לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
127
ספר דברים מתחיל במילים:
'אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ'.
רש"י אומר כי זו תוכחה שהוכיח משה רבנו את עם ישראל לפני שנכנסו לארץ ישראל. התוכחה רמוזה בכל מילה בפסוק זה. וגם במילים "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ'.
רוצה משה לומר להם אתם עזבתם את הר סיני - הר חורב בעשרים לחודש אייר. (במדבר י יא) "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת". אם הייתם הולכים בלי עיכובים אחד עשר יום, הייתם מגיעים לארץ ישראל בדיוק ביום שבו הגעתם להר סיני בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים. בראש חודש סיון של השנה השניה.
המשמעות של התאריך היא גדולה. הכניסה לארץ ישראל היא כמו כניסה להר סיני. מציון צריכה לצאת התורה כמו שיצאה מסיני ולהאיר את כל העולם כולו. הם חטאו והתעכבו במדבר ארבעים שנה, וכל הדבר הגדול הזה יהיה בסוף רק באחרית הימים.
למה הם התעכבו? זה התחיל במתאוננים שבכו על קצב הנסיעה. למה כל כך למהר לארץ ישראל? אחר כך היו אנשים שהתאוו בשר תאווה. אחר כך התעכבו שבעה ימים בגלל הסיפור של מרים, אבל עיקר העיכוב היה כששלחו את המרגלים ארבעים יום לתור את הארץ. כך הם מגיעים לתשעה באב בשנה השניה ליציאת מצרים - היום שבו המרגלים חוזרים מארץ ישראל ובוכים בכייה של חינם. זה כבר מעכב אותם ארבעים שנה. כל זה רמוז במילים "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ'.
ולמה הוא מוכיח אותם ברמז? "מפני כבודן של ישראל". ללמדך כי אפילו בשעה שאתה רוצה להעיר הערה לחברך על טעות - תעיר לו בדרך כבוד. אפילו אם מדובר בחטא שחטא כלפי שמיה. בודאי אם אתה רוצה לקרב אותו לדרך תורה, אל תעשה את זה במריבה. תלמד ממשה רבנו שהיה אבי אבות המקרבים בעולם. הצליח לקרב שישים ריבוא אנשים ממ"ט שערי טומאה אל שערי ארץ ישראל. קירב אותם ואת נשיהם וטפם. והכל נעשה אצלו בדרך ענוה וכבוד, גם אתה עשה כן.
דיבור אל כל ישראל - בכוחו של כל אחד ואחד
משה רבינו מדבר"אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" . ההוכחה לכל ישראל הייתה בפעם אחת ובדיבור אחד. ואע"פ שלא כולם צריכים לשמוע את אותם דברים. יש צריכים תוכחה כזו ויש צריכים תוכחה אחרת, עם זאת משה הוכיחם בפעם אחת ובלשון אחת וכל אחד שמע את מה שהיה צריך לשמוע. העובדה שהתוכחה הייתה ברמז סייעה לדבר זה. מי שלא היה צריך לשמוע - שמע סיפור דברים ולא שמע כל תוכחה. מי שחטא והיה צריך לשמוע את התוכחה - שמע, הבין וקיבל.
ממי למד משה לדבר באופן זה? מהקב"ה שנאמר בו: (תהלים כט) 'קול ה' בכח'. אומר על זה המדרש: "קול ה' בכחו" לא נאמר, אלא "קול ה' בכח". - בכחו של כל אחד ואחד. הבחורים לפי כחן, והזקנים לפי כחן, והקטנים לפי כחן. ואף נשים מעוברות לפי כחן". (מדרש רבה שמות ה ט. כט א). כך דיבר אלוקים אל כל ישראל. במילה אחת הוא דיבר לכל אחד ואחד לפי שפתו ורמתו ומדרגתו הרוחנית. כך גם עשה משה רבינו וכך צריך לעשות כל מי שלומד את התורה ומדבר אל ישראל.
מו"ר הרב שליט"א סיפר כי התארח פעם בקהילה של יהודים מחו"ל שלא שמרו כל כך על התורה והמצוות. והרב בליל שבת דיבר ברמז על חשיבות שמירת התורה והמצוות. אחרי הדרשה שלו התרעם אחד מעשירי הקהילה ואמר: אני מבין שהרב התכוון אלי בדרשה בכל התוכחה שלו. אני לא מבין למה הרב מוכיח אותי ברבים וחושף את קלוני לעיני כולם. האם הרב לא יכול לדבר איתי פנים אל פנים?
בלילה אמרו את הדברים לרב שליט"א ובבוקר דרש הרב שוב באותו בית מדרש ואמר: מורי ורבותי, אני לא מתכוון להוכיח שום אדם מסוים בדרשתי. אבל אם מישהו חושב שהדברים מכוונים אליו - באמת הכל מכוון אליו.
קול ה' בכח - שכינה מדברת מגרונו
וראו זה פלא, משה רבנו היה כבד פה וכבד לשון, הוא עומד ומדבר ומדבר חודש ושבוע, מר"ח שבט עד ז' באדר, בימים אלו שומעים אליו כל עם ישראל עם נשיו, זקניו וצעיריו, כשרק הגברים היו יותר משני מליון בני אדם. כיצד דיבר אליהם משה בלי 'רמקול'?
כך שואל השל"ה הקדוש בפירושו לספר שמות (וארא תורה אור ב) על מתן תורה והוא אותו עניין, "והנה היה פלא בדיבורו שנתפשט בקרב מחנה ישראל שהיה ג' פרסאות, והיה נשמע בבירור אף שהיו קולות וברקים וקול שופר חזק. וכבר אמרו פה שאמר "לא איש דברים אנכי", עתה "משה ידבר"?. והתשובה היא שהשכינה דיברה מתוך גרונו של משה.
מסופר על גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח ע"ה שכשהיה דורש בשבתות היו כחמשת אלפים או שבעת אלפים אנשים שומעים את דרשתו. ובשבת הגדול או שבת שובה או שבת כלה היו למעלה מעשרים אלף איש באים לשמוע. וכשהוא היה מתחיל לדרוש הוא נהג לפתוח ב'ויהי נועם'. והיו כולם שומעים את קולו גם אלו שבקצה ואלו שעמדו על הגגות מסביב.
וכשהוא נפטר בי"ג אלול, ישב בנו רבי יעקב שבעה ולא רצה לדרוש, אבל כשהגיעה שבת שובה הוא עמד לדרוש והתחיל כמו שנהג אביו באמירת 'ויהי נועם', והנה מהשורה הרביעית אומרים לו שלא שומעים. הוא הגביר את קולו ומהשורה השמינית נשמעו קולות שלא שומעים. הגביר עוד את קולו ובשורה עשירית אמרו שלא שומעים. התחיל רבי יעקב לבכות ואמר להם, אתם חושבים שאבא שלי היה עומד ומדבר בקולו? השכינה היתה יוצאת מתוך גרונו! ועכשיו תבכו, אין לכם את חכם יוסף חיים, והוא ירד מהתיבה. ובזה סיים את ההספד והדרשה.
ר"ח אב - יום פטירת אהרון הכהן
מיתת צדיקים מכפרת על שנאת חינם
הגמרא מסכת מועד קטן דף כח ע"א אומרת: "אָמַר רַבִּי אַמִי, לָמָּה נִסְמְכָה מִיתַת מִרְיָם לְפָרָה אֲדֻמָּה? לוֹמַר לְךָ, מַה פָרָה אֲדוּמָּה מְכַפֶּרֶת, אַף מִיתָתָן שֶׁל צַדִיקִים מְכַפֶּרֶת". ועל מה היא מכפרת? כל צדיק לפי המידה שלו. אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. כיפר על שנאת חינם ורדיפת המחלוקת. ובאמת זה הדבר היותר נדרש בימים אלו של בין המצרים. על החורבן שנגרם בגלל שנאת חינם. כידוע מהמעשה שמובא בגמרא בגיטין (דף נה) שאומרת: "אַקַמְצָא וּבַר קַמְצָא - חָרוּב יְרוּשָלַיִם". ומסבירה הגמרא ששנאת החינם הרגה את ירושלים. לא רק המחלוקות של הכיתות השונות שחלקו ביניהם ושרפו אחד לשני את האוצרות של התבואה ולבסוף לא היה אוכל בעיר והיא נפלה לפני האויבים מרוב הרעב של מגיניה.
בשנאת חינם חרבה ירושלים
עם זאת הגמרא מספרת גם סיפור פרטי שהביא לחורבן בית המקדש. ולא רק תופעה כללית.
"הַהוּא גַּבְרָא - דְּרַחֲמֵיהּ קַמְצָא, וּבַעַל דְּבָבֵיהּ - בַּר קַמְצָא. עָבַד סְעוּדָתָא, אָמַר לֵיהּ לְשַמְעֵיהּ, זִיל אַיְיתֵי לִי קַמְצָא. אָזַל אַיְיתֵי לֵיהּ בַּר קַמְצָא. אָתָא, אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה יָתִיב, אָמַר לֵיהּ, מִכְדֵי הַהוּא גַּבְרָא - בַּעַל דְּבָבָא דְהַהוּא גַּבְרָא הוּא, מַאי בָעִית הָכָא? קוּם פּוּק. אָמַר לֵיהּ, הוֹאִיל וְאָתָאִי, שַׁבְקָן, וְיָהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי מַה דְּאָכִילְנָא וְשָׁתִינָא: אָמַר לֵיהּ, לָא! אָמַר לֵיהּ, יָהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי פַּלְגָא דִּסְעוּדָתָיךְ. אָמַר לֵיהּ, לָא! [אָמַר לֵיהּ], יָהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי כֻּלָּהּ סְעוּדָתָיִךְ. אָמַר לֵיהּ, לָא! נָקְטֵיהּ בְּיָדֵיהּ, וְאוּקְמֵיהּ וְאַפְּקֵיהּ. אָמַר, הוֹאִיל וַהֲווּ יָתְבֵי רַבָּנָן וְלֹא מִיחוּ בֵיהּ, שְׁמַע מִינָהּ, קָא נִיחָא לְהוּ. אִיזֵיל, אֵיכוּל [בְּהוּ] קוּרְצָא בֵי מַלְכָּא".
תרגום: היה אדם שאוהבו נקרא קמצא ושונאו נקרא בר קמצא. אמר למשרת שלו להזמין את קמצא לסעודה ובטעות החליף המשרת והזמין את בר קמצא. כשראה בעל הסעודה את שונאו יושב על שולחנו, כעס וביקש לגרשו מביתו. אמר לו בר קמצא: לא נעים לי שתזרוק אותי לפני כולם. אשלם לך את סעודתי. אמר בעל הבית: לא. המשיך בר קמצא והציע לשלם לו חצי מהסעודה ולא הסכים בעל הבית. הציע בר קמצא לשלם את כל הסעודה ובלבד שלא ישפכו את דמו ברבים. אבל בעל הבית התעקש לזרוק את בר קמצא מביתו וכך עשה.
כשראה כך בר קמצא, אמר: לא רק בעל הבית אשם. כל הנוכחים אשמים. אפילו הרבנים שהיו שם ולא מחו בידיו של בעל הבית שבייש אותי לפני כולם. אם כן אלך ואלשין עליהם לפני הקיסר ואבדה עליהם עלילה. כך עשה, העלילה התקבלה, והתוצאה הייתה מרה. הקיסר בא עם חיילותיו על ירושלים והחריבה. הסיפור הזה הוא לא בא ללמד רק על בר קמצא, הוא מספר את כל האוירה שהייתה בירושלים באותם ימים. ימים של מאבק עם הרומאים ובאותו זמן היהודים מוצאים זמן לריב ולבייש אחד את השני. על זה חרבה ירושלים.
בידך להיות 'אוהב שלום ורודף שלום'
שואל רבי אלעזר אזכרי (ספר חרדים פרק ח) למה הלל הזקן אומר ללמוד מאהרון על אהבת השלום? הרי זה פסוק מפורש בתהילים (פרק לד) "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ". עוד הוא אומר הרי אפשר ללמוד על חשיבות השלום גם מהקב"ה בעצמו שאמר ימחה שמי על המים בשביל להרבות שלום בין איש לאשתו שנחשדה לשווא בסוטה, וכו'. הרי ממנו למד רבי מאיר לרדוף אחרי השלום ולהסכים שירקו על פניו. (ויק"ר ט, ט).
ותרץ הרב כי החידוש של הלל הזקן היא הלשון " הֱוֵי " שהיא לשון ציווי. שלא יאמר אדם: "אני איני יכול למחול לפלוני שביזה אותי". "הטבע שלי קשה ולא אוכל להפכו" "לעולם לא יהיה לי אהבה עמו". ואף על פי שפעמים משלים עם חבירו, הוא מן השפה ולחוץ. אומר על זה רבי אלעזר אזכרי ז"ל. "זה דרך אומות העולם שעברתם שמורה נצח, וקצת רשעי ישראל. ובא הלל להשמיענו, שאין זה אמת, אלא הרשות נתונה להפוך לבם מרעה לטובה ולהעשות הויה חדשה ובריה חדשה. וזהו שאמרו רז"ל (ב"ר לד, יא) "רשעים הם מסורים ביד לבם אבל הצדיקים לבם מסור בידם". ומה שאמרו שילמדו מאהרן, לפי שהיה לו זה אומנותו, מתבטל מתלמודו והולך לשים שלום במקומו ורודף שלום למקום אחר כשהיה שומע שיש מחלוקת.
ומסיים רבי אלעזר אזכרי "וכן היה פה צפת הרב רבי יוסף סאראגוסי רבו של הרב רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז), שהיה משים שלום תמיד בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו אפילו בין הגויים, וזכה לראות את אליהו. ובמקום שראהו, קרוב לציון התנא רבי יהודה בר אלעאי, שם חצב לו קבר".
ההילולא של האר"י ז"ל בה' אב
מיתת צדיקים של האר"י ז"ל- בגלל שנאת חינם
על מיתת אהרון כתוב (במדבר פרק כ כט) "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" והסביר רש"י כי המילים "כל בית ישראל" מלמדים שבכו עליו כולם. "האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו".
גם על מיתתו של האר"י ז"ל יש לבכות כי היא נגרמה באופן ישיר על ידי שנאת חינם. כך כותב בעל "עמק המלך" על פטירת האר"י ז"ל. כי אחרי שהאר"י ז"ל גילה לתלמידים סודות תורה נסתרים, היו צריכים הגנה מיוחדת, ועל כן התכנסה החבורה במקום אחד להיות באחדות אחת כולם. "אחר כך עשה האר"י הקדוש הסגר אחד לאלו העשרה חברים, ותיקן חדרים להנשים והטף בפני עצמו באותה החצר של בית ההסגר עצמו. ולסוף ה' חודשים נפלה קטטה אחת בין הנשים בערב שבת, והנשים הגידו אותו לבעליהן ונמשך עד שגם החברים נתקוטטו.
והאר"י הקדוש תמיד היה מזהיר אותם על האחווה ואהבה שיהיה ביניהם תמיד שלום, אהבה ואחווה. גם הזהיר מורי ז"ל לי ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שקודם תפילת שחרית, נקבל עלינו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך ", ויכווין לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כאילו הוא אבר אחד מן החברים האלו. ולמאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין זה, ואם איזה חבר ח"ו שעומד בצרה, או יש לו איזה חולה בביתו, או בבניו, ישתתף בצערו, ויתפלל עליו, וכן בכל דבריו ישתתף לכל חבריו עמו.
ובאותו היום עברו על דבריו בעוונות, ולעת ערב יצא עם החברים לקבל שבת וחזר לבית הכנסת מר וזעף וישב כל זמן התפילה באנינות. וכשראה אותו רבי חיים ויטאל באותו סגנון נבהל מאוד, כי לא היה כן מנהגו לעשות. לאחר שסיימו הקהל התפילה, הלך רבי חיים אליו ואמר לו: "רבינו, למה ראיתיך כל זמן התפילה הזאת באנינות ובמר נפש? " אמר לו האר"י: מפני שראיתי בקבלת שבת "סמאל" ואמר זה הפסוק: " גם אתם גם מלככם תיספו". מכאן נראה שכבר נחתם גזר דין, בעוונותינו הרבים, ולא נחתם אלא בעבור קטטה שנעשתה היום בין החברים. שכל זמן שהיה שלום ביניהם, לא היה לו בית כניסה לקטרג. וכך בעוונותינו הרבים, באותה שנה נתבקש בישיבה של מעלה מורינו ורבינו עטרת ראשינו וגם חמשה חברים, וחיי למר שביק".
"כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מִמְּקּוֹמָן - אֵין לְךְ בִּיטוּל תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה"
על מנת להבין מי היה האר"י ז"ל ראוי לזכור כי חלק נורא מהחורבן הוא חסרון עצום בתורה. למרות שבבבל למדו תורה וכתבו את התלמוד הבבלי. אומר עליהם ירמיהו הנביא (איכה ב ט) "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם - אֵין תּוֹרָה. גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מה'". רוצה לומר למרות שלומדים תורה, הרי זה בלי דבקות באלוקים כמו שצריך להיות, כמו שהיה בארץ ישראל. לכן גם אין לנביאים חזון מאלוקים.
הגמרא במסכת חגיגה ה: אומרת כי על זה הקב"ה בוכה. (ירמיה יג) "וְדָמוֹעַ תִּדְמַע, וְתַּרֵד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'". אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, שָׁלֹשׁ דְּמָעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן. וְאַחַת עַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי. וְאַחַת עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּלוּ מִמְּקּוֹמָן. וְאִיכָּא דְאַמְרִי, אַחַת עַל בִּיטוּל תּוֹרָה". ומסבירה הגמרא שזה רמוז במילים "כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'". "שכֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מִמְּקּוֹמָן - אֵין לְךְ בִּיטוּל תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה".
והאר"י ז"ל היה אחד בדור הראשון של החכמים שעלו לארץ ישראל ולמדו את תורתה. וזכו להשגות מופלאות שישנם רק בארץ ישראל. על מנת להבין במשהו את ההשגות של תלמידי חכמים שבארץ ישראל שזוכים להיות עם ה' צריך לקרוא מה כותבת הגמרא (במסכת סוכה ובבא בתרא).
"תנו רַבָּנָן, שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן, שְׁלֹשִׁים מֵהֶן - רְאוּיִים שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶן שְׁכִינָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ. שְׁלֹשִׁים מֵהֶן - רְאוּיִים שֶׁתַּעֲמוֹד לָהֶן חַמָּה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. עֶשְׂרִים - בִּינוֹנִיִים. גָּדוֹל שֶׁבְּכוּלָן - יוֹנָתָן בֶּן עוּזִיאֵל. קָטָן שֶׁבְּכוּלָּן - רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא, וּמִשְׁנָה, גְּמָרָא, הֲלָכוֹת, וְהַגָּדוֹת, דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה, וְדִקְדּוּקֵי סוֹפְרִים, וְקַלִּין, וַחֲמוּרִין, וּגְזֵירוֹת שָׁוֹות, וּתְקוּפוֹת, וְגִמַטְרִיָאוֹת, וּמְשָׁלוֹת כּוֹבְסִים, וּמְשָׁלוֹת שׁוּעָלִים, שִׂיחַת שֵׁדִים, וְשִׂיחַת דְּקָלִים, וְשִׂיחַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְדָבָר גָּדוֹל, וְדָבָר קָטָן. ,דָּבָר גָּדוֹל' - מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. וְ,דָבָר קָטָן' - הֲוָּיוֹת דְּאַבַּיֵי וְרָבָא. לְקַיֵּים מַה שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי ח) "לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ, וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֲמַלֵא". וְכִי מֵאַחַר (שהתלמיד) דְּקָטָן שֶׁבְּכוּלָּם - כֵּן, (במדרגות כל כך גבוהות) גָּדוֹל שֶׁבְּכוּלָּם - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹנָתָן בֶּן עוּזִיאֵל, בְּשָׁעָה שֶׁיוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כָּל עוֹף שֶׁפּוֹרֵחַ עָלָיו - נִשְׂרַף".
וכבר כתבו הרבה חכמים שהגמרא כלל לא דנה במעלות של הרב של כל התלמידים הללו. המעלות של הלל הזקן בעצמו. הגמרא לא מדברת על היכולת שלו לעצור חמה ולבנה. היא רק מספרת על היכולת של תלמידיו. היא לא מספרת על ידיעותיו בתורה. שזה אפילו לא העיזו לומר בגדול תלמידיו, רק בקטן תלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ללמדך שאין הגמרא יכולה כלל לתאר את גודל תורתו במילים שאנחנו יכולים להבין. מעין הגודל הזה היה האר"י הקדוש. לכן בימיו לא היו אומרים את הפיוט בתשעה באב שאומר "וסוד תורה היש מוציא לאורה?" כי החלק הזה בגלות כבר החל להשתלם בימיו של האר"י הקדוש.
את כל הגדולה הזו הפסדנו בגלל שנאת חינם. ולכן יום פטירתו הוא ה' אב. הכנה אמיתית לתשעה באב שבו נחרב בית המקדש השני על שנאת חינם.
מעלותיו של האר"י ז"ל
כותב רבי חיים ויטאל על רבו האר"י ז"ל דברים שאנו יכולים לתפוס במוחנו. "מלא תורה כרימון במקרא, במשנה, בתלמוד, בפלפול, במדרשים והגדות, במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, בקי בשיחת אילנות בשיחת עופות, בשיחת מלאכים, מכיר בחכמת הפרצוף, הנזכר ברשב"י בפסוק "ואתה תחזה" (שמות יח'), יודע בכל מעשה בני אדם שעשו ושעתידים לעשות. יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל, יודע עתידות וכל הדברים ההווים בכל הארץ, ולמה שנגזר תמיד מן השמים, יודע בחכמת הגלגול, מי חדש ומי ישן, ואיפת האיש ההוא, באיזה מקום תלויה, באדם העליון ובאדם הראשון התחתון, יודע בשלהבת הנר ולהבת אש דברים נפלאים, מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים ומתעסק עמהם בחכמת האמת, מכיר בריח האדם כל מעשיו, על דרך ההוא ינוקא בפרשת בלק, וכל החכמות הנזכרים היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה, בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם. ועיניי ראו ולא זר, דברים מבהילים לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ מימי רשב"י ע"ה ועד הנה".
וצריך לזכור כי אלה המעלות שאנו יכולים לתפוס בשכלנו. אבל באמת המדרגות הן הרבה הרבה מעל ומעבר למה שאפשר לנו לקלוט. ודי אם נזכור כי בעם ישראל יש שלושה או ארבעה שכל ישראל קוראים להם "קדוש". ושלושתם היו בארץ ישראל למרות שבתקופתם היו בארץ ישראל חלק קטן מעם ישראל, אולי אלפית מהיהודים שחיו בעולם: האר"י הקדוש בצפת, האשליך הקדוש גם בצפת, השל"ה הקדוש בטבריה ואור החיים הקדוש בירושלים. כל אלו במאות השנים האחרונות. ולפני כן היה רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא שכמובן חי בארץ ישראל. ללמדך כוח אוירה המחכים וקדושתה של ארץ ישראל להיכן הוא יכול לקחת את האדם.
הלכות הקשורות לצער החורבן
אם לא יבוא משיח
כשמו"ר הרב שליט"א מלמד את ההלכות הללו הוא מדגיש תמיד. "אם לא יבא המשיח " אז יחול בשנה זו ראש חודש אב ביום רביעי, ביום ראשון - יחול ה' באב שהוא יום פטירתו של האר"י הקדוש. וביום חמישי בשבוע הבא יחול תשעה באב. ואז יהיו ההלכות הללו למעשה. אם לא, זה יהיה בחינת דרוש וקבל שכר.
אסור שהמלים הללו ישמעו כמו "מס שפתיים". אנו צריכים באמת להאמין שהגאולה יכולה לבוא באמת בכל יום. כמו שביציאת מצרים לא נראה למשה שבני ישראל ראויים לגאולה. אעפ"כ הקב"ה גאל אותם לקיים את השבועה שנשבע לאבותם. אחר כך הוא היזה עליהם מים טהורים, השקה אותם ממי הבאר של מרים ארבעים שנה. בסופו של דבר נטהרו וזכו לקבל תורה, להיכנס לארץ ישראל ולבנות את בית הבחירה.
כך גם בימינו. אין לנו רשות לשים שום הגבלה על הגאולה שתבוא רק אם יתקיימו כמה וכמה תנאים. מי שמציב תנאים לגאולה - הרי הוא אומר שהגאולה לדעתו לא יכולה לבוא בכל יום. זה סותר את מה שאדם אומר בתפילה. "כי לישועתך קיוונו כל היום". שפירושו כל יום, וכל רגע ורגע ביום.
כמו שבמצרים נגאלו למרות שחלק מהם לא היו בקדושה. כך גם ביציאה לגאולה התמידית - יכול הקב"ה להחליט על גאולה בלי לשאול את דעתנו. רק "למען שמו באהבה". רק כדי לקיים "אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז). שעל זה נאמר "זוכר חסדי אבות" - החסדים שאלוקים הבטיח ונשבע לאבות. היוצא מכל זה שמחר והיום באמת יכול לבוא משיח. אם הוא לא בא עדיין, עלינו לתקן את מעשינו.
אכילת בשר ושתיית יין
צער שקיבלנו על עצמינו
המנהג כמעט ברוב ככל ישראל לא לאכול בשר ולשתות יין בתשעת הימים, והרמב"ם כתב: "יש מצניעין הסכין מראש חודש" והכוונה לסכין השחיטה שמצניעים אותו כי לא אוכלים בשר ולא שותים יין (עיין ביאור הגאון ס"ק ל"ט). ובשו"ע (סי' תקנ"א סעי' ט') כתוב: "יש נוהגים לא לאכול בשר ולא לשתות יין בשבת זו (בשבוע שחל בו תשעה באב), ויש מוסיפין מראש חודש ויש מוסיפין מי"ז בתמוז".
יש שואלים למה מחמירין באכילת בשר בימים אלו? הרי זה דבר שלא הוזכר בגמרא לאיסור? וצריך לומר כי החשיבות הגדולה של הלכה זו היא דווקא בגלל שלא הוזכרה בגמרא כחיוב. לומר שאנו לא מצטערים בצער זה בגלל שנצטווינו, אנו לא אוכלים בשר כי כך קיבלנו על עצמנו מרוב צער על החורבן ועל הגלות.
ומנין לנו שזה צער שקיבלנו על עצמינו? הגמרא בבא בתרא (ס: )
אומרת: " תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁחָרַב הַבָּיִת בַּשְּׁנִיָּה, רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. נִטְפָּל לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶן: בָּנַי, מִפְּנֵי מַה אֵין אַתֶּם אוֹכְלִים בָּשָׂר, וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִים יַיִן? אָמְרוּ לוֹ: נֹאכַל בָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעָכְשָׁיו בָּטֵל? וְנִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁמְנַּסְּכִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁיו בָּטֵל? אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן - לֶחֶם לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבַר בָּטְלוּ מְנָחוֹת? (ענו לו:) אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת! פֵּירוֹת לֹא נֹאכַל - שֶׁכְּבַר בָּטְלוּ בִכּוּרִים? (ענו לו:) אֶפְשָׁר בְּפֵירוֹת אֲחֵרִים. מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה - שֶׁכְּבַר בָּטַל נִסּוּךְ הַמָּיִם? שָׁתְקוּ. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, בּוֹאוּ וְאוֹמַר לָכֶם. שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כָּל עִיקָר - אִי - אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבַר נִגְזֵרָה גְזֵרָה, וּלְהִתְאַבֵּל יוֹתֵר מִדַּאי - אִי - אֶפְשָׁר, שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן יְכוֹלִים רוֹב הַצִּבּוּר לַעֲמוֹד בָּה".
מהגמרא הזו לומדים שהרצון לא לאכול בשר כלל הוא רצון של חלק מהציבור שלא היו יכולים לאכול בשר כלל כי לא מקריבים קרבנות בבית המקדש. הם אומרים: איך אנחנו יכולים לאכול בשר? כמו שאמרו הגולים בבבל: אם אין שירים בבית המקדש "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?" ענה להם רבי יהושע שלא מתאבלים יותר מידי כי הציבור לא יכול לעמוד בזה. מכאן משמע שדבר שהציבור יכול לעמוד בו והוא רוצה בו - צריך אותו לעשות. ולכן נהגו כל ישראל לא לאכול בשר ולשתות יין בתקופה זו.
מתי אסור לאכול בשר ולשתות יין?
הנוהגים כדעת רמ"א אוסרים לאכול בשר ולשתות יין מליל ראש חודש אב. כיוון שבראש חודש אב נפטר אהרן הכהן ונסתלקו ענני כבוד - זה יום צער. (עיין כה"ח שם ס"ק קכ"ח).
הנוהגים כדעת ה'בן איש חי' וכן אשכנזים הנוהגים כמנהג ירושלים אוכלים בשר בראש חודש אב, ומפסיקים במוצאי ראש חודש. למרות שבראש חודש אב נפטר אהרן הכהן איננו מונעים בו בשר כיון שלא ממנו בטל דין ראש חודש. על כן בראש חודש מותר לאכול בו בשר ולשתות יין, והאיסור של בשר ויין מתחיל ממוצאי ראש חודש (עיין שם בכה"ח וכן דעת בא"ח שם אות ט"ו ומש"ב ס"ק נ"ח).
אכילת בשר בשמחות
בסעודת מצוה - מותר לכל הקרובים לשמחה לאכול בשר ויין. והקרובים הם אבותיו ואחיו ובניו ועוד עשרה חברים שרגילים לבוא לשמחותיו. וכל זאת מותר אפילו בערב תשעה באב קודם חצות היום. אבל לא אחר כך.) עיין כה"ח שם ס"ק קסג, קסד ומשנ"ב עה עו (.
מהי סעודת מצוה? מילה ופדיון הבן אפילו שלא בזמנם, וכן בסעודת בר מצוה שהנער דורש בדברי תורה וזהו זמנה. וסיום מסכת. ויש נוהגים לא לאכול בשר גם באירועים אלו.) עיין בא"ח דברים טו). והסעודה שנוהגין לעשות בלילה שלפני המילה, אינה נקראת סעודת מצוה לעניין זה.) ועיין שדי חמד ה, מערכת ס כלל דן (.
לדעת הרמ"א מותר לאכול בשר בסיום מסכת ואפילו אם אין דרכו בכך, ובלבד שיזמין עשרה אנשים בלבד. ולדעת היעב"ץ יכול להזמין יותר ובלבד שקשורים ללימוד בדרך זו או אחרת.
ישנם אנשים שמחפשים ברית מילה, פדיון הבן, סיום מסכת וכד' על מנת לאכול בשר. ואין נכון לעשות כן. כמו כן לא טוב להשהות סיום מסכת לעשותו באב. אך מהדין מותר לכוין שיסיים המסכת בימים אלו.) ועיין משנ"ב לעיל(.
שתיית יין הבדלה במוצאי שבת
במוצאי שבת חזון שהיא בתוך תשעת הימים, הספרדים עושים הבדלה כרגיל, את כוס ההבדלה שותים לשם ההבדלה ולא לשם התענוג. הרמ"א כתב להחמיר ולתת לקטן לשתות את היין. (עיין בשו"ע שם וברמ"א בסעי' י'). הגאון מוילנא אומר: מדוע האשכנזים מחמירים ולא שותים יין מכוס ההבדלה הרי זה כוס של מצוה ? ועונה כי זה מפני שניתן לתת אותו לילד קטן לשתות (שם ס"ק מ"ו). לפי הטעם של הגר"א אם אין ילד קטן או שהילד הקטן מסרב לשתות או שהיין הוא חזק מידי -גם הרמ"א יסכים שמותר לגדול לשתות יין. ועוד הוסיף הגר"א (בס"ק מ"ט) שאפשר להבדיל על בירה כי על בירה לא גזרו מראש חודש אב עד התענית.
ואין לברך על כוס יין בברכת המזון שבים חול, אלא אם כן בסעודת מצוה.) עיין כה"ח שם ס"ק קנב. מ"ב שם ס"ק עב (.
שיריים משבת
אם נשאר לו אוכל עם בשר משבת - יש מי שאומר שמותר לאוכלו במוצאי שבת בסעודה רביעית. )עיין שו"ע תקנא סע' י. שדי חמד ו, מערכת בין המצרים אות ג). ואשכנזים נוהגים בזה איסור (מ"ב שם ס"ק נח(.
וכן אם במוצאי ראש חודש נשאר לו אוכל מראש חודש - מותר לאוכלו. אבל אסור להשאיר אוכל עם בשר במתכוון.
חולה יולדת
חולה, יולדת או מי שצריך לאכול בשר לצורך רפואה - יאכלו בשר עוף. וישתדלו להפסיק בכך מז' אב כי אותו היום חמור שבו ביום נכנסו הגויים להיכל. ומי שצריך לכך - מותר גם בו ביום.) עיין כה"ח שם ס"ק קמו, קמז, קמח (.
כיבוס בתשעת הימים
המקור בגמרא
הגמרא במסכת תענית (כ"ט ע"ב - ל' ע"א) מביאה ברייתא שיש בה שלוש דעות: "ואסור לספר ולכבס מראש חודש ועד התענית דברי רבי מאיר, ר' יהודה אומר: כל החודש כולו אסור, רשב"ג אומר: אינו אסור אלא אותה שבת בלבד". הרי לנו ג' שיטות : לר' יהודה - שמחמיר ביותר חלים איסור תספורת וכיבוס מראש חודש אב עד לראש חודש אלול, בין לפני התענית ובין לאחריה. לר' מאיר - אסור מראש חודש אבל עד התענית ותו לא. ולרשב"ג - רק בשבוע שחל בו התענית מיום ראשון בו ועד יום שישי כלומר, חל גם לאחריו עד סוף אותו שבוע.
מביאה הגמ' מקור לדבריהם: ושלושתן מקרא אחד דרשו "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה" (הושע ב, יג). הרי שמפסוק זה לומדים השבתת משוש בשלושה מועדים. מי שאוסר מראש חודש - לומד מ"חגה" (שזה ראש חודש שבה). מי שאוסר בכל החודש - לומד מ"חדשה". ומי שאוסר רק בשבוע שחל בו התענית - לומד מ"שבתה".
והגמרא אומרת שם שהלכה כקולת ר"מ שסובר לאחר התענית מותר מיד, וכקולת רשב"ג שסובר לא מתחילת החודש. וכן נפסק בשו"ע שאסור לכבס רק בשבוע שחל בו. (סי' תקנ"א סעי' ג'), ורמ"א פסק להחמיר מראש חודש .
כיבוס בתשעה באב שחל ביום חמישי
התוספות (ד"ה תרוויהו לקולא) מביאים חידוש גדול, שאם חל ט' באב ביום חמישי - מותר לעשות כביסה בתשעה באב מחצות ואילך, "דאין להמתין עד ערב שבת מפני טורח השבת". כלומר שלדעתם מותר לספר ולכבס ביום תשעה באב מחצות ואילך אם הוא חל ביום חמישי, לכבוד שבת.
הב"י (בסי' תקנ"א) תמה מאוד על דבריהם והקשה עליהם, הרי כתוב אם חל תשעה באב ביום חמישי "לפניו אסור לאחריו מותר". ולפי דברי התוס' היתה הגמ' צריכה לומר חידוש יותר גדול שמותר אפילו ביום תשעה באב.
ועוד הגמ' רצתה לומר אם חל תשעה באב ביום שישי (בזמננו לעולם לא יחול תשעה באב ביום שישי) שמותר לכבס ביום שישי תשעה באב מן המנחה ומעלה. וחז"ל ממשיכים ואומרים: "לייט עלה אביי", היינו שאסור אע"פ שאין לו אפשרות אחרת וכ"ש ביום חמישי שאפשר לכבס ביום שישי. ועוד הוא מוסיף בב"י, כי יום תשעה באב אחר הצהרים למעשה יותר חמור מלפני הצהרים (עיין שם שבתשעה בערב הוצת ביהמ"ק שם דף כ"ט ע"א) וע"כ פסק שאע"פ שמחמירים גם ביום עשירי באב בכמה דברים (עיין שו"ע סי' תקנ"ח) עכ"ז לצורך שבת מותר רק ביום שישי ולא ביום חמישי. (עיין שם מש"ב ס"ק ג' וכה"ח שם ס"ק ו').
כיבוס במוצאי הצום שחל ביום שישי
במקרה שתשעה באב יוצא ביום חמישי כמו השנה, משתנה הדין של יום שישי שהוא עשירי באב. כיון שבדרך כלל ביום עשירי באב אנו נוהגים מקצת דיני האבלות. לספרדים כל יום עשירי אסור באכילת בשר ושתיית יין, כמו כן אין לברך "שהחיינו" בעשירי באב. ולדעת הרמ"א אסור רק עד חצות היום. (שו"ע ורמ"א שם סע' א. כה"ח שם ס"ק ח, י. משנ"ב ס"ק ג).
אמנם אם יום העשירי חל בערב שבת, מותר לרחוץ ולהסתפר ולכבס מיד בבוקר יום השישי מפני כבוד השבת. ואם השעה דחוקה - מותר לרחוץ ולהסתפר ולכבס כבר במוצאי תשעה באב.) כה"ח שם ס"ק ו ומשנ"ב ס"ק ג).
פרטי דינים
כביסה במכונת כביסה שלנו אף על פי שאין בה כל כך טירחה הרי היא בכלל גזירת חז"ל ואסורה. והרי זה כמו שאסור לתת לגוי לכבס עבור יהודי. גיהוץ של ימינו דינו ככיבוס ואסור.
חיתולים ובגדים של ילדים קטנים שמלכלכין אותן תדיר ואין לו אחרים - מותר לכבס בצנעה. וכיום שיש חיתולים חד פעמיים עדיף להשתמש בהם.) עיין בא"ח דברים ו (.
יש נוהגין היתר בכיבוס בגדי קטנים בני שלוש שנים ואין למחות בהם, ורק צריך להזהירם שלא יכבסו הרבה בגדים ביחד וגם יכבסו בצנעה.) בא"ח שם(.
אשה שצריכה ללבוש לבנים לספור ז' נקיים) ואין לה נקיים), מותרת לכבס, ללבוש ולהציע מצעים נקיים) רמ"א שם (.
לבישת המכובסים בתשעת הימים
אסור להשתמש במכובסים - מדינא דגמרא
בשו"ע (סי' תקנ"א סעי' ג') כתוב: אסור לכבס אפילו אינו רוצה ללובשו עתה וכן המכובסים מקודם בין ללבוש בין להציע (סדין) ואפילו מטפחות הידיים (מגבת) והשולחן (מפה) - אסור לאדם להשתמש בהם אם כבסו אותם אפילו קודם ראש חודש.
מאימתי האיסור?
הרמ"א: "ומיהו אנו נוהגים להחמיר בכל זה מתחילת ראש חודש אם לא לצורך מצווה. ואומר שקודם ראש חודש מותר לתת לגוי לכבס, אבל בשבוע שחל בו ט' באב לא יכול לתת לגוי לכבס.
ה'בן איש חי' : הקל בכביסה ואסר רק בשבוע שחל בו תשעה באב ( שם אות ו'). וישנם כמה עדות (בספרדים) שמחמירים ג"כ מראש חודש וכל אחד ימשיך כמנהגו.
איזה בגדים?
האיסור בתשעה באב הוא יותר חמור מאשר באבלות ב"מ. שבתשעה באב האיסור כולל גם מטפחות הידיים, "ואפילו אין לו אלא חלוק אחד - אסור" (לשון השו"ע). אסור לכבס אסור גם ללבוש. אסור חולצה, גופיה, גרביים, ולפי התוספות גם כיפה (שם תענית כ"ט ד"ה מי). ואם אין לו כיפה אחרת והיחידה שלו נפלה ונתלכלכה - מותר לכבסה בצינעא אבל לא בפרהסיא.
אדם מפונק שכל יום מחליף סדין במיטתו - ישתמש מראש חודש בסדינים שהשתמשו בהם מעט. לצורך זה עד זמן האיסור ישים כל יום סדין במשך חצי שעה, ישכב עליו מעט ואח"כ יחליף אותו. ואחר כך יוכל להשתמש בו בזמם האיסור.
מפות של שולחן שרוצים להשתמש בהן בזמן האיסור, צריך להכינם קודם לכן ולהשתמש בהן מעט. בשבת 'חזון' מותר לקחת ולהשתמש במפות מכובסות. גם מגבות צריך להכין מראש.
בגדי מצוה ובגדי עבודה
כתב בר"פ (ח"ד כ"ט) שלדעת היעב"ץ (ח"א סי' פ"ב): מי שיש לו רק טלית קטן חדש - לא יחדשנו בשבוע שחל תשעה באב. אבל מי שאין לו טלית גדול, אם לא יוכל להשיג אחר בהשאלה - מותר ללבוש חדש. לדעת הבא"ח אם אין לו טלית משומשת בין גדולה ובין קטנה ויש לו רק מכובס - מותר ללבוש מכובס כי על דבר מצוה לא תקנו חכמים כלל.
רופא, אחות, וכד' שצריכים לעבוד בבגדים נקיים מטעמי בריאות, יכינו בגדיהם כדלקמן, ואם לא הכינו לא ילבשו בגדים מלוכלכים כדי לא לגרום לזיהומים. בגדים חד פעמיים מותרים. ואין בהם חשש של חידוש בגד.
הכנת בגדים
יש לאדם להכין בגדים, סדינים, חולצות וגרביים וכל דבר שמחליפים הרבה מלפני שבוע שחל בו תשעה באב. וילבשם שעה אחת ואחר כך יסירם כדי שיוכל ללובשם בשבוע שחל בו תשעה באב. ואלה שמחמירים לאסור לבישת מכובסים מראש חודש, יש להם להכין כן מערב ראש חודש. ובפרט במקומות החמים.) עיין בא"ח דברים ו. שו"ת רב פעלים ד, סי' כט (.
מי שלא הספיק - מותר לו להכין ביום ראש חודש. ואם גם אז לא הכינו כל צורכם - מותר להם להכין אחרי ר"ח לצורך שבוע שחל בו תשעה באב, שהאיסור מר"ח אינו אלא חומרא ואילו שבוע שחל בו תשעה באב הוא מדינא דגמ'.
מי שנוהג כדעת הבא"ח יכין עד שבת שלפני תשעה באב. בשבת עצמה אסור להכין בגדים כי זה מכין משבת לחול.
כמה זמן שימוש?
כתוב בשו"ע (סי' שפ"ט יו"ד סעי' א') שאסור לאבל לכבס כסותו כל שבעה ימים אפילו במים לבד, ולאחר שבעה - מותר. וכשם שאסור לכבס כך אסור ללבוש המכובסים. כמה זמן יש ללבוש בגד שלא יקרא בגד מכובס?
שעה. אומר הרמ"א : והעולם נהגו איסור כל החודש, ונוהגים שאדם אחר לובשם תחילה ואח"כ לובשם האבל, והמנהג כן הוא, וכן עיקר. וכן נוהגים במדינות אלו לאחר שבעה. ואם לבשו אדם אחר רק שעה אחת די בכך.
כל שהוא. אומר ה'באר היטב' אין צורך שעה זמנית דווקא, אלא כל שהוא.
שעה שעתיים. והוסיף וכתב ב'לבוש': צריך שאחר ילבשנו שעה או שעתיים. וכתב על זה ב"ה ואפשר לאו דוקא שעה או שעתיים ועיין להלן.
סיכום: ה'בן איש חי' (הלכות תשעה באב, פר' דברים - שנה ראשונה אות ו') אומר: שילבש את זה שעה. אך ב'רב פעלים' כתב: 'ילבשו את זה שעתיים או שלוש שעות ויפשטוה וישמרוה ויצניעוה ואח"כ ילבשו אחרת עוד הפעם' - וזוהי חומרא יותר מרש"ל המובא לעיל. ונהגו לפשר בין הדעות ומספיק שעה בלבד או פחות מעט העיקר הוא שהבגד יזיע קצת מהגוף.
הכנת בגדים בשבת
מי שלא הכין בגדים וצריך להחליף בגדיו בשבוע שחל בו - אין צורך שישליך אותו לרצפה כדי שיתלכלך, אלא יקח בגד לא מגוהץ או שיקמט אותו מעט.
לפי הרמ"א יש ללבוש בגדים לא מכובסים בשבת חזון ולפי השו"ע מותר להשתמש בשבת חזון בבגדים מכובסים ובמפות מכובסות.) תקנא סע' א (. לפי האר"י אסור ללבוש בשבת בגדי חול. וכן דעת הגר"א וכן נהגו רוב ישראל וכן יעשה מי שאין לו מנהג קבוע. מי שנהגו במשפחתו בעניין זה כדעת הרמ"א - ימשיך כמנהגם.) ועיין משנ"ב ס"ק ו וכה"ח ס"ק יג).
מי שלא הכין בגדים לפני שבת ונזכר ביום שבת והוא נוהג ללבוש בגדים מכובסים בשבת, לא ילבש חולצה מכובסת שעה אחת ויפשטנה כדי ללבשה אחר שבת, דאם כן נמצא הוא מכין משבת לצורך חול. כיצד יעשה? יפשוט את החולצה שלבש בליל שבת, וביום ילבש במקומה חולצה מכובסת. ותשאר החולצה עליו ולא יפשטנה ביום ההוא ואם נח במשך השבת ופושט בגדיו יכול ללבש אח"כ חולצה מכובסת. את החולצה שפשט בליל שבת ילבשנה אחר שבת כי עדיין לא התלכלכה הרבה מזיעה ולכלוך. וכן יעשה בגרביים ושאר בגדים הצריך להם בשבוע זו.) עיין בא"ח דברים).
מה שאמרנו שיכול אדם ללבוש בשבת בגד למספר שעות זה דווקא בבגדי שבת, אבל אי אפשר ללבוש בשבת בגדי חול כיון שאז ניכר עליו שמכין משבת לחול.
רחיצה בתשעת הימים
מנהג לאסור רחיצה - אין מקור בגמרא
והגמ' (שם י"ג ע"א) מביאה : "אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב ואבל - אסור לרחוץ בין בחמין בין בצונן. כל שהוא משום תענוג כגון תענית ציבור (שאינה תשעה באב) - בחמין אסור, בצונן מותר". וברייתא זו מדברת על יום התענית או יום האבל או יום תשעה באב. אבל בתשעת הימים אין איסור מדינא דגמרא. ( תשובה מביא הר"ן ומובא בב"י וכן כתב הגר"א בס"ק נ"ד). ובכל זאת נהגו איסור ברחצה בשבוע שחל בו, כדי שלא יכנס אדם לתענית כשהוא מעונג. כמו בערב שבת. וכך פסק בשו"ע (סי' תקנ"א סעי' ט"ז) כתוב: "יש נוהגין שלא לרחוץ מראש חודש ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו" ולא פירט קרים או חמים. הבא"ח הביא את המנהג לאסור מראש חודש, אבל לא נהגו היום לאסור מראש חודש אלא משבוע שחל בו בלבד.
היתר טבילה במקווה בתשעת הימים
ה'בן איש חי' (שם) מביא: שהרגיל לטבול בכל ערב שבת מותר לטבול גם בע"ש חזון, ועוד התיר לטבול מפני טומאה של בעל קרי, שטובל אפילו בערב תשעה באב. וב'רב פעלים' (ח"ד סימן כ"ט) התיר לטבול בתשעת הימים למוהל, לסנדק ולאבי הבן או מי שרגיל לטבול כל יום.
אבל מדבריו משמע שטובל רק במים קרים, שכתב שם "אך טוב ליזהר בבוקר קודם תפילת שחרית שאין הטבילה כ"כ תענוג כמו בירידת היום שגובר החום, וזה ניכר מתוך מעשיו שאינו טובל בשביל תענוג יען שאין דרך לטבול בבוקר בשביל תענוג" וכו' ואח"כ הוסיף וכתב: "ובכל זה אני מיקל בשביל שהוא טובל בצונן שאינו כי אם מנהגא בעלמא".
בקיצור לדעת ר"פ הנ"ל מותר לטבול במים קרים לטומאת בעל קרי לבעל ברית לסנדק. והוסיף מי שנוהג כל השנה כולה "לטבול קודם שילך לבית הקברות ואח"כ שיחזור מבית הקברות" גם כן יכול לטבול אפילו בערב תשעה באב וכאמור רק בצונן.
אולם כתב כה"ח (שם ס"ק ק"צ): שאומנם ה'בן איש חי' פסק שטובלים בצונן אבל למי שקשה לו לטבול בצונן או שאין שם כי אם מים חמים - מותר לטבול במים חמים - כיון דיש תועלת גדולה בטבילה זו (לענין טומאה), וכן מוהל וסנדק וכו' והטעם כאמור לעיל שכל עניין הרחיצה הוא ממנהגא אפילו בחמין, וע"כ לצורך מצווה אפשר להתיר.
רחיצה לפועלים או לרפואה
מותר לרחוץ לצרכים רפואיים. ולכן יולדת או מעוברת שקרובה ללדת שהרחיצה טובה לה - מותרת ברחיצה אפילו בחמין. וכן אדם חלוש שציוה אותו הרופא לרחוץ - מותר לרחוץ אפילו בחמין.) בא"ח דברים טז (. וכן אחיות או רופאים צריכים לרחוץ ולשמור על נקיון ע"מ למנוע זיהומים.
רחיצה של פועלים שעובדים בעפר וכדו' - מותרת שהיא כמו רחיצה של רפואה. ומותרת רחיצה אפילו במים חמין ובסבון, רק שלא יתכוין לשם תענוג (ועיין בא"ח שם אות ט"ז ובשו"ע יו"ד סי' שפ"א סעי' א'). וכן אם אדם שמזיע הרבה - מותר לו להתקלח במים קרים, ואם קשה לו ירחץ אפילו במים חמין ויתכוון רק להעביר הזיעה ולא לתענוג.
ללכת לים או לבריכה לכל הדעות אסור מראש חודש. אמנם. ישנם בריכות שמחממים בהם את המים למשך מספר שעות ובאים לשם זקנים וחלושים שלא יכולים לשחות במים קרים וזקוקים להתעמלות לשם רפואה - להם מותר בודאי, אבל לשאר אנשים אסור מראש חודש (עיין כה"ח ס"ק קפ"ח ומש"ב שם ס"ק פ"ח).
אשה הטובלת במוצאי תשעה באב מותר לה לרחוץ בערב תשעה באב אפילו במים חמים, ותחפוף שנית במוצאי תשעה באב ותטבול.) עיין שו"ע שם. כה"ח שם ס"ק קצג, קצה (.
בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה'
בימים אלו של בין המצרים אומרים רשעי הפלשתינאים כי תשעה באב יהיה לעולם. הם לא יוותרו על מקום המקדש לעולם. הדברים האלה שלהם הם כפירה בקב"ה ובתורה ומוסלמי שכופר בדבר ה' לא ראוי להיקרא מאמין אלא כופר. ובכל מקרה צריך לדעת כי עגל הזהב שהם בנו על קודש הקדשים "כליל יחלוף" ודבר אלוקינו יקום לעולם.
גם מה שמנסים תומכיהם למנוע מאיתנו לבנות בתים בירושלים זה נגד דבר ה'. בנין ירושלים - הגם שנעשה על ידי קבלנים ופועלים הוא למעשה בנין ה'. "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (תהילים פרק קמז ב). לכן כל מי שמתנגד לבנין ירושלים, מתנגד לדבר ה' ולא ינקה.
וכל מי שמסייע לבנין ירושלים ולקיבוץ נדחי ישראל לתוכה, הריהו מקיים את דבר ה' ודבר אלוקינו יקום לעולם. אכי"ר.
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
איך מכניסים את ה' אל תוך הלב?
האם מותר לפנות למקובלים?
לקום מהתחתית של התחתית
מה המשמעות הנחת תפילין?
איך עושים קידוש?
הקשר אל ה' – תפילה
איך נראית נקמה יהודית?
סוד ההתחדשות של יצחק
איך מתכוננים לקבלת התורה?
מה הייעוד של תורת הבנים?