לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רוברט חי בן מרים
287
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
בשמחת תורה שהייתה בשבת הקודמת, סיימנו את התורה. שמחנו בשמחת התורה באופן היותר גדול, במלוא הלב ובמלוא השמחה - ובצדק, כי מי כבני הישיבה שעוסקים בתורה כל השנה כולה ידע לשמוח בשמחת התורה בצורה היותר גדולה ושלמה; והיום התחלנו את פרשת בראשית ואת ספר בראשית. התחלנו מחדש את התורה.
התורה נעלית מכל השגה
התורה היא דבר ה'. צריך לזכור שמה שאנחנו משיגים מהתורה זה רק את הצד הנמוך ביותר שבא לידי התגשמות בעולם שלנו, במציאות. התורה היא דבר ה', חכמתו היא למעלה מכל השגה, וזו הזכות שלנו, לעסוק בדבר ה' שהוא למעלה מכל גבול. ולמרות שהוא עליון מאוד הוא משתלשל, נמשך ויורד, ואנחנו יכולים לגעת בקצה הגלוי שלו, בחלק שאנחנו יכולים להשיג. גם נשמת ישראל היא גבוהה, גבוה מעל גבוה, מקורה מתחת לכסא הכבוד, והיא נמשכת משם עד שהקצה התחתון שלה, כביכול, מתגלה בכלל ישראל ובכל אחד ואחד מישראל. משלו לכך משל לנעל שהאדם נועל על קצה רגלו, אבל כל שאר הגוף מחוץ לנעל. כך הגוף של האדם לא מקיף את הנשמה כולה אלא רק את החלק היותר נמוך והנשמה עצמה תמיד זכה, רק החלק שבתוך הגוף יכול לעבור שינויים, כביכול, אך החלקים האחרים נשארים תמיד בטהרתם. כך גם התורה היא דבר ה' הנעלה מכל השגה. דבר ה' משתלשל ויורד, נמשך ומופיע ביכולת ההבנה של ישראל. החלק שאנחנו מבינים בתורה הוא החלק היותר נמוך בתורה, ואפשר לעלות בהבנת התורה עוד ועוד. ככל שיותר מעמיקים יותר עולים בהבנת התורה, ואין לכך גבול. כשאנחנו מפנימים את הידיעה הזאת כל היחס שלנו לתורה הופך להיות יחס אחר כי אנחנו מבינים מהי גדולתה של התורה שבה אנו עוסקים.
אתמול הזכרנו את פירוש הרב לברכת התורה: "לעסוק בדברי תורה" (עולת ראיה ח"א, עמוד נט). למה נאמר 'לעסוק' ולא 'ללמוד'? מבאר הרב, שאנחנו לא מצליחים להגיע לכל הגדולה של התורה ואנחנו יכולים רק לגעת בה, להתעסק בה. אנחנו נפגשים עם משהו שאנחנו יודעים שהוא מכיל תכנים עמוקים יותר, פנימיים יותר, שאותם אנחנו לא מבינים. כשאנחנו לומדים ומבינים אנחנו עוסקים גם במה שהוא מעל להבנתנו, אנחנו לא יכולים להגיע להבנה של הכול ואנחנו יודעים שיש דברים עמוקים למעלה מהבנתנו, אך אנו עוסקים בתורה הקדושה והעליונה, בדבר ה'.
החכמה האלוקית שבכל המציאות
בשמחת תורה הזכרנו את דברי "אור המאיר" על הפסוק: "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד, ו). חז"ל במסכת סוטה (יד, א) מספרים ששלחה מלכות הרשעה משלחת לאיזור של בית פעור כדי למצוא את מקום קבורתו של משה. כשהם עמדו למטה הם ראו שקבורתו של משה בראש ההר, וכשעלו לראש ההר ראו שקבורתו של משה בתחתית ההר; קבוצה אחת עלתה למעלה וקבוצה אחת נשארה למטה, זו שעלתה למעלה אמרה שקבורתו למטה, זו שנשארה למטה אמרה שקבורתו למעלה. מבאר "אור המאיר" את דברי הגמרא באופן רעיוני, שמקום קבורתו של משה בלתי מושג, כי משה רבנו הוא בלתי מושג. משה רבנו הוא בחינה של הדעת, בחינה של הופעת התורה בישראל. היכן נמצאת הדעת? זו שאלה שרבים לא יודעים להשיב עליה, כי הדעת מוסתרת. רק החכמים הנבונים מבינים שהחכמה האלוקית נמצאת בכל מקום, ודאי שהחכמה נמצאת בדברי החכמים המדברים דברי חכמה, אבל גם בכל המציאות. בכל דבר שיש בעולם צריך להעמיק ולהעמיק, לדעת שבו גנוזה דעה אלוקית, סדר אלוקי ורעיון אלוקי, מפני שכל דבר בעולם נעשה על ידי ריבונו של עולם. אם כן, בדרך הזאת יש לבאר את דברי הגמרא בסוטה: עמדו בראש ההר. החכמים, אלה שמבינים ועומדים למעלה - הם מבינים שאפילו למטה, בתוך המציאות, שם קבורתו של משה, שם הדעת. מכל דבר אפשר ללמוד. אך האנשים הפשוטים שעומדים למטה, אלה שלא במדרגה העליונה, הם חושבים שרק למעלה נמצאת הדעת, לא בכל המציאות, לא בתוך החיים עצמם. הזוהר מזהיר פעמים רבות שלא נעלה על דעתנו חס ושלום שהתורה מספרת לנו סתם סיפורים, אין בתורה שום סיפור שהוא סתם סיפור בעלמא, בכל דבר יש סודות עמוקים. סיפור בריאת העולם מלא בסודות, עומקים פנימיים. צריך לדעת איפה טמונה הדעת, איפה משה קבור, כביכול.
"אור המאיר" מבאר רעיון זה על פי הפסוק: "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ" (משלי לא, כו). החכמה היא המידה היותר עליונה, וחסד זה כבר הופעה של התנהגות, 'תורת חסד'. כשהתורה מופיעה בלשון, זה כבר לשון של חסד, מופיעה בלשון נעימה ויפה. אם כן, גם כשומעים את תורת החסד, צריך לדעת להעמיק בדברים ולמצוא את החכמה. על התורה נאמר: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים" (תהילים יט, ט), 'פיקודי' מלשון מופקדים, כל התורה כולה מופקדת בשם ה', משום שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. אפילו החסד יקר, "מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן" (שם לו, ח), אפילו הוא בעצמו לא מושג, כל מה שאפשר להשיג הוא צל הכנפיים. אפילו את המידות האלוקיות אי אפשר להשיג ממש, רק בצדדים של ההשגות ולא בגוף עצמו, כביכול.
מימוש התורה בפועל
אנו צריכים לזכור תמיד שאנחנו משיגים רק את אפס קצה של התורה. אך כמובן, כשעוסקים בתורה צריך לדעת שעניינה הוא שהיא תתממש בפועל. כמו שאמר דוד לשלמה המלך, "בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ " (דברי הימים א, כח, ט). זאת צריכה להיות הגישה אל התורה. עניינה של התורה, לדעת את עומקו וגודלו של דבר ה', ולהתממש בפועל. לא לעסוק רק בדברים רוחניים, מופשטים ועליונים. כדברי חז"ל שהתורה תחילתה חסד וסופה חסד (תנחומא וירא, סימן א). תחילתה חסד: הקב"ה עשה לבושים לאדם וחווה. וסופה חסד, הקב"ה קובר את משה רבנו, עוסק במצוות קבורה. בישיבה אנחנו צריכים לממש את זה בפועל, תורת חסד. ללמוד ולשקוד. אבל שהתורה תהיה גם תורת חסד. לחזק אחד את השני, לעזור אחד לשני ולא שכל אחד יהיה שקוע בעצמו. זה עניינה של התורה, שתהיה תורת חסד.
"ראשית חכמה – יראת ה'"
לאור ההסתכלות הזאת, נראה איך הזוהר לומד את פרשתנו (הקדמת הזוהר דף יא, ב): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". חז"ל אמרו שגם בראשית זה מאמר, חלק מעשרת המאמרות שבהם נברא העולם (אבות ה, א ובפירוש הרמב"ם שם; בראשית רבה יז, א), ומה פירוש המאמר "בראשית"? אומר הזוהר: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהילים קיא, י), "יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת" (משלי א, ז). הדבר הראשוני שמופיע בעולם היא היראה. היראה היא המפתח שבלעדיו אי אפשר להיכנס לעבודת ה'. במקום אחר אומר הזוהר (פרשת בהר; קח, א) שהיראה היא כמו העול ששמים על השור, שרק לאחר ששמים אותו ניתן לעבוד עם השור, לשים מחרשה, לרתום עגלה, לדוש וכן הלאה. אך ראשית כל צריך לשים את העול, בלי עול אי אפשר בכלל להתחיל לעבוד, עול מלכות שמים. יראת ה' היא הראשית. הירושלמי אומר "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים"- "בחכמתא" (תרגום ירושלמי בראשית א, א), בחכמה, וראשית חכמה יראת ה'. המאמר הזה הוא גם ציווי, פקודה. הפקודה הראשונה שמוטל על האדם, היא מצוות יראת ה'.
יש שלוש מדרגות של יראה. יש יראה של אדם המפחד מעונש או רוצה שהקב"ה יטיב אתו, הוא ירא מריבונו של עולם ועושה את רצונו מפחד העונש או מפחד הפסד הטובה האלוקית. סוג נוסף של יראה היא אדם הירא את ה' לא מתוך פחד ההפסדים בעולם הזה, אלא פניו צופות לעולם הבא. הוא מפחד שאם הוא לא יעשה את רצונו של ה' הוא יפסיד את העולם הבא, או שיהיה במקום פחות גבוה בגן עדן, או שיהיה במקום ההפוך מגן עדן. אומר הזוהר, ששתי היראות הללו הן לא העיקר. יראת ה' האמתית והעיקרית היא לדעת שהקב"ה גדול ואין עוד מלבדו, כל מה שנמצא חוץ ממנו בכלל אינו נמצא. זאת היראה העיקרית והאמתית, עם היראה הזאת אפשר לעבוד את ה'. לזוהר יש דרישה גבוהה בעבודת ה'. לא לעבוד את ה' מתוך יראת העונש, זה לא העיקר, זה נמוך. למרות שלכאורה אשרי מי שעושה את כל רצונו של הקב"ה גם אם זה מתוך יראת העונש, זו כבר מדרגה לא קטנה, אבל הזוהר לא מסתפק בזה. כי כשאדם עובד את ה' מפני שהוא רוצה שכר, הוא בעצם עובד את עצמו. הוא לא עובד את ה', הוא כמו שאדם הולך לעבוד באיזה מפעל, שם הוא לא עובד בשביל שלבעל הבית יהיה רווחים, אלא הוא עובד בשביל עצמו, כדי לקבל משכורת. אפילו אם האדם עובד בשביל העולם הבא, אמנם הוא מאמין בעולם הבא, אבל בסופו של דבר הוא עובד בשביל עצמו. במדרגה השלישית האדם עובד את ה' בעצמו,מפני שאין עוד מלבדו. הוא בטל אל ה'. הוא לא עובד את ריבונו של עולם כאילו הקב"ה נמצא והוא עומד מולו, כביכול; אלא הוא יודע שאין עוד מלבדו, "וכולא קמיה כלא חשיב" (תניא, ליקוטי אמרים, ג), האדם לא עומד בפני עצמו, הוא בטל כלפי ההופעה האלוקית של ריבונו של עולם, כל מה שהוא עושה זה גילוי ההופעה של ריבונו של עולם.
זאת היראה שהיא המצווה הראשונה, "בראשית". במילה בראשית רמוזה המילה יראה, האותיות של בראשית בלי האות ש' הוא האותיות של יראת, האותיות של 'ירא' נמצאות בתוך המילה בראשית, 'ירא שבת'. החלוקה הזאת של האותיות כבר נמצאת בתיקוני זוהר (דף סט, א).
יראה ואהבה
המאמר, הציווי האלוקי השני הוא: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג), אומר הזוהר שכאן הציווי הוא לאהבת ה', אחרי היראה באה האהבה. גם אהבת ה' צריכה להיות בשלמות. אדם יכול לאהוב את ה' כי טוב לו, יש לו בנים, פרנסה, הוא בריא, יש לו כבוד; טוב לו מכל הצדדים אז הוא אוהב את ה'! זאת לא האהבה השלמה. האהבה השלמה היא שאדם אוהב את ה' בכל מצב, "בכל מאדך" בכל מידה שהוא מודד לך" (ברכות נד, א), גם כשהקב"ה מסתיר את פניו, גם כשחסר לו ואין לו, ואפילו להפך, הוא נמצא בצרות גדולות מאוד ולמרות הכול אוהב את ה', זו אהבת ה' האמתית.
במבט פשוט, שתי המידות הללו: יראה ואהבה הן תרתי דסתרי; כשאדם אוהב מישהו הוא רוצה להתחבר, להידבק בו ולהתקרב אליו. לעומת זאת, אדם שירא לא מנסה להתקרב, הוא נרתע. אם כן, איך האדם יכול להיות גם ירא וגם אוהב? הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ב, הל' א- ב) כותב שכשהאדם מתבונן בגדולה האלוקית, רואה את הגודל האלוקי, גודל מעשי הבריאה הוא משתוקק להתקרב אל ה', להיות קרוב אל הגודל הזה, השלמות הזאת; אך כשהוא מעמיק להתבונן בעומק הנפלא הזה הוא נרתע, מרגיש כל כך אפסי כלפיו, וירא להתבונן, לא מעיז להתקרב. כלומר זאת אומרת, ששתי הרגשות הללו באות מאותה מציאות של התבוננות בגדולת ריבונו של עולם, שמצד אחד ההתבוננות הזאת מושכת מאוד להתקרב אל הקב"ה, אל הטוב והשלמות, ומצד שני האדם מסתכל על עצמו ורואה כמה הוא בטל ואפסי לגביו, ומי הוא שיפנה ויתקרב אל ריבונו של עולם? אך האדם רואה שהוא לא יכול אחרת, הוא חייב להתקרב אל הקב"ה, מין מצב כזה של 'רצוא ושוב'. נמשך אבל חרד, ועוד פעם נמשך ועוד פעם חרד, תנועה בריאה כזאת של התבוננות אמתית ונכונה מכל הצדדים בגדולה האלוקית.
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר". חז"ל אומרים שהאור הראשון היה מין התנוצצות ולאחר מכן הוא נגנז לצדיקים לעתיד לבוא (חגיגה יב, א). גם את זה ניתן להסביר באותה הדרך. לפעמים מתוך הטוב האלוקי מרגיש האדם אהבה גדולה מאוד, האור גלוי לו. אך גם כשהאדם מתייסר, כשהאור גנוז, בכל זאת הוא דבוק בריבונו של עולם. זוהי האהבה השלמה לאהוב את ה' בכל המצבים.
ייחוד ה'
הציווי השלישי הוא כדברי הזוהר: "לדעת שיש ה' הגדול ולייחדו בכל יום כראוי בשמע ישראל", כלומר אנחנו מצווים לייחד את הקב"ה באמירת שמע ישראל בכל יום. הזוהר אומר (תרומה דף קלד, א) שבפסוק "שמע ישראל" יש שש תיבות: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). ואנו מצווים לדעת שהקב"ה יחיד ממש. המילה אחד לא מספיקה כי היא מסמלת אחד ביחס לריבוי, הקב"ה למעלה מזה והפסוק רומז לייחוד מוחלט כי שש תיבות מבטאות שש קצוות של המציאות, ארבעת הצדדים, למעלה ולמטה, כלומר לבטא שבכל המציאות כולה, הקב"ה יחיד. אומר הזוהר, שהציווי הזה רמוז במעשה בראשית בפסוק: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד ". הכול מציאות אחת. לייחד את הקב"ה בשמים ממעל, זה ייחוד עליון. וקיים גם ייחוד תחתון אותו אנחנו אומרים בפסוק השני: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אנו צריכים לדעת לייחד את הקב"ה למעלה ולמטה, לדעת שכל התגלות כבודו בעולם הזה היא מציאות אחת של הופעה אחת. לדעת שכל הגודל האלוקי בכל גווני ההופעות זו מציאות אחת, זה עניינה של קריאת שמע, זו המצווה השלישית של ייחוד ה'.
שם ה' ושם אלוקים
הציווי הרביעי הוא: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים" (דברים ד, לט), הנרמז בפסוק: "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם". אלו שתי הופעות אלוקיות, מאור גדול ומאור קטן, הרומזות לשתי הופעות של ה', ההופעה של ה' וההופעה של אלוקים. ומוטל עלינו לייחד את שני השמות, לדעת שה' הוא האלוקים. שני השמות הם שתי הופעות של ה'. חז"ל מספרים שאברהם אבינו התחיל לחפש מי ברא את העולם, במהלך היום הוא ראה את השמש וחשב שהיא המקיימת את העולם, היא ריבונו של עולם; אך כשירד הלילה הוא ראה את הירח וחשב שהוא המקיים את העולם (אוצר המדרשים, אברהם אבינו). כלומר, השמש והירח מייצגים הופעה עליונה אלוקית של ממשלה, "וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה". ההופעה המקורית האלוקית היא ריבונו של עולם בעצמו, ועלינו לדעת שה' הוא האלוקים. שם הוויה הוא ביטוי של עצם מציאות ה', בלי קשר עם הנבראים. שם אלוקים הוא כבר ביחס לנבראים, אפשר לומר 'אלוקי...', או 'האלוקים של...', בשם הוויה אי אפשר לעשות כאלה חיבורים, משום שעצם מציאותו של שם הוויה הוא גבוה מעל גבוה. קשר עם המציאות היא הופעה שקצת מגבילה, כביכול, ולכן אי אפשר להטות את שם הוויה ולומר אותו כך. אם כן, הציווי הרביעי הוא לדעת שריבונו של עולם נמצא מעל לכל דבר, גבוה מעל גבוה, הוא מופיע בכל הכוחות כולם, הוא המקור של כל הכוחות כולם, שם הוויה. כל הגוונים והסוגים של הכוחות המופיעים במציאות זה ריבונו של עולם. לזכור תמיד לחבר את הכול ביחד. שורש כל השיבושים הוא אם לא יודעים לחבר שה' הוא האלוקים, אם רואים את המציאות ומנתקים אותה ממקורה. כל העבודה זרה, כל הקילקולים, כל העיוותים, הכול נובע מזה. אפילו בעבודת ה' יכול להיות מצב כזה שהאדם שוכח את המגמה ועוסק באמצעים, לומד תורה ושוכח שהתורה של הקב"ה, מדקדק בדברים ושוכח את השורש שלהם, את עיקרם. זה מה שאומר הפסוק: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים", לזכור שה' הוא האלוקים, כל ההופעות כולם הם של ריבונו של עולם.
העיסוק בתורה
הציווי החמישי, נלמד מהפסוק "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה", אומר הזוהר שבפסוק הזה יש שלוש מצוות, עיסוק בתורה, פריה ורביה ולמול הערלה. נעסוק רק במצווה הראשונה.
אומר הזוהר, שכשאדם עוסק בתורה נשמתו מתעלה. אפשר לומר שנשמה אחרת, קדושה, שורה עליו ואפשר לומר שנשמתו שלו מתעלה. זה מה שכתוב בפסוק "שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה", כשאדם 'רוחש' בתורה, הוא זוכה לנפש חיה קדושה. כשאדם עוסק בתורה הוא כאילו נעשה מלאך, העיסוק בתורה מחבר את האדם לדרגה של קדושה עליונה. זה מה שאנחנו עושים, עוסקים בתורה ועלינו לדעת את מעלתה של התורה. האדם העוסק בתורה הוא נעשה עטוף באיזו אטמוספרה רוחנית קדושה ועליונה. אמנם זה משפיע גם על המשך חייו, אך בזמן שהוא עוסק בתורה ממש כוחותיו הרוחניים והפנימיים מתעלים ומתקדשים.
תורה נקנית ביגיעה
אנחנו מתחילים עכשיו את זמן חורף, בדרך כלל זה הזמן העיקרי של הלימוד בישיבה. ברוך ה', חבורת הישיבה איכותית מאוד, רצינית מאוד, עם המון יכולות ורצון.
אני חוזר על סוד כמוס, "פטנט" איך להצליח בתורה. 'יגעת ומצאת - תאמין'. אי אפשר לקנות תורה בלי יגיעה, וכשאדם יגע בתורה הוא משיג אותה בוודאות. התורה עמוקה וצריך להתאמץ, להקריב ולהשתדל, אבל ההצלחה מובטחת. לא יתכן שאדם יתאמץ ויתייגע בתורה ולא תהיינה לכך תוצאות, מעל ומעבר למאמץ שלו. בכל מקרה, צריך לדעת שאדם שעוסק בתורה ומתייגע בתורה, מצליח. 'יגעת ומצאת תאמין', גם בשקידה כמותית וגם בשקידה איכותית. כמותית, לעשות את המקסימום, לנצל את הזמן כמה שיותר, להאריך את השהות בישיבה כמה שיותר ולצמצם את היציאות. מוצאי שבת בחורף הוא זמן נפלא, שנה שעברה הצענו שמוצאי שבת יהיה זמן לחזרה על הבקיאות, לומדים חמישה דפים במהלך השבוע, יודעים אותם ואפשר לסכם אותם בעל פה, החזרה הזאת היא דבר נפלא, ואפשר לעשות את זה גם השנה. בקיץ ניתן לנצל את יום שישי אחר הצהריים ללימודים, ובחורף את ליל שבת הארוך ואת מוצאי שבת. צריך להתרגל ללימוד בזמנים האלה, כמו שאי אפשר להפסיק לנשום. צריך תמיד לנשום, גם ביום שישי אחר הצהריים ובמוצאי שבת. התורה היא רוח אפינו, הנשימות שלנו. כשאדם מתרגל לכך הוא לא יכול בלי זה, זה הופך להיות הטבע שלו, טבע שני. אני בא לזרז למזורזים, שירבו כמותכם בישראל, דווקא לאנשים כאלה יש מקום להגיד כי הם עצמם תמיד רוצים יותר.
לא צריך להפוך את ההתרגלות ללימוד למצוות אנשים מלומדה. לכן, מצד אחד אנחנו מבקשים 'שתרגילנו בתורתך', אך מצד שני אנחנו צריכים כל הזמן להתחדש, כל הזמן להתקדם ולא להתרגל למצב מסוים. כשגומרים להתקדם מבחינת הכמות, צריך להתקדם מבחינת האיכות ולזה אין קצה. בכל מאמץ, התוצאות מובטחות. יגעת ומצאת תאמין.
התורה כתורת חסד
כמו שהזכרנו, התורה צריכה להיות תורת חסד, ויש לנהוג בחסד איש לרעהו. אנחנו לומדים את דבר ה' הנתון לכלל ישראל, ואם אנחנו לומדים כך את התורה אנחנו משיגים אותה בגדלות, מקורות השפע שהאדם יכול לקבל מגיעים דרך הכלל אל הפרטים. לכן, יש חשיבות ביצירת האווירה של גיבוש הכלל, והרצון של כל אחד צריך להיות שכולם ילמדו ולא רק הוא, כאשר "איש לרעהו יעזרו", זה לא רק מסייע לאלה שנעזרים אלא גם לעוזרים, כשאדם מסייע לאחרים הוא מקבל יותר ממה שהוא נותן. אם כן, אני בא לזרז למזורזים, ברוך ה' הישיבה בולטת באווירת הגיבוש, הכנסת האורחים, הטיפול בתלמידים אורחים. בחודשים הקרובים מגיעים שבושי"ם מישיבות תיכוניות. צריך לדעת לקבל אותם בסבר פנים יפות, להיות לדוגמא איך נראה בן תורה, שהוא אדם שמח, מאיר פנים; לקבל את האורחים בשמחה, לקרב אותם ולרומם אותם. כל מי שעוסק בכך לא מבזבז זמן, כל עוד הוא עוסק בכך במידה נכונה. מחסדים רוחניים שכאלה האדם רק מרוויח. יש לנו מטרות גדולות, עם ישראל צריך להתרומם, ועצם העלייה שלנו כבר היא משפיעה. ככל שהישיבה תתחזק ותתעצם אנחנו תורמים לקירובה של הגאולה. אנחנו לא יודעים מתי הגאולה תגיע, יכול להיות שעם עוד קצת מאמץ תהיה סייעתא דשמיא וכבר נתקדם לשלב חדש בגאולה. גם המציאות שאנחנו כבר בתוכה, המציאות הרוחנית של כלל ישראל, שלבי הגאולה בתוך העקבתא דמשיחא, והרבה עקבות כבר מאחורינו, גם היא צריכה להיות לנגד ענינו בלימוד התורה שלנו, להסתכל מתוך המבט של הדור על ענייננו ועל עניינה של התורה.
אני רוצה לברך את כולם, שחודש חשוון שאנו נכנסים אליו עכשיו יהיה חודש טוב ומוצלח לנו ולכל ישראל, שהזמן הזה יהיה זמן של עילוי גדול מאוד לכולם, בעזרת ה' נעשה את חלקנו ותפקידנו בעם ישראל, והקב"ה ישים את חלקנו בתורתו.
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
הלכות שטיפת כלים בשבת
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
למה יש כיסויים מיוחדים למשכן בזמן מסעות בני ישראל?
איך נראית נקמה יהודית?
למה משווים את העצים לצדיקים?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך מותר להכין קפה בשבת?
מי צריך את הערבה?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מסירות נפש על ארץ ישראל
הרב אליהו ברין | ב' אייר תשפ"ה
הסבר המחלוקת האם עדי מסירה כרתי או עדי חתימה כרתי
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ח' אייר תשפ"ה
מידת הענוה חלק א'
פרק כ"ב
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ו' אייר תשפ"ה
