האם מותר להשתתף או לקיים שמחה בישיבה מעורבת? | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
בימה תורנית

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
שמחות

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרציה

11529

4 דק' קריאה

"מה טובו אהליך יעקב", משבח בלעם את מידת הצניעות של עם-ישראל. לשם שיפור מידה זו עלינו לדון - מה מידת הצניעות שעלינו להקפיד בזמן בניית האוהל, הבית? - לשאלת הישיבה הנפרדת בשמחות מוקדשת הבמה התורנית השבוע.

מסור לשיקול הדעת
הרב שבתי רפפורט שליט"א ראש הכולל באוניברסיטת בר אילן
מרן זקני הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל ביאר את שיטתו בעניין מחיצה בבית כנסת בכמה וכמה תשובות, ועיקרי הדברים באו באגרות משה או"ח ח"א סימנים ל"ט-מ"ד, וח"ג סימנים כ"ג-כ"ד.
לפי דבריו, מחיצה נצרכת למנוע קלות ראש, דהיינו, אפשרות של נגיעה או שיחה בדרך של קלות ראש בין איש לאשה, במקום קיבוץ של אנשים לצורך תפילה. מקור האיסור הוא בתיקון שעשו בבית המקדש (סוכה נ"א) כשהושיבו את הנשים למעלה. אף שאסור לשנות בבית המקדש כלום שהרי כתוב: "הכל בכתב מיד ה'", במחיצה מצד האיסור בתערובת נשים וגברים, שינו ותיקנו. מכאן מסיק הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שאיסור הקיבוץ בבית המקדש בתערובת הוא איסור דאורייתא, ולדעתו כן הדבר גם בשעת התפילה בבית הכנסת.
אך לדעתו אין קשר בין איסור זה לאיסור הסתכלות בנשים, המוטל על היחיד ולא על הרבים, ממש כפי שאסור ליחיד להסתכל בנשים גם בלכתו ברחוב. לכן המחיצה לא באה למנוע הסתכלות, אלא להפריד בין הגברים והנשים בשעת קיבוצם בבית המקדש ובתפילה, וממילא הייתה מועילה גם מחיצה של זכוכית.
לכן מצריך הגר"מ זצ"ל מחיצה שתגיע רק עד מעל כתפיהן של הנשים, אף שניתן יהיה לראות שער מגולה, גם של אשה נשואה, כי עדיין יש לה גדר של מחיצה מפרידה, וסובר בעניין זה כערוך השולחן שמותר בזמננו להתפלל מול שער מגולה של נשים נשואות.
נעיר כי הסיבה שלא לעשות מחיצה של זכוכית היא מחמת איסור תפילה מול הערווה, כאשר הנשים אינן מכסות את כל בשרן. אבל בכל מקרה המתפלל יכול להסב את ראשו מן הנשים בשעת התפילה.
כל החיוב בעשיית מחיצה הוא בבית המקדש ובתפילה בבית הכנסת, אבל לא בקיבוץ לדבר הרשות, ואף בחתונות. הגר"מ זצ"ל מוכיח זאת מאכילת הפסח בחבורה עם הנשים כאשר לא ניתן לעשות ביניהם מחיצה משום שאז הפסח ייחשב כנאכל בשתי חבורות.
עם זאת, וודאי שמעבר לחיוב מחיצה בבית המקדש ובבית הכנסת, צריך למנוע קלות ראש והסתכלות אסורה בכל קיבוץ אנשים ונשים, במידת האפשר. לכן במקום שהנשים אינן מתלבשות בצניעות, או שיש חשש לקלות ראש יותר מאשר ברשות הרבים סתם, יש מקום להחמיר ולהפריד את הנשים מהגברים. אבל דבר זה מסור לשיקול דעת של עורכי החתונה, ואינו חיוב הלכתי.

לנהוג לכתחילה מנהגי דיעבד
הרב ישראל רוזן שליט"א ראש מכון 'צומת'
בלעם ראה בצניעותם של ישראל "שאין פתחיהם מכוונין זה מול זה", עמד וברכם: "מה טובו אהלך יעקב". אותו בלעם ידע גם לכוון למקום תורפתם, להחטיאם "אל בנות מואב... ויאכל העם". אף על פי כן, אינני חושב כי עלינו להלחם בכל עוז בתופעת החברה המעורבת בה שרוי רוב הציבור הדתי-לאומי. בני עקיבא היא תנועה מבורכת, "יקירי לבבו" של הראי"ה קוק (זרעים א). אלמלא 'מעורבותה' (תרתי משמע: תערובת המינים ומעורבת בין הבריות) רובנו לא היינו במקום שאנו שרויים בו, אלא בדיוטות תחתונות יותר.
ומכאן ל'נישואי תערובת', היינו שמחת נישואין בישיבה מעורבת .
צדקה עשה הקב"ה עמנו ששתל בדורנו את הגר"מ פיינשטיין, אשר נטה (או"ח מ"א) להתיר ישיבה מעורבת בחתונות ומקורותיו ההלכתיים עמו. קדם לו ב...400 שנה בעל ה'לבוש' (לקוטי מנהגים ל"ו) שהעיד: "ואין נזהרים בזה עכשיו. ואפשר משום שעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין אנשים ואין כאן הרהורי עבירה מרוב הרגלן" (מובא ביביע אומר או"ח ח"ו סי' י"ג).
ואכן, מסיבות חברתיות שתועלתן מרובה נוהגים אנו לכתחילה מנהגי דיעבד. היפרדות בסעודת נישואין יש בה לעתים סלסול של יוהרא; לעתים בן/בת הזוג הנגרר לחתונה חש מיותר בשולחן של אלמונים; לעתים הדבר גורם לווכחנות מיותרת בין בני הזוג ו/או משפחותיהם; לעתים, יש באווירת השמחה הקהילתית כדי לחזק את התא המשפחתי הרופף בימינו, ותועליות רבות נוספות. ומשכך, די לנו באמירה "יש על מי לסמוך".
כל הנ"ל אמור במשפחות ובזוגות נשואים. רווקים ורווקות די להם שיפגשו בלובי, ב'בופה' ובמבואות המוארים, ולא יסבו יחדיו דרך חירות.

לתגובה של הרב שמואל אליהו בעניין
לתוספת דברים של הרב רוזן בעניין (בתגובה לרב שמואל אליהו)
לתגובה של הרב זאב נוימן בעניין (בתגובה לרב רוזן)

חתונה בלא הפרדה - מכשול חמור
הרב אליהו ממן שליט"א - ראש ישיבת "תורת אברהם", נצרת עילית
בכל ענייני הקדושה והצניעות, ובהם עניין ההרחקה בין גברים לנשים, ישנם שני סוגי איסורים: איסורים הקשורים לחושים: כנגיעה, ראיה, שמיעה וכדו', ואיסורים הקשורים למחשבה, עליהם עובר האדם אפילו אם ייסגר בחדר לבדו, ויחשוב מחשבות אסורות. למרות שבעיני בני אדם נראים איסורי המחשבה כדבר של מה בכך, הרי אלו איסורים גדולים מאוד, ואדם המהרהר בהם פוגם במקומות גבוהים. והנה, מציאות ברורה כי בשעה שאדם משתתף בחתונה בלא הפרדה, הרי זה מכשול חמור בענייני המחשבה, ולדאבוננו לרבים מהמשתתפים נגרמת התדרדרות קשה בקדושת המחשבה, הנמשכת זמן רב לאחר שהאירוע הסתיים, על אף שלעיתים לא הורגשה בשעת השמחה.
בנוסף, עלינו לזכור כי בזמן שמחה כחתונה צריך עזר גדול משמים, להצלחת עתיד הזוג. ואם כן כיצד יתכן שיתחילו את בניין ביתם ביצירת מכשול כה חמור? התוכל לשרות בביתם ברכת ה', היועילו הברכות שמברכין בשם ה', בזמן שעוברים על רצונו בשאט נפש? הרי על כך כותב "ספר חסידים" (אות שצ"ג): "כל מצוה הבאה בעבירה על ידה, מוטב שלא יעשה המצוה, כמו מצוה לשמח החתן, שאם יש שם פריצים ויודע שבלא פריצות לא יהיה, או אינו יכול להיות בלא הִרהור, או אינו יכול להיות מלִראות בנשים, אל יהיה שם".
על כן גם על ההורים החפצים שיחולו על ילדיהם כל הברכות שמברכים אותם בשעת החופה, להשתדל שתהיה השמחה לנחת רוח לפני ה'. וכואב ביותר לראות כי ישנם בחורי חמד המבקשים להימנע מלהשתתף בשמחות מעורבות, אולם קרובי משפחתם ואפילו הוריהם "לוחצים" עליהם להשתתף בשמחה, על אף שהדבר יפצע בנפשם העדינה. לבחורים אלו נאמר: חיזקו ואמצו! וודאי שעליכם לסרב ולהימנע מכך. והמציאות מלמדת שכאשר רואים הסובבים, כי הבחורים עומדים על עקרונותיהם לשמור על עצמם בקדושה ובטהרה, אדרבה, לרוב מעריכים אותם יותר.
וכשמונע אדם עצמו מללכת למקומות כאלו, על ידי זה זוכה להביא על עצמו את אור הקדושה שמסייעו בעולם הזה ובעולם הבא, ובפרט בזמנים קשים אלו שעם ישראל צריך שמירה ביותר, ודאי כי מוטל על כל אדם להשתדל בכל כוחותיו להתחזק בדברים אלו.