בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שלח לך
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

19 דק' קריאה
תיקון חטא המרגלים על ידינו
הצדיק המקובל האלקי רבי אלעזר אזכרי זצוק"ל תלמידו של האר"י ז"ל ובעל מחבר השיר "ידיד נפש" כתב בספרו (ספר חרדים בפרק נט על מצות ישוב ארץ ישראל): "וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכייה לדורות יען מאסנו בה. רבי אלעזר אזכרי מביא פסוק מספר תהלים (קו) שמסביר את שורש חטא המרגלים במאיסת הארץ. "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'".
מה הפתרון? מסביר רבי אלעזר אזכרי שהפתרון הוא "אהבת הארץ": "ובפדיון נפשנו מהרה יהיה כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" ובהמשך כתוב "אתה תקום תרחם ציון". ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה. ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד ר' יהודה הלוי עליה באהבה רבה, תחילת השירה, "ארץ הקדושה יקרה חמודה וכו'," כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה בר אלעאי כל ערב ראש חודש בשמחה רבה ומתחננים לא-ל שאל יגרשנו מעליה".
כל מי שהיה פעם עם מו"ר הרב שליט"א בציון של רבי יהודה בר אלעאי בעין זיתים יודע כי הרב מחזיק במנהגו של רבי אלעזר אזכרי זצוק"ל, ותמיד תמיד מזכיר לכולם לשיר את השיר "ארץ הקדושה" באהבה רבה שכולו אהבת ארץ ישראל, הזכרת מעלותיה והשתוקקות לעלות לחונן את עפרה.

סיפור החגבים
על מנת שנוכל לתקן היטב את חטא המרגלים עלינו להבין את שורשו של חטא המרגלים שמתמקד בפחד מפני הענקים. הם רואים את "אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק" הגרים בחברון ונבהלים. הם חוזרים ומספרים לעם ישראל על "יְלִדֵי הָעֲנָק" האלו הם מוסיפים לספר להם שגם "כָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת". ואחרי ש"רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים" הרגשנו את עצמנו קטנים מאוד. "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
מו"ר הרב שליט"א תמיד אומר שהתחושה שלהם הייתה שקרית. אולי בעיני עצמם הם כמו "חגבים" אבל מי אמר להם שבעיני הענקים הם באמת כל כך קטנים? הרי כשבני ישראל עומדים להכנס לארץ ושולחים שני מרגלים אל יריחו אומרת להם רחב: "יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם" ולמה כל יושבי הארץ מפחדים מכם? "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם" גם המאורעות הקרובים של הפלת שני מלכי האמורי מרתיעים אותם, אבל זכר קריעת ים סוף עוד טרי בלב הכנענים למרות שכבר עברו מאז ארבעים שנה.
"וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת".

מסתבר שבאמת הם לא נראו כמו חגבים בעיני הענקים הללו, אבל כיון שכך הם ראו את עצמם, כך הם דימו שהם נראים בעיני הכנענים תושבי הארץ. ועל פי התחושה השקרית הזו הם החליטו שהם לא רוצים ולא יכולים להיכנס לארץ ישראל.

בכי לדורות
העם אימץ את הרגשתם השקרית של המרגלים והחל גם הוא לבכות. "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" הבכיינות של עם ישראל באותו לילה מהווה המשך ישיר למתאוננים המתלוננים בדרך לארץ ישראל, כבר בתחילת המסע כמה שבועות קודם לכן.
ידועים דברי חז"ל במדרש רבה (במדבר טז כ) "אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכייה של חנם לפני, אני אקבע לכם בכייה לדורות. ומן אותה שעה נגזרה על ביהמ"ק שיתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות". בליל תשעה באב נחרב הבית הראשון ונחרב גם הבית השני. נחרבה גם ביתר ונהרגו רבבות מישראל. גורשנו מספרד והיה אסון גדול. ולהבדיל גורשנו במוצאי תשעה באב מגוש קטיף והוחרבו עשרים ושתים ישובים פורחים בבכי גדול. הכל הוא המשך לאותה בכיינות מאיסה "בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה".

שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם
ובאמת למה הפחד הוא שקרי? הלא זה היה מאוד הגיוני שאנשים שרואים ענקים יפחדו וירתעו מלהתמודד איתם? חכמינו אמרו שבדיוק בגלל זה נשלחו דווקא ראשי העם לרגל את הארץ. "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". תפקידו של מנהיג הוא לראות תמונה רחבה. לראות את העבר ללמוד ממנו. לראות מה עלול לצמוח מהמעשים לעתיד. לראות את הדברים בצורה רחבה ולא בצורה נקודתית. בלי התכונה הזו שום מנהיג אינו מנהיג.
אם הם היו זוכרים את כל הניסים שנעשו לעם ישראל במצרים היו זוכים לקיים דברי משה "וְהִתְחַזַּקְתֶּם". אם היו מזכירים לעצמם כל הנסים שאלוקים עשה לבני ישראל במצרים. עשר המכות. קריעת ים סוף. מתן תורה. השראת השכינה במשכן הכל היה נראה אחרת. אבל את כל זה הם שכחו. "שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם". (תהילים קו כא). לכן הם בכו בכייה של חינם.

הכחדת הענקים על ידי עמון מואב ואדום
החולשה השנייה של המנהיגים הללו הייתה חוסר התבוננות פשוט אם היו מסתכלים סביבם היו רואים שבכל האזור הענקים נכחדו. אילו היו המרגלים עושים את עבודתם נאמנה הם היו יכולים לדווח לעם ישראל שכנראה נגמר זמנם של הענקים.
בתחילת ספר דברים מדבר משה עם בני ישראל בתוכחה מרומזת. שם הוא אומר להם שה' אמר לו לא לכבוש את עמון ומואב ואדום שהם התגברו על הפחד והכריתו את הענקים שהיו בתחומם. דבר שבני ישראל לא עשו.
המואבים הכריתו את הענקים שלהם. כך אומר משה לישראל :
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה: הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים: רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים :

גם עשו, אדום ושעיר הכריתו את הענקים שבתחומם. ולכן אלוקים אומר למשה :
"אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר: ובהמשך הוא מסביר למה לא להתגרות בהם. "וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם".

גם הצאצאים האחרים של לוט, בני עמון התגברו על הענקים. וגם איתם אין לעשות מלחמה:
גם הם השמידו את הענקים שישבו בארצם מגוריהם. "וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה: אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים : עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם".

גם הפלשתים השמידו את הענקים שבתחום רצועת עזה. "וְהָעַוִּים הַיּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה - כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם". ואע"פ שלא נצטווינו לא להלחם בהם, הם מחזיקים זמן רב מידי קיום בארצנו. כאילו יש להם איזו זכות בגלל שהם הצליחו לעשות מה שעם ישראל לא עשה.

למה ישראל לא יורש את עשרה העממים שהבטיח ה' לאברהם
התורה מתארת את הברית שכרת ה' עם אברהם לתת את הארץ לבניו (שם טו, יח-כא) "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי".
בפסוק זה יש עשרה עממים. בפועל ירושת הארץ הייתה רק לשבעה עמים. שלושת העמים הראשונים. קֵינִי, קְנִיזִי, וְקַדְמוֹנִי לא נכבשו על ידי עם ישראל. הגמרא בבבא בתרא (נז) מביאה מחלוקת מי הם היו. "רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, נַפְתוּחָא, עַרְבָּאָה, וְשַׁלְמָאָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַר-שֵׂעִיר, עַמּוֹן וּמוֹאָב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַרְדִּיסְקוּס, אַסְיָא, וְאַסְפַּמְיָא". לכל הדעות מדובר בעמים שנמצאים סביבותינו. שלושת עמים הללו ינתנו בידי עם ישראל לעתיד לבא.
רש"י נוקט כשיטת רבי יהודה ששלושת העמים הללו הם עמון ומואב ואדום. זה לשונו שם (יט) בברית בין הבתרים: "עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים. והשלשה אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר (ישעיה יא יד) "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם". ואת הרפאים - ארץ עוג, שנאמר בה (דברים ג יג) ההוא יקרא ארץ רפאים".
לדעת רש"י בני ישראל שבאותו דור הפסידו את הזכות לממש את ההבטחה שניתנה לאברהם אבינו על עשרה עממים. בציווי מפורש אומר ה' למשה לא להתקרב כלל לשלושת העמים הללו שירשו את הענקים. כל מה שהותר לו זה להתקרב לארצות בהם לא הורישו את הענקים. ארץ סיחון ועוג וארץ כנען.
מתי נכבש עבר הירדן המזרחי מידי הענקים?
הפסוקים שהובאו לעיל מתארים את כיבוש עבר הירדן המזרחי מידי הענקים בידיהם של עמון ומואב ואדום. אבל אם נתבונן בפסוקים של מלחמת ארבעת המלכים נראה שלמעשה הם נכבשו מהענקים עוד לפני שבכלל היו בעולם עמון ומואב ואדום. ארבעת המלכים שהיו לפני היות העמים הללו בעולם כובשים את הצד המזרחי של ים המלח שהוא מלא ענקים. "וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרֲרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר" (בראשית פרק יד א). אחר כך הם כובשים את סדום ועמורה ושאר ערי הככר שובים את לוט ואת רכושו והולכים.
אברהם יוצא להציל את לוט בן אחיו, נלחם בארבעת המלכים הללו ומנצח וחוזר עם השלל. כשאברהם מגיע חזרה כולם מבינים שהרכוש שאברהם לוקח מידי ארבעת המלכים הוא שלו. אומר לו מלכי צדק מלך שלם: "תן לי הנפש והרכוש קח לך". שלך הוא שזכית בו בדין. איה רכוש זה? מה שאברהם מציל מידי ארבעת המלכים שעם כְדָרְלָעֹמֶר. בתוך הרכוש הזה נמצא גם רכוש הענקים. במילים אחרות אברהם יורש במלחמה הזאת את כל עבר הירדן המזרחי הדרומי. ארץ עמון ומואב ואדום. הענקים שנכבשו על ידי כְדָרְלָעֹמֶר וחבריו הם בדיוק הענקים שנכבשו על ידי מואב עמון ואדום. "רְפָאִים" "זּוּזִים" "אֵימִים" "חֹרִי".
מסביר בעל "הכתב והקבלה" בשם הרא"ש "שבא להודיע שאלו המלכים נצחו במלחמתם את ה רְפָאִים הזּוּזִים האֵימִים והחֹרִי. ואלו הם אשר ניתנו לבני לוט ולבני עשו (כנראה בפ' דברים). והורה לנו שבדין ירושה באו בני לוט ובני עשו אל המקומות האלה, אחר שאברהם נצחם הרי כל מה שכבשו באותה מלחמה זכה בה אברהם, ועשו ולוט ירשו אותם מאברהם, לזה בא הספור מלכידת אותן העיירות".
אברהם מוציא מידי ארבעת המלכים הללו את לוט ורכושו. בפועל אברהם יורש את הענקים הללו עוד לפני שעמון ומואב ואדום באו לעולם. מי שמממש את הניצחון של אברהם הם המואבים העמונים והאדומים. הם באים על הענקים ולוקחים את הארץ מידם בזכות אברהם. בני לוט בזכות לוט בן אחיו של אברהם. אדום בזכות היותו בן של יצחק. לעומתם המרגלים של ישראל לא מממשים את ההבטחה הגדולה שנתן אלוקים לאברהם. הם לא מממשים את הכיבוש שלו לארץ לא מכירים בזכות הטבעית שלהם על הארץ, כמו שצאצאי לוט החצופים לא מתביישים לקחת את זכותו של אברהם שלא היה אביהם.

הענקים מתחבאים במבצרים בימי יהושע
אילו הינו מתגברים על הפחד מהענקים. אילו היינו דבקים בהבטחתו של אלוקים לאברהם לא היינו צריכים להשקיע כל כך הרבה מאמץ בהכנעת הכנענים. חכמינו אמרו שכשבאו בני ישראל לארץ העם הגרגשי ברח והלך לו. הם לא רצו לריב עם אלוקים שהבטיח את הארץ לבני ישראל. ממש כמו שקרה בעת שבני ישראל חזרו לארצם בשנת תש"ח.
אם אנחנו היינו מדגישים את הבטחתו של אלוקים - כל העמים היו בורחים והולכים "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן" הם לא ראו אותנו כלל וכלל כחגבים.
כשעם ישראל מצליח להתגבר חלקית על פחד המרגלים ולהיכנס לארץ מתברר להם שהענקים הם הבעיה הקטנה. יהושע נאלץ להקיף את יריחו שבע ימים עם שופרות. הוא צריך לעשות מארבים מורכבים כדי לכבוש את העי. לעומתם הענקים לא מהווים בשבילו בעיה. בשני פסוקים בלבד מתאר הפסוק בספר יהושע את כיבוש הענקים.
(יא כא) "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר מִן עֲנָב וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל עִם עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ : לֹא נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרוּ".


הרמב"ן (דברים ט ג) מדייק בפסוק שענקים הללו היו בעריהם בעת שהם נכחדו. הם לא יצאו כלל למלחמה מרוב פחד. ענקים אלו, עם כל תקפם וגובהם, נכנע לבם יותר משאר העם. הם כלל לא יצאו למלחמה עם יהושע. מרוב פחדם הם היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות.
כך משמע גם מהתיאור שמובא בספר שופטים (א י) על כיבוש חברון "וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימָן וְאֶת תַּלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק" אותה משפחת ענקים מפחידים שמוזכרים בפרשת שלח לך מתחבאים אחרי החומות של חברון ולא יוצאים כלל למלחמה. שם הם נכחדו. "וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי".
אם המרגלים היו שומעים למשה הם היו מבינים מראש שזאת תהיה התוצאה. כך אמר להם משה העיקר היא האמונה לא חוזק הבתים. מי שאין לו אמונה ומפחד – הוא קל לכיבוש. אמר להם משה: שימו לב "וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים? אתם חושבים שמבצרים הם סימן לחוזק? לא ולא. "סימן מסר להם אם בפרזים יושבין - חזקים הם שסומכין על גבורתם. ואם בערים בצורות הם יושבים – חלשין הם" (רש"י במדבר יג יח). חולשה רוחנית שאפשר לנצח.

גלית מציע הפסקת אש לישראל
אחרי ימי יהושע בן נון העם יורד ירידה רוחנית. בני ישראל חוזרים מידי פעם לעבודה זרה. הם לא יורשים את כל הארץ. מידי פעם משתלטים עליהם העמים שסביבם עד שסוף סוף אחרי ארבע מאות שנה מצליח עם ישראל לרכז את כל השבטים תחת שאול המלך.
בשלב ההוא עם ישראל היה שפוט תחת יד הפלישתים. קרבות רבות נערכות בין ישראל לפלישתים מתוך מצב שבו לא היה נשק בישראל. הפלישתים לא היו מרשים לעבריים להחזיק בכל הארץ נפח או פחח מחשש שמא יעשו נשק. "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשֹוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית: וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ" רק ביד שאול ויונתן בנו הייתה חרב.
באמצע הקרבות הניטשים ביניהם הם מקבלים הצעה מפיו של גלית לעצור את שפיכות הדמים המיותרת "בְּאֶפֶס דַּמִּים". הוא מציג את עצמו כ"אִישׁ הַבֵּנַיִם" וקורא להפסיק את המלחמות המתמשכות בין ישראל לפלשתינאים. הוא יודע כי גם אנשים שהתעייפו ממלחמות עלולים להיאבק כשהם רואים את הסוף. לכן הוא מציע להם שלום שפירושו איבוד החירות של עם ישראל. תבחרו איש אחד שילחם איתי "אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי - וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים. וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו - וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ".

מלחמת דוד בגלית הענק – תיקון החטא
גלית יודע שאין אף אחד שיקום וכך הוא ממשיך לחרף ולגדף את מערכות ישראל. השכם והערב. אף אחד לא קם להתמודד איתו. גם שאול שהיה "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" לא עלה להלחם אל מול הענק הפלשתי. הם חוזרים כאן על חטא המרגלים, "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד". כָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל שרואים את הענק הזה מגיבים כמו המרגלים. "וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד". המלך שאול מנסה לעודד את העם. מבטיח את הבת שלו לאשה לגיבור שיכה את הענק הפלישתי אבל לא נמצא האחד שיעיז להלחם איתו.
דוד הוא נין ונכד לרות המואביה. הוא יודע מה שהמואבים יודעים, הענקים הללו הם כלום. אפשר לגמור אותם באבן. לא צריך אפילו חרב וחנית. דוד הוא גם בן בנו של שבט יהודה. "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". הוא יודע את הסוד שמסר משה למרגלים. אם הענקים מבוצרים – הם חלשים. הוא רואה את הענק מבוצר לגמרי. כמעט מחסן נשק שלם. "וְכוֹבַע נְחשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחשֶׁת: (מאה קילו) וּמִצְחַת נְחשֶׁת עַל רַגְלָיו, וְכִידוֹן נְחשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו: וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל, (שתים עשרה קילו) וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו".
תחשבו על פטיש של חמש קילו שיכול לשבור קירות. מה עושים עם חנית שרק ראש הברזל שלה שוקל שתים עשרה קילו! דוד יודע שכל המשקל הזה הוא סימן של פחד.
שאול מציע לדוד לקחת את השריון שלו, (שמואל א פרק יז לח)
"וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן: וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו".

דוד לא לוקח את השריון של שאול. אם שריון מוגזם זה סימן של פחד, הוא ילך בלי שריון כלל. דוד בוחר לעצמו חמשה חלוקי נחל ויוצא לקרב. האמת היא שהחכמה של קליעה באבן מרחוק היא חכמה של שבט בנימין. (שופטים פרק כ טז) בשבט בנימין היו "שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כָּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא". שאול הוא מהמובחרים של בני בנימין גם הוא היה יכול לנצל את החכמה הזאת. חכמה של בני שבטו. הוא לא עושה זאת, דוד עושה זאת במקומו.
"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ: הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל: וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ".

דוד יורה בענק אבן אחת ופוגע. הענק מוטל על הרצפה. דוד עושה "ווידא הריגה" וכורת את ראשו. למזלנו הוא לא מציעה לו באותה שעה שום הצעת שלום נדיבה. עם ישראל מבין את העניין, מתעורר מקפאונו וחוזר להיות כמו שעם ישראל צריך להיות. "וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן". הם רודפים אחרי הפלשתים שרק לפני רגע חששו ופחדו מהם. פתאום הם נזכרו שהם בניו של אברהם יצחק ויעקב. פתאום הם נזכרו בדבריו של בלעם שראה אותם מבחוץ והבין איזה כוח עצום טמון בהם "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה". הם לא חגבים הם אריות.

יונתן בן שאול כמו דוד המלך
חוץ מדוד יש עוד אדם אחד שיודע את הסוד הזה לפני שהוא פורץ החוצה. והאיש הזה הוא יונתן בנו של שאול. בשעה שעם ישראל פחד ומתחבא "בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת" (שמואל א פרק יג ו) יהונתן יוצא יחד עם נערו למצב פלישתים שנמצא במכמש ואומר בא נראה אם הפלשתים שממלאים את הארץ "כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב". האם הם באמת חזקים או שהם פחדנים?
נבוא אליהם למצב מכמש ונראה מה יגידו לנו. אם יגידו לנו חכו עד שנגיע אליכם – סימן שהם בטוחים בעצמם "וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם" אבל אם הם חוששים לצאת מהמבצר שלהם ויגידו לנו "עֲלוּ עָלֵינוּ – וְעָלִינוּ. כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת". ומנין לו האות הזה? ממשה שמסר למרגלים "הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים?" אם הם מתחפרים במבצרים שלהם – סימן שהם חלשים כִּי וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת שנְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ.
בסופו של דבר הפלשתים פחדו לצאת אל יהונתן, ויונתן עולה יחד עם נערו אל המוצב על ידיהם ורגילהם. שם הם מתחילים את הקרב ומכים את הפלישתים מכה ניצחת שהולכת ומתעצמת. פחד הפלישתים צובר תאוצה. "וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל הָעָם הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם הֵמָּה וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים" (שמואל א יד טו).
דוד ויהונתן ידעו כיצד להלחם בחטא המרגלים הנורא שמלווה את עם ישראל מאז יציאת מצרים. הם היו חברים בלב ונפש. הם ידעו שזאת הדרך להקים את מלכות ישראל. בלעדיה תרדוף אותנו הגלות בכל מקום ומקום, אפילו בארץ ישראל.

מי חטא בחטא המרגלים?
חטא המרגלים - הגברים בלבד
מו"ר הרב שליט"א תמיד אומר שצריך לזכור כי חטא המרגלים היה רק חטא של הגברים ולא של הנשים. בפרשת פינחס במניין של האנשים שעומדים להיכנס לארץ ישראל אומר הפסוק (במדבר כו סד) "וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי". אומר רש"י הגברים שחטאו מתו במדבר במשך הארבעים שנה. "אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים. לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד) נתנה ראש ונשובה מצרימה. והנשים אומרות תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צְלָפְחָד לכאן".
אהבת הארץ לא הייתה עניין של בנות צְלָפְחָד בלבד, זו הייתה תכונה של כל הנשים במחנה ישראל. כמו שכל הנשים הלכו אחרי מרים הנביאה לפני יציאת מצרים. כמו שהן הלכו אחריה בשירת הים ואחרי כן. כך הן הלכו אחרי בנות צלפחד בעניין הזה של ארץ ישראל. הן לא היו מלכתחילה ביאוש שהיה נחלת הגברים במצרים. הן לא היו בבכייה של תשעה באב. הן לא היו כל הארבעים שנה בבכיינות של "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" הם היו כל הזמן במחשבתן בארץ ישראל. לכן הן לא היו בגזירה של "במדבר הזה ימותו ושם יתמו פגריהם".

אהבת הארץ של בנות צלפחד - תכונה משפחתית
התכונה של בנות צלפחד היא תכונה משפחתית. התורה אומרת על בנות צלפחד שהן ממשפחת מנשה בן יוסף. שואל שם רש"י: "למה נאמר? והלא כבר נאמר בן מנשה? אלא לומר לך יוסף חיבב את הארץ שנאמר (בראשית נ) "והעליתם את עצמותי וגו'" ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר: "תנה לנו אחוזה". ללמדך שהיו כולם צדיקים. שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח - הרי זה צדיק בן צדיק". (במדבר פרק כז פסוק א).
לא רק יוסף נקרא צדיק. גם צלפחד החוטא נקרא בלשון חז"ל צדיק. ולא עוד אלא שבנות צְלָפְחָד שהיו "חכמניות, דרשניות וצדקניות" (בבא בתרא דף קיט/ב) מתייחסות לאביהם שכתוב עליו שמת בחטאו. אם הוא מת בחטאו למה הוא נקרא "צדיק"? למה מזכירים אותם תמיד בשמו "בנות צלפחד".
הגמרא (ב"ב) אומרת על דברי הבנות על אביהם צְלָפְחָד" "אבינו מת במדבר" - זה צְלָפְחָד. "והוא לא היה בתוך העדה" - זו עדת מרגלים, "הנועדים על ה'" - אלו מתלוננים. "בעדת קרח" – כמשמעו". אם כן באיזה חטא הוא חטא?
במסכת שבת (צו:) "תָּנוּ רַבָּנָן, מְקוֹשֵׁשׁ, זֶה צְלָפְחָד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (במדבר טו) "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר" וְגוֹ'. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר, (שם כּז) "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר". מַה לְהַלָּן צְלָפְחָד. אַף כָּאן צְלָפְחָד. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, עֲקִיבָא, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אַתָּה עָתִיד לִיתֵּן אֶת הַדִּין. אִם כִּדְבָרֶיךְ - הַתּוֹרָה כְסַּתּוּ, וְאַתָּה מְגַלֶּה אוֹתוֹ?! וְאִם לָאו - אַתָּה מוֹצִיא לַעַז עַל אוֹתוֹ צַדִּיק: וְאֶלָּא הָא גָּמַר גְּזֵירָה שָׁוָה? גְּזֵירָה שָׁוָה לָא גָמֵיר. אֶלָּא מֵהֵיכָא הֲוָה? מִ"וַיַּעְפִּילוּ" הֲוָה".

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא קורא לצלפחד - "אוֹתוֹ צַדִּיק". לפי רבי יהודה בן בתירא צלפחד היה מהמעפילים שרצו לעלות לארץ אחרי שנגזרה גזירה של ארבעים שנה במדבר. מאלה שאמרו "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". הוא מת בחטאו זה. אבל כנראה שבחטא הזה יש מעלה מסוימת, יש פה אהבת הארץ וחוסר פחד. את התכונה המקולקלת הזאת לוקחות בנותיו ומתקנות לצורה של קודש וברכה.
צלפחד טעה. ה' לא היה בקרבם. אבל הטעות הייתה מרוב אהבת הארץ. והקב"ה לא מקפח שכר כל בריה לכן לא הלכה ההתעוררות הזו לחינם. באו בנותיו והיו מחבבות את הארץ. ולא עוד אלא שכל הנשים הלכו אחריהן בחיבת הארץ הזאת.

צְלָפְחָד ובנותיו - הוסיפו פרשה בתורה
לדעת רבי עקיבא צְלָפְחָד היה מקושש. בילקוט שמעוני (במדבר - פרק טו - רמז תשנ) אומר "רבי שמעון אי אפשר לומר מקושש היה צְלָפְחָד מפני שהיה מקושש בשנה ראשונה ליציאת מצרים בכ"ב לחדש השני, וכי אפשר שיהו בנות צְלָפְחָד בנות מלכים, נאות וכשרות, הקטנה יושבת ארבעים שנה עד שלא נשאת?" לדעת רבי עקיבא באמת נישאו בנות צלפחד בגיל מאוחר. ומה הקשר בין צְלָפְחָד לבנותיו? בגמרא (סנהדרין דף ח/א) "ראויה פרשת נחלות שתיכתב על ידי משה רבינו אלא שזכו בנות צְלָפְחָד ונכתב על ידן ראויה היתה פרשת מקושש שתיכתב על ידי משה רבינו אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו ללמדך שמגלגלין חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי".

חובת העלייה לארץ
דעת הרמב"ן והרמב"ם על החובה לעלות לארץ ישראל
פתחנו את השיעור בדברי רבי אלעזר אזכרי ז"ל בספר חרדים על חטא המרגלים ועל תיקונו. שם מביא הרב את דברי הרמב"ן שמצות ישיבת א"י היא מצוות עשה מהתורה. ו" כל עת ורגע שהאדם דר בארץ ישראל - הוא מקיים המצווה זו , וידוע שעיקר שכר המצווה על השמחה הגדולה בה כדכתיב (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה", אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצוותו התדירה באהבתו אותה.
דעת הרמב"ן: הרמב"ן שהזכיר הרב אזכרי הוא בהשמטות לספר המצוות מצווה ד' שם כתב: נצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה, והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם." ופירט אותה להם במצווה הזו כולה, בגבוליה ומצריה ... שלא יניחו ממנה מקום (שאינו בידינו). והראיה שזו מצווה אמרו, יתעלה, בעניין המרגלים: "עלה רש, כאשר דבר ה' לך, אל תירא ואל תחת.". ואמרו עוד: "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמור עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם." וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב "ותמרו את פי ה'", וכן "לא שמעתם", הוראה שהוא מצווה, לא ייעוד והבטחה.
וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה, וכן אמרו בגמרא סוטה: "אמר רבא: מלחמת יהושע לכבוש, דברי הכול חובה. מלחמת דויד להרווחה, דברי הכול רשות." ולשון ספרי: "'וירשתה וישבת בה': בזכות שתירש - תשב."
ואל תשתבש ותאמר, כי המצווה הזאת היא המצווה במלחמת שבעה עממין, שנצטוו לאבדם, שנאמר "והחרם תחרימם". אין הדבר כן. שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עמנו, ואם רצו להשלים, נשלים, ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ - לא נניח אותה בידם, ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות וכו'
ואומר אני, כי המצווה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו "כל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה" .... וזולת זו הפלגות גדולות שאמרו בה - הכול ממצוות עשה הוא, שנצטווינו לרשת הארץ לשבת בה. אם כן, היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע במקומות הרבה. ולשון ספרי: "מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן, שהיו יוצאין חוצה לארץ, והגיע לפלטיה, וזכרו את ארץ ישראל, וזקפו את עיניהם, זלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: 'וירשתה וישבתה בה ושמרת לעשות.' ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות."
דעת הרמב"ם: מו"ר הרב שליט"א אומר שגם דעת הרמב"ם היא שיש מצווה לעלות לארץ ישראל וזה מופיע בכמה וכמה מקומות בהלכותיו. למשל בהלכות אישות (פרק יג) מובא שבני זוג כופים אחד את השני לעלות מחוצה לארץ לארץ ישראל "אפילו מנוה היפה לנוה הרע ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין. ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ ואפילו מנוה הרע שרובו גוים לנוה היפה שרובו ישראל". ולא רק בעל או אשה יכולים לכוף, גם עבד יכול לכוף את אדונו. (הלכות עבדים פרק ח ט) "עבד שאמר לעלות לארץ ישראל - כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי שיעלוהו לשם. רצה האדון לצאת לחוצה לארץ אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה. ודין זה בכל זמן אפילו בזמן הזה שהארץ ביד עכו"ם".
ובהלכות מלכים (פרק ה ט) "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין וכו' ואף על פי שמותר לצאת (בשעת רעב) אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום". וכתב שם גם על חיבת הארץ שהזכיר הרמב"ן "גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" וזה היה בשעת הגלות. וכך מביא שם הרמב"ם כמה וכמה הלכות על חשיבות וערך המצווה לגור בארץ ישראל.
ובהלכות ע"ז (פרק י ו) כתב הרמב"ם שאסור למכור לנכרי קרקע בארץ ישראל והדבר הזה נאמר גם בזמן הגלות. "אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח נכרים בינינו ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה". שנאמר (שמות כג, כ-לג): "וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ. וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ".
אומר מו"ר הרב שליט"א כי העולה מהלכות אלו וגם מהרבה הלכות אחרות שיש גם לדעת הרמב"ם מצווה ומעלה וערך גדול לשבת בארץ ישראל גם בזמן הגלות כפי שמובא בדבריו במפורש.

השארת נכרים בארץ – חלק מחטא המרגלים
חלק ממצוות ירושת הארץ היא שלא נניחנה ביד זולתינו מהאומות. אי אפשר להסתפק רק בחלק ממנה. כמו שמבטיח ה' לרחל אימנו פעם אחת "ושבו מארץ אויב". ופעם שניה "ושבו בנים לגבולם".
חלק מהרפיון של חטא המרגלים הוא בכך שלא מורישים את כל הארץ. בחטא המרגלים הם לא רוצים לרשת את הארץ ומשאירים אותה בידי נכרים. גם כשהם כבר כובשים את הארץ אם הם משאירים בה נכרים - הם חוטאים באותו סוג של חטא. הם לא יורשים את כל ארץ ישראל ומשאירים את חלקה בידי נכרים.
בסוף ספר במדבר (לג נב)
"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם... וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ... וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ".


כאן התורה מצווה במפורש להוריש את כל יושבי הארץ מפנינו, בין אם הם עובדים עבודה זרה ובין אם לא. רק מי שקיבל על עצמו בבית דין להיות "גר תושב" יכול לשבת בארץ ישראל.
ובתחילת ספר שופטים (ב) בא מלאך ה' והוכיח את עם ישראל על כך שהם השאירו חלק מהנכרים בארץ ישראל כנגד דבר ה'.
"וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם: וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְישְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם? וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ: וַיְהִי כְּדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ: וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֹּכִים וַיִּזְבְּחוּ שָׁם לַה' ".


למה בכו? למה קרה שם המקום "בוכים"? כי הרפיון הזה הוא חלק מהרפיון של חטא המרגלים. והרפיון של חטא המרגלים מביא בכייה. שהפכה אחר כך להיות בכייה לדורות. חלק מאותה בכייה של מרגלים היא הבכייה ב"בוכים" שלא הורשנו את כל גויי הארץ מפנינו.
יהי רצון שנזכה לשמחה ולא לבכייה. שנזכה לשמוח בישוב כל ארץ ישראל. ותתקיים בנו השמחה כמו שכתוב בזוהר הקדוש (במדבר קי"ח ע"א) אין שמחה אלא בשעה שעם ישראל נמצא על אדמתו. ומפרש שם רבי אלעזר את הפסוק שאומר "עבדו את ה' בשמחה" על ארץ ישראל ואת הפסוק "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" על חוץ לארץ. "בזמן דישראל שראן בארעא קדישא - בשמחה; בזמן דישראל שראן בארעא אחרא - גילו ברעדה. וכך כותב אור החיים הקדוש (כי תבוא) "אין לשמוח אלא בישיבת הארץ. על דרך אומרו "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה".
ויהי רצון שנזכה למחוק את הדמעות של רחל אימנו. הדמעות של הבכייה לדורות. ולהביא במקומם שמחה גדולה. בתפילת משה רבינו עליו השלום: המתחיל בפרק צ' במילים
"שׁוּבָה ה' עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ: שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ: שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה: יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ: ומסיים בפרק ק' במילים "מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" במהרה בימינו, אכי"ר.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il