו ליציאה לדרך? נראה לפרש, שהמשכן הנישא על גבי העגלות, מסמל את נדידת השכינה עמם במדבר, וזה מלמד אתנו, שכל מקום שהיו בו שכינה הייתה עמהם. וכך היוצא לדרך שכינה עמו. ויוסף התכוון בכך לרמוז ליעקב שלא יירא מלרדת מצרימה, מפני שהשכינה תלך עמו לשם, וכמו שנאמר לו "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", כמו שאמרו בזמן הגלות וחורבן הבית "עשר גלויות גלתה שכינה". וכששמע זאת יעקב "ותחי רוח יעקב אביהם".

תוספת הבנה לכך על פי המדרש (בראשית רבה, פרשה צד,ד):

"ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע, להיכן הלך? אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע, היך מדכתיב (בראשית כא) ויטע..., כתיב (שמות כו) והבריח התיכון בתוך הקרשים, אמר ר' לוי והבריח התיכון שנים ושלשים אמה היו בו, מהיכן מצאו אותו לשעה, אלא מלמד שהיו מוצנעין עמהם מימות יעקב אבינו, הדא הוא דכתיב (שמות לה) וכל אשר נמצא אתו עצי שטים, אשר ימצא אתו אין כתיב כאן אלא אשר נמצא אתו יעקב לבאר שבע".

יעקב אבינו נרמז ע"י יוסף, ששולח לו את העגלות, את רעיון המשכן שהולך עם בני ישראל בכל מסעיהם, ומיד הוא מקיים את הרעיון הזה בפועל. ולוקח עצים לשם הקמת המשכן, לרמוז לכך שהשכינה תהייה עמם גם בגלות מצרים. (בריח התיכון המבריח מקצה לקצה - מרמז גם על האחדות שבין שבטי יה, כפי שהבריח התיכון מאחד את כל קרשי המשכן. ל"ב אמות, רמז לכך שצריך להיות להם לב אחר לאביהם שבשמים).

^ 1 אנו מוצאים שמשה בקש לגאול אותם קודם הזמן, ואמר "למה הרעות לעם הזה ולמה זה שלחתני ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך", והקב"ה קבל את תפילתו ואמר לו "עתה תראה,...", ופרשו חז"ל שכאן רמז לו הקב"ה שלא יראה בניצחון על שלושים ואחד מלכים בארץ ישראל. ועוד אמרו חז"ל שאם משה היה מכניסם לארץ שוב לא היו גולים. ואם נקשור את כל המאמרים כאחד, נמצא שבגלל זה שהקב"ה קבל את תפילתו שלך משה והקדים את הקץ, הם עדין לא זכו לתיקון השלם, ולכן עתידים לשוב ולגלות, ולכן משה לא יכול להכניסם לארץ, שאם כן שוב לא היו גולים.

ויגש