בית המדרש

קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

19 דק' קריאה
"וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ"
מאז שהחריבו הרומאים את בית המקדש השני לפני 1942 שנים. מאז שהחריבו את ארץ ישראל לא חזרה הארץ לחיים. הערבים שחיו פה - היו נוודים ודלים. הנוצרים נאחזו פה - הגיעו לתקופות קצרות ונעלמו. לא לפי תפארתה של ארץ ישראל.

זה לא שהם לא ניסו. מסעי הצלב היו מאמץ שלם של כל יבשת אירופה לישב את ארץ ישראל על ידי הנוצרים. הכישלון היה מהדהד. ההסברים המלומדים והניסיונות החוזרים ונשנים שלהם חזרו ונכשלו. הגיבוי המלא של האפיפיור עם כל עוצמתו הכלכלית הניב פרי דל ביותר. גיבוי מלכי אירופה למהלך לא הניב תוצאה יותר טובה. הפשעים שהם התירו על מנת לעודד את ההמון - גם הם לא הצליחו ליישב את הארץ בנוצרים, הם חזרו לאירופה בבושת פנים. כך היה עם הרומאים, עם היוונים. עם הטורקים, עם הממלוכים עם הערבים ועם כל אומה אחרת. זאת לא הארץ שלהם וזה לא הצליח להם. תחייתה של הארץ החלה רק עם התחלת הישוב היהודי בארץ.

על העובדה המופלאה הזאת מעידים גם תיירים זרים שביקרו בארץ במשך כל התקופה הארוכה הזו כדלקמן. המופלא ביותר הוא כי התורה מספרת לנו מראשית הימים על התכונה המיוחדת של ארץ ישראל "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ" תכונה שתחזיק כל ימי הגלות עד "הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה". (דברים כט כא)

על זה כותב הרמב"ן ז"ל כי העובדה שהארץ לא נותנת במשך אלף ותשע מאות שנים לשום אומה להתיישב פה באורח קבע, היא הבטחה כי ה' לא ויתר עלינו למען אומה אחרת. הוא עומד בהבטחתו ובבריתו להחזיר אותנו לארצנו. ואע"פ שמדובר בפלא גדול, כיוון שהארץ הזאת היא ארץ טובה. ארץ שיש בה ברכה רבה. "ארץ זבת חלב ודבש". "כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה". העובדה הזאת בשבילנו "היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו". היא מחכה לבניה.

מרק טווין מתאר את ארץ ישראל בימי הגלות
הזכרנו מקודם את הפסוק בספר דברים האומר:
"וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוִֹים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ".

הפסוק מדבר על הדור האחרון. הרבי מחב"ד היה רגיל לומר כי הדור שלו הוא "הדור אחרון לגלות והדור ראשון לגאולה".

כשראו את הארץ. "הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן,
ובכן לפני מאה וחמישים שנה ביקרו בישראל נכרים שבאו מארץ רחוקה "וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה". אל אחת ממשלחות התיירים הצטרף אחד הסופרים האמריקאים הידועים "מרק טווין" שזכה בכרטיס לנסיעה תמורת ההבטחה כי יכתוב חמישים מאמרים לעיתון מרשמיו בארץ הקודש.

בחמישים מאמרים ארוכים מתאר הסופר את ארץ ישראל כארץ שכוחת א-ל, יבשה, מלוכלכת, מצחינה. אנשיה נרפים, מתועבים, נצלנים ופראים. הוא מספר לנו כי מסביב לים כנרת "ניצב עץ, עץ אחד ויחיד הנראה מעל פני המים, זולת כמה דקלים גלמודים בעיר טבריה. הוא מספר ש"מגדלא הוא מקום עלוב, כפר סורי במלוא מובן המלה".

בביקור בעמק יזרעאל הוא רואה רק שממה: "אף כפר אחד לא תמצא לכל אורכו - למרחק שלושים מיל מזה או מזה. אמנם מוצא אתה שתיים-שלוש קבוצות של אוהלים בדואים, אך לא יישוב של קבע אחד. יכול אתה לרכב עשרה מילין בסביבה זו ולא יקרו בדרכך עשרה אנשים".

"הגענו בשלום להר תבור... כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה... בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ... ארץ ישראל יושבת בשק ואפר". "ארץ ישראל שוממה וחשוכת חמדה. ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה. קודש היא לשירה ולמסורת, ארץ חלומות... נצרת עזובה... יריחו ארורה... ירושלים...כפר חלכאים...". "ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי, אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש".

זה פלא גדול איך ארץ שאדמתה עשירה כל כך, שוממה ומוזנחת? מרק טווין מבין שיש פה משהו רוחני. "אין זאת אלא שהיא שכוחת א-ל". "מרחף עליה כישופה של קללה ששדפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים".

מפת ארץ ישראל שעשו הבריטים באותה תקופה
בעיתון הלבנון של אותם ימים כתוב: "באלה הימים באו ירושלימה אנשים מממשלת בריטאניה, הביאו בידם פירמאן מאת השולטאן ירום הודו היה הרשות נתונה למוד את שוקי העיר ואת מסילותיה מקצה לקצה רחובותיה. וגם בהר הבית (אשר מלפנים לא הונח בלתי ישמעאלי לבוא שמה) באו האנשים האלה וימודוהו ארכו ורחבו, וגם בתוך המערות ונקרות הצורים אשר שם. באו התבוננו על כל הנפלא ויתארו תבניתם ודמותם - לא הניחו מקום גדול וקטן אשר לא תארוהו על ידי מלאכת מחשב (פוטוגראפיה). ("הלבנון, ח' טבת תרכ"ה 1865). החוקרים של ממשלת בריטניה הכינו מפה ענקית, בערך בגודל של חדר, מפה של כל ארץ ישראל מנהר ליטאני בצפון ועד דרומית לבאר-שבע. קנה המידה של המפה הוא 1:63,000. כל סנטימטר מייצג כ-630 מטר במציאות. על פי המפה ניתן לקבוע איזה יישובים היו בארץ באותן שנים ומה היה גודלם. ולפי נתונים אלו להעריך מה היה גודל האוכלוסייה בעת ההיא.

מה שמתארים החוקרים הבריטים תואם לשממה שתיאר מרק טויין. אזורים שלמים היו ריקים מאדם. חיפה מסומנת במלבן בגודל 7 מילימטר על 3 מילימטרים. כל מילימטר שווה ל-63 מטרים במציאות. פירוש הדבר ששטח חיפה כולה היה 440 מטרים על 190 מטר. המושבה הגרמנית נמצאת מחוץ לחיפה וכל בית בה מסורטט בדייקנות.

נצרת היתה אז קצת גדולה מחיפה. צורתה כצורת דלעת שהצלע הארוכה שלה 600 מטרים והצלע הקטנה כ-300 מטרים. אפילו טבריה גדולה מחיפה - 300 על 600 מטרים. יפו "הגדולה" היתה בסך הכל עיירה קטנה - 540 על 240 מטר. שייח' מוניס עליו יושבת אוניברסיטת תל-אביב היה כפר קטנטן 180 על 90 מטר. אבו כביר, יאזור וסומייל זעירים ממש. דלית אל כרמל מסומנת כביצה קטנטנה בגודל 3 מילימטר. וכך עוספייה, יהוד וכפרים רבים אחרים. ירושלים שבתוך החומות אכן גדולה - אלף מטר על אלף מטר. לא היה כלום מחוץ לחומות. ובתוכה, אנחנו יודעים, תמיד היה רוב יהודי. "וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ"

אדמת גוש קטיף השוממת אחרי הגירוש
אנחנו מאריכים לתאר את השממה שהייתה בעת הגלות כדי להבין מה שאומרת הגמרא במסכת סנהדרין (דף צח) שכשרואים את הארץ פורחת זה "דור ראשון לגאולה".
"וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְּאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". (יחזקאל לו).

כי בעת הגלות הארץ שממה. ובעת הגאולה "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ" (ויקרא כה).

כשגוש קטיף היה מיושב על ידי יהודים, הוא היה גם עדן של חקלאות. גם הערבים שעבדו בפלא החקלאי הזה הרוויחו את לחמם בכבוד. הירקות שיצאו משם היו באיכות גבוהה ושווקו לכל העולם כולו. בעת שגורשו משם היהודים הציע מזכ"ל האו"ם סיוע כלכלי לערבי עזה כדי שיקנו את החממות מהיהודים. "אתם מכירים את שיטות הגידול. עבדתם בהם. אתם מכירים את הדשנים. מודעים לכל הידע שנרכש ונצבר עם השנים תנצלו אותו לרווחה כלכלית". האו"ם שילם. הערבים קיבלו את החממות המצליחות אחרי הגירוש. ניסו לגדל שם ירקות כמו שהיהודים גידלו במשך עשרות שנים, ללא הצלחה. החרקים באו באלפיהם לחממות ומילאו את הירקות עד בלי הכר. הערבים הבינו מאיפה הגיעו כל החרקים הרבים ורובם הגדול הרים ידיים.

הפועלים הערבים שגרים היום בעזה נמצאים ברובם בלי עבודה, בלי אוכל לבתיהם. החקלאים המגורשים מספרים כי לעיתים קרובות הם מתקשרים אליהם ומספרים להם כי מאז הגירוש חייהם השתנו לרעה. אין פרנסה. חייהם בסכנה. אין מה לאכול. האדמה לא נותנת פריה. ממש כמו שכתוב בתורה.

ערבי שזרע בשטח בית כנסת בגוש קטיף
סיפר לי הרב יוסף אלנקווה שליט"א, בשם אחד החקלאים המגורשים, על ערבי שעבד אצלו שנים ארוכות בחממות. ערבי זה זרע ירקות בשטח שהיה גינה של אחד מבתי הכנסת ההרוסים בגוש קטיף. הגינה סביב בית הכנסת הייתה ישרה. האדמה דשנה, הטפטפות נשארו. החליט הערבי להשקיע שם, זרע ירקות לפי כל המומחיות שרכש בעת עבודתו אצל היהודים.

סיפר הערבי לחברו היהודי, שכל מה שהוא שתל שם צמח, ואחר כך נפל. ניסה גידול אחר - גם הוא צמח ונפל. הוא ניסה להחליף דשן, להחליף ריסוס. הכל חזר על עצמו. באחד הלילות הוא חולם שבא אליו מישהו ואומר לו: האדמה הזאת היא אדמת קודש. עכשיו הירקות שלך נופלים, אם תמשיך לגדל בשטח בית הכנסת - גם הילדים שלך יפלו.

ביקש הערבי מחברו היהודי שיתפלל על הילדים שלו. שיברך אותם. הוא הבטיח באותו מעמד שהוא לעולם לא יגע במקום הקדוש הזה. הוא ביקש סליחה. שילדיו לא יפלו וימותו. "וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ".

מתקרבים ל"רוב" של העם בארץ ישראל
התיישבות היהודים בארץ ישראל לא הייתה בבת אחת. זה היה קמעה קמעה. הגמרא בירושלמי מספרת:
"רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתא, ראו אילת השחר שבקע אורה אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא: בר רבי! כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא. כל שהיא הולכת היא הולכת ומאירה". (ירושלמי יומא יד. ברכות ד:)


בכדי להבין את השלבים בגאולה. ראוי לראות את אחוז היהודים שהיו בארץ מכלל כל היהודים בעולם. רגילים לחשב את מנין היהודים המוכרים היום בעולם בין ארבע עשרה מליון לשמונה עשרה מליון. הרמב"ן שעלה לארץ לפני שמונה מאות שנים, ראה בירושלים רק שני צבעים. בכל הארץ הוא ראה עוד כמה קבוצות של יהודים בודדים. כמה מאות שנים אחר כך, בתקופת האר"י ורבי יוסף קארו, לפני חמש מאות שנה, התחילה עליה של קהילות יהודים לארץ ישראל. באותם שנים חידשו את הישוב היהודי בארבעת ערי הקודש. צפת טבריה ירושלים וחברון. מאות משפחות חסידים ומתנגדים עלו לארץ מאירופה. מאות משפחות עלו מארצות המזרח. חלקם ביחד עם אור החיים הקדוש ועם רבי חיים אבולעפיה זצוק"ל.

במפקדי אוכלוסין שלפני מאתים שנה (שנת 1800 למנינם) נמצאו 6,700 יהודים בארץ ישראל. שהם סה"כ אולי חצי אלפית מהיהודים בעולם! תשעים שנה אחר כך היו בארץ 42,000 אלף יהודים. כחצי אחוז מכלל היהודים בעולם. לאט לאט התרבו היהודים בארץ ישראל. "קמעה קמעה" כשהתחילו הגזרות הרעות של הנאצים באירופה (1914) היו בארץ כמעט מאה אלף יהודים. קצת פחות מאחוז אחד ממספר היהודים בעולם.

שלושים שנה אחר כך, בשנת תש"ח (1948) היו בארץ ישראל שש מאות אלף יהודים. כמעט חמשה אחוז מכלל היהודים בעולם. היום יש בארץ שש מליון יהודים והם כמעט חמישים אחוז מהיהודים בעולם. בתוך כמאה שנים חל מהפך גדול בעם ישראל, ממצב של כמעט אחוז אחד מהיהודים בעולם בארץ ישראל, ואנו מקוים להגיע בקרוב ליותר מחמישים אחוז מהעם בארץ ישראל. כשרוב העם בארץ ישראל - המצב הרוחני הוא אחר לגמרי, כפי שמתברר מההלכות הבאות.

חלה, תרומות ומעשרות - כשרוב היהודים יגורו בארץ ישראל
ברמב"ם בהלכות תרומות (פרק א כו) כתוב מובא כי היום אין תרומות ומעשרות מדאורייתא חלות בארץ ישראל. אבל אם רוב העם יהיה בארץ ישראל - הקדושה תהיה כל כך גדולה עד שמהתורה לא יהיה ניתן לאכול פירות אלא אם כן יפרישו מהם מעשר לה' לכהן. "אין לך תרומה של תורה, אלא בארץ ישראל בלבד ובזמן שכל ישראל שם. שנאמר: "כי תבואו" - ביאת כולכם. כשהיו בירושה ראשונה (כמו בימי יהושע בן נון) וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית (כמו בימינו בע"ה) לא כמו שהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא, שהיתה ביאת מקצתן. ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם, כתרומה".

השו"ע (של"א ס"ב) פוסק כרמב"ם: "בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה, אלא מדבריהם - מפני שנאמר 'כי תבואו' משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן, כמו שהיתה בימי עזרא". על זה מביא הרמ"א מחלוקת בשם הראב"ד ואומר: "ויש חולקין, וסבירא להו דחייבין עכשיו בארץ ישראל בתרומות ומעשרות מדאורייתא, אך לא נהגו כן".

גם בהלכות חלה אין חיוב מהתורה בחלה רק בביאת כל עם ישראל או רובו. "אין חייבים בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר: "והיה באכלכם מלחם הארץ". ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר: "בבואכם" ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם. לפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בארץ ישראל אינה אלא מדבריהם". (שו"ע יורה דעה סימן שכב ב). כל ההלכות הללו הם ביטוי למצב רוחני גבוה שיביא לידי ביטוי את הקדושה המיוחדת של הארץ המתגלית בפירותיה.

חשיבות הפירות של ארץ ישראל
להקדים בברכה פירות ארץ ישראל
בכל פעם ופעם ובמיוחד בליל ט"ו בשבט צריך אדם להעדיף לקנות את פירות ארץ ישראל על פירות חו"ל. ובמיוחד בראש השנה לפירות האילן. ובמיוחד במיוחד לא לקנות פירות מטורקיה שכל כך מבזה ונלחמת בארץ ישראל.

בגמרא כתוב: שפירות א"י שמנים, טובים, בריאים, משמחים את האדם ומשביעים. אוכל מעט ושבע שנאמר "לאכול מפריה ולשבוע מטובה". ויש מי שאומר כי מעלת פירות ארץ ישראל כל כך גדולה שבראיה בלבד אדם שבע. ובמיוחד כשאוכל פירות שבעת המינים מתוצרת חוץ איך יאמר "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" על פירות מאמריקה מטורקיה ומסין.

אם יש לאדם שני סוגי פירות אחד של ארץ ישראל ואחד של חו"ל יברך קודם על פירות של ארץ ישראל, שיש בהם מעלה יתירה, לפני שמברך על פירות חו"ל שמאותו סוג. ואפילו יש לו שני סוגים משבעת המינים אחד של חו"ל ואחד של ארץ ישראל. יברך קודם על רימון של ארץ ישראל לפני שמברך על תמר של חו"ל.

להשתדל לאכול פירות מארץ ישראל
בגלל הקדושה הרבה של ארץ ישראל משתדל מו"ר הרב שליט"א מאוד לאכול לחם, יינות או פירות רק של ארץ ישראל. פעם אחת היה הרב בחו"ל והביאו לו יין של חו"ל עם עשר חותמות של הכשרים. הרב סירב לשתות יין של חו"ל ואמר להם שהוא משתדל לברך רק על יין של ארץ ישראל. חיפשו המארחים ומצאו בקהל אדם שיש לו ארגז שלם יין מארץ ישראל, בירך עליו ושתה.

מו"ר הרב שליט"א הסביר את מעלתם של פירות ארץ ישראל בכך שמעורבת בהם קדושה. זאת הסיבה שעל פי ההלכה צריך אדם להפריש מפירות ארץ ישראל חלק תרומות וחלק מעשרות לתת לה' לכהן. בשנים מסוימות לתת מעשר לעני. בשנים אחרות לאכול בירושלים בקדושה. כל ההלכות האלה הם בגלל הקדושה המרובה שקיימת בארץ והיא צומחת בתוך הפרי ומעורבת בתוכו. כל עוד לא מפריש את חלק הקדושה שבתוכו - אי אפשר לאכול את הפרי. גם אחרי שמפרישים חלק לה' לכהן - יש בפירות הללו ברכה רבה. כל זה לא קיים בפירות חו"ל.

הרב מביא משם הב"ח הלכה שאומרת כי אם יש לפני אדם פרי של ארץ ישראל ופרי של חו"ל, יקדים לברך על הפרי של ארץ ישראל תחילה משום חשיבותו וחיבתו. שכן נעשו בהם מצוות התלויות בארץ. לכן אנחנו אומרים בברכת מעין שלוש שאנחנו מודים לקב"ה "וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ".

לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ - האם זו מעלה?
לפי הברכה שראינו קודם "לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ" זו מעלה שאנו מברכים עליה. שבגללה נתן הקב"ה את הארץ לאבות.
ובמסכת סוטה (יא) "דָּרַשׁ רַבִּי שָׁמְלָאִי, מִפְּנֵי מַה נִּתְאַוָּה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וְכִי לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ הָיָה צָרִיךְ? אוֹ לִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ הָיָה צָרִיךְ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הַרְבֵּה מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵינָן מִתְקַיְּמוֹת אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶכָּנֵס אֲנִי לָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ כֻּלָּן עַל יָדִי".


לכאורה אנו רואים שחז"ל לא מייחסים חשיבות מיוחדת לטוב ולפירות של הארץ וזה אי אפשר לומר כי משה רבנו עצמו מציין בתורה את טובה של ארץ ישראל ואת טיב הפירות.
"כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

כך גם מברכים בברכת המזון "על ארץ חמדה טובה ורחבה". משמע שיש טוב לארץ - אבל לא רק בגלל הטוב הגשמי אנו עולים לארץ ישראל.

מתפללים לישיבת הארץ לא בגלל "פִּרְיָהּ וטּוּבָהּ"
ברכת מעין שלוש היא על פירות, יין ומזונות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: וזה הנוסח של הברכה:
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' , אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, עַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ. רַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ וְעַל הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ. וְעַל מִזְבָּחָךְ. וְעַל הֵיכָלָךְ. וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ. וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ (וְנֹאכַל מִפִּרְיָּהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ) וּנְבָרְכָךְ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה: כִּי אַתָּה טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל וְנוֹדֶה לְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְעַל פֵּרוֹתיה.


יש מחלוקת האם לומר בסוף הברכה: "וְנֹאכַל מִפִּרְיָּהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ" (מה שמסומן בסוגרים). הטור כותב על זה בשם אביו הרא"ש: "ואין לאומרו. שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה". (סימן רח).

לדעת הב"ח אומרים בסוף הברכה "וְנֹאכַל מִפִּרְיָּהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ" כי פירות ארץ ישראל נשפעים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ וכו' ועתה באכילת פירות היונקים מקדושת השכינה אנו נטהרים. וסיים הב"ח: "ועל כן ניחא שאנו מכניסים בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה'. כי באכילת פירותיה אנו נזונים מקדושת השכינה ומטהרתה, וכו'".

מו"ר הרב שליט"א מדגיש כי גם לפי הרא"ש והטור אנו מזכירים את פריה וטובה של ארץ ישראל בתחילת הברכה, בחלק ההודאה. על זה אין מחלוקת שצריך לומר. כל השאלה היא האם להזכיר את פריה וטובה של הארץ בסוף הברכה בחלק הבקשה. על זה אומר הרא"ש שאנו לא אומרים כן כדי לא לומר שאנחנו רוצים את הארץ בגלל החלק החומרי שלה. הפירות הטובים. המעיינות או מזג האויר. למרות שהם חשובים ואסור לדבר עליהם רע. חלילה. בכל זאת עיקר המעלה של הארץ היא הרוחניות. השראת השכינה שבה. הנבואה שבתוכה, המצוות שמגלות על הרוחניות המיוחדת שלה.

על כן כותב רבי אלעזר אזכרי ז"ל מתושבי צפת בתקופת רבי יוסף קארו "לפיכך חובה עלינו ללמוד לשמור ולעשות כל המצוות התלויות בארץ ואלוקי ישראל יהיה בעזרנו". (ספר חרדים עמוד ע"ה).

אין תורה כתורת ארץ ישראל
בענין המעלה הרוחנית של ארץ ישראל ותורת ארץ ישראל ראוי לספר סיפור שהיה עם מו"ר הרב שליט"א שביקר בישיבה בחו"ל ונתן שיעור למאות בחורים. היה שם רב אחד מחו"ל שאמר כמה פעמים בציבור: "יש לי קושיה על דברי הרב אליהו, אלא שאיני שואל משום כבוד ארץ ישראל". כולם הבינו מדבריו שדברי מו"ר הרב שליט"א לא נכונים, אבל לא הבינו למה, כי המקשה לא אמר את קושיתו. כך חזר המקשה כמה פעמים ברבים, והיה כאומר: "יש לי לומר עליך משהו רע. אבל אני לא אומר כי זה לשון הרע" שאין לך לשון הרע גרוע מזה.

אחרי שאותו רב הזכיר כמה פעמים "כבוד ארץ ישראל" ובאופן עקיף ביזה את תורת ארץ ישראל, אמר לו הרב: "האם זה נכון שהקושיה שאתה רוצה להקשות היא כך וכך?". הרב ההוא לא הבין מאיפה הרב יודע מה בליבו ומה הוא רוצה לשאול. בכל זאת אמר ביושר: "כן". אמר לו מו"ר הרב שליט"א: "ובכן קושיתך ידועה, הקשה אותה רב פלוני בספר פלוני, והוא ענה עליה תשובה כזו וכזו".

החלו רוב הנוכחים להתלחש ביניהם איך הרב ידע מה בליבו של השואל, האם יש לו רוח הקודש? כשראה הרב את המתלחשים אמר להם: זה לא שלי. זה סייעתא דשמיא מיוחדת שנועדה ללמד את חכמי חו"ל מהי תורתה של ארץ ישראל.

סיפור הזית מארץ ישראל
מו"ר סיפר כתוב על יעקב אבינו ששלח את בניו למושל ארץ מצרים (יוסף) לפתור את הבעיה עם שמעון:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מג יא).

הסביר מו"ר הרב שליט"א כי יעקב אבינו שולח לו מטעמים מארץ ישראל. או יעקב או בלהה קלו ותיבלו את הפיצוחים ששלחו ליוסף טעם של ארץ ישראל. טעם של בית אבא. יוסף מקבל את התשובה. ומריח את ריח ארץ ישראל. ריח וטעם של בית אבא ולא יכול להתאפק, לקח מהם, אכל בחדרו הפנימי. באכילת הפירות הזאת הוא הרגיש את אביו, הרגיש את השמחה של פירות ארץ ישראל ואז הוא התגלה לאחיו.

פעם מו"ר הרב שליט"א היה בחו"ל ביום שבת והגישו בסעודה שלישית זיתים גדולים ומשובחים, כל זית כמו אגוז, ואמרו לנו: מה זה שאומרים על ארץ ישראל " זית שמן ודבש"? הנה באמריקה הזתים יותר משובחים משל ארץ ישראל. בודאי אין בארץ ישראל זיתים כאלו טובים. סיפר הרב: "אמרתי לעצמי כיון שהם הוציאו לעז על ארץ ישראל, אני לא אטעם מהזיתים הללו. גודלם של הזיתים הללו סיקרן אותי והנה ראיתי שכתוב על הקופסא שהם מיוצרים בארץ ישראל בקבוצת יבנה. אמרתי להם: זה השפע של ארץ ישראל. אתם מתפעלים מהפירות של ארץ ישראל, ואתם טוענים שזה גידולי אמריקה?

המשמעות ההלכתית של ט"ו בשבט
חודש שבט חזרה על התורה לקראת הכניסה לארץ ישראל
חודש שבט הוא חודש של תורה שבו אסף משה רבנו את כל ישראל ולימד אותם תורה באחרית ימיו קודם מותו, כך מתחיל ספר דברים (א ג) "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם" וזה כל ספר דברים שנאמר בחודש שבט עד ז' באדר יום פטירת משה.

בגמרא מסכת ראש השנה יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל מתי ראש השנה לאילנות. לבית שמאי זה א' שבט לבית הלל זה ט"ו בשבט. הטעם שדווקא בחודש זה ר"ה לאילן מפני שאז יצאו רוב גשמי שנה (ר"ה דף יד). זה זמן טוב להזכיר כי צריך להודות על הגשמים המרובים שירדו השבוע. ויש נוסח מיוחד להודאה, כתוב בגמרא ונמצא בסידורים. וטוב לעשות זאת ברוב עם בבית הכנסת. להודות על הטובה.

משמעות ט"ו בשבט לערלה
מה המשמעות של ט"ו בשבט לערלה? אדם שנטע לפני ט"ו באב תש"ע - זה נחשב לו שנה לשנות ערלה למרות שיש רק ארבעים וארבע יום בתש"ע זה נחשב שנה. בסוף שנת תשע"א העץ בן שנתיים. בסוף שנת תשע"ב - העץ נקרא בן שלש שנים למנין שנות ערלה. בפועל זה שנתיים ועוד 44 ימים. להלכה זה נחשב ג' שנים. בט"ו בשבט שנת תשע"ג - נגמר דין ערלה על העץ הזה, וחל עליו דין נטע רבעי וחייבים לפדות את הפירות לפני האכילה.

אבל אם ייטע את העץ בט"ז אב, שנת תש"ע לא נחשבת, רק שנת תשע"א תחשב לו לשנה אחת. שנת תשע"ב - שנה שניה, בשנת תשע"ג העץ נקרא שלש שנים, וימתין עד ט"ו בשבט של שנת תשע"ד ואז יסתיימו שנות ערלה ותתחיל שנת נטע רבעי. יש מי שאומר: אם נטעת בט"ו באב - אז עד ט"ו בשבט של שנת תשע"ג הפרי אסור. אבל אם נטעת בט"ז באב מספיק לך שלש שנים ולא צריך לחכות עד ט"ו בשבט. (כל הנ"ל מובא בשו"ע יו"ד סי' רצ"ד סעי' ד' ה', ובענין אם הקלנו בהתחלה מ"ד יום לפני ר"ה מחמירים בסופה עד ט"ו בשבט, הביא 'סתם' ו'יש' ומשמע שדעתו להקל).

שתילים שקונים מהמשתלה
אדם שקונה שתיל של פרי צריך לשאול את בעל המשתלה מתי שתל את זה וכיצד שתל וגודל הנקב של העציץ. כי כשמעבירים עץ מהמשתלה עם אדמתו. ממשיכים את חישוב שנות הערלה מיום נטיעתו במשתלה. אבל אם הביאו את העץ עם מעט עפר דבוק בשורשים או בכלל בלי עפר - מתחילים למנות שלוש שנים מיום הנטיעה באדמה.

ובגמ' (ב"מ דף ק' ע"ב וק"א ע"א) מובא כי אדם שהיה לו עץ זית, ושטף הנהר את שדהו ועצי הזית נעקרו, ונסחפו למקום אחר והשתרשו שם. אם העצים נעקרו עם עפר על השורשים בכמות שיכולים לחיות עם עפר זה - ממשיכים למנות שני ערלה וכד' מהמקום הקודם. ואם לא היה על השורשים מספיק אדמה - מתחילים למנות שנות ערלה מחדש.

משמעות ט"ו בשבט למעשרות
ט"ו בשבט הוא כעין חייץ לענין קביעת מעשרות הקשורות לשנה הקודמת ומעשרות הקשורות לשנה זו. הזמן הקובע הוא ליל ט"ו בשבט עם שקיעת החמה. בשו"ע כתוב (סי' של"א ס"נז). "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו, ואם תרם - אינה תרומה, שנאמר: שנה שנה (דברים יד, כב). ליקט ירק ערב ר"ה עד שלא בא השמש, וחזר וליקט אחר שבא השמש, אין תורמין מזה על זה, שזה חדש וזה ישן. וכן אם ליקט אתרוג בערב ט"ו בשבט עד שלא בא השמש, וחזר וליקט אתרוג אחר משבאה השמש, אין תורמין מזה על זה, מפני שאחד בתשרי ראש השנה למעשרות תבואה וקטניות וירקות, וט"ו בשבט ר"ה למעשרות האילן". מכיון שט"ו בשבט הוא ר"ה הקובע לאילן, כשם שר"ה הוא קובע לירק, נמצא שקיעת השמש של ליל ט"ו בשבט משנה את תקופת המעשרות של האילן.

דין זה הוא רק לגבי אתרוג ודומיו שנקבעים על פי הלקיטה דהיינו הקטיף אבל רוב עצי הפרי הולכים על פי החנטה שהוא השלב של תחילת גידול הפרי. אם הפרי התחיל לגדול לפני ט"ו בשבט. הוא שייך לשנה קודמת. ואם חנט אחרי ט"ו בשבט הוא שייך לשנה הבאה. בפועל בארץ ישראל אין כמעט פרי שחונט לפני ט"ו בשבט. שרק בתקופה זו פורחים העצים הראשונים של השקדים. ובודאי לא מתחילים להוציא פירות. אפילו לא קטנים וחנוטים. אולי רק אבוקדו.



סדר ט"ו בשבט
עדיף לנטוע עצי פרי
"כי תבואו אל הארץ ונטעתם". יש מצווה לנטוע בארץ ישראל. יש מנהג חדש לנטוע דווקא בט"ו בשבט ויבואו על הברכה כל הנוטעים. כשנוטעים נטיעות לט"ו בשבט צריך לזכור שיש ערך גדול לנטוע דווקא עצי פרי ולא עצי סרק. למרות שכתוב כי עתידים אילני סרק שבארץ ישראל שיתנו פירות. בכל זאת עדיף לנטוע עצי פרי.

כשחל ט"ו בשבט בשבת, מצוות הנטיעה היא, כמובן, לפני שבת או אחריה. שבשבת אסור לטעת עץ. עץ שנטע ביום שבת מזכיר תמיד את חילול השבת. אם אותו אדם או בניו יחזרו בתשובה, הם תמיד יזכרו את העוון של העץ הזה שנטע בשבת ונעשה בו איסור בתחילתו. על כן, טוב להקפיד על נטיעת עצים שיהיו על פי ברכת ה' שציוה אותנו על השבת, שהיא מקור הברכה.

אכילת הפירות בט"ו בשבט שחל בשבת
נהוג לאכול פירות ארץ ישראל בט"ו בשבט. וגם כשחל בשבת. יש ארבעה אופנים לסדר אכילת הפירות בשבת זו. א. אחרי קידוש לפני המוציא. ב. אחרי המוציא לפני האוכל. ג. אחרי האוכל לפני ברכת המזון. ד. אחרי ברכת המזון.

באופנים א, ב, ג, יש בעיה של ברכה לפניהם ואחריהם ואין כאן המקום לפרט. הטוב ביותר לאכול הפירות אחרי ברכת המזון. ואין בזה חשש ברכות לבטלה, להפך כך אנו מתקרבים למאה ברכות שצריך לברך בשבת.

דבר שטיבולו במשקה - צריך נטילה
כשאוכלים אחרי האוכל צריך לשים לב ליטול ידים בלי ברכה אם אוכלים פירות רטובים. סיפור מו"ר הרב שליט"א: פעם הייתי אצל האדמו"ר מבאבוב בחו"ל, והוא הגיש לנו ענבים וכל ענב היה כגודל אגוז. וכיון שהענבים היו רטובים במים אמרתי לו שאנו מחמירים בדבר שטיבולו במשקה שלא לאוכלו בלא נטילה. שאל האדמו"ר את הרבנים שלו והם אמרו שזה חומרא. אמרתי להם זו הלכה מפורשת. ועוד הוספתי לומר להם, שבליל פסח מטבילין את הכרפס במי מלח או חומץ ולא מברכים על הנטילה, ואח"כ הילד שואל מה נשתנה. ואומר הרב חיד"א ע"ה בדרך בדיחותא, שהילד שואל כל השנה אינכם נוטלים ידים לדבר שטיבולו במשקה וכעת אתם נוטלים ידים ?!

הלכו הרבנים ומצאו את ההלכה בשו"ע, ומיד רמז האדמו"ר והביאו קערה מזהב, נטלה ומגבת, וכל זה כדי לזכות במצוה. וכן לפרסם שמהיום והלאה יזהרו בדבר שטיבולו במשקה או בפרי רטוב.

בישולי עכו"ם גם בקיטניות
אם הזכרנו סיפורים על הרב נזכיר עוד סיפור שקשור לט"ו בשבט. סיפר מו"ר הרב שליט"א: פעם הייתי אצל כבוד האדמו"ר מבעלז ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, והגישו לנו בוטנים קלויים, וכן חומוס. אמרתי לו, חומוס זה הוא בישולי עכו"ם שהרי מייבאים אותו מתורכיה. באו הדיינים מבית הדין של האדמו"ר ואמרו לי הרי כתוב ברמ"א שקטניות לא עולים על שולחן מלכים. אמרתי להם: וכי האדמו"ר שלכם הוא לא מלך ?! אם כן חומוס זה עולה על שולחן מלכים, ואסור לאוכלו. מששמע זאת האדמו"ר, ביקש מהם שיוציאו את החומוס מעל השולחן, וכן עשו.

לזכור לעשר לפני שבת, "עשרתם - ערבתם"
במיוחד בשבת של ט"ו בשבט צריך אדם לקנות רק במקום שבו מעשרים את הפירות של ארץ ישראל. כי בשבת אין אפשרות לעשר. לא לחינם תיקנו חכמים לשאול את האשה לפני שבת "עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר! כי לפני שמקבלים שבת צריך לראות שכל מה שצריך להכין לשבת - מוכן. אם אדם לא עשר לפני שבת ואפילו אם יש לו רק ספק. עדיף לא לאכול את הפירות ואין לך כבוד ארץ ישראל ופירותיה יותר מזה.

ברכת "שהחיינו" על פירות חדשים ולא על יבשים
מי שיש לו על שולחנו פירות משבעת המינים שאין עליהם ברכת שהחיינו כגון שאכלם כבר קודם לכן, וגם פרי עץ חדש שצריך לברך עליו שהחיינו. - יברך על שבעת המינים ברכת העץ וכד', ואחר כך יברך על הפרי החדש "שהחיינו" בלבד. ואם מדובר בפרי אדמה חדש ושבעת המינים יברך על שבעת המינים תחילה ואחר כך יברך "האדמה" ו"שהחיינו".

הרבה פירות חדשים - מי שיש לו הרבה פירות חדשים לברך עליהן "שהחיינו", והיו כולם על שולחנו וברך על אחד מהם - נפטרו כולם. ולכן אם האשה פיקחית. תביא לבעלה פרי חדש אחד, יברך עליו "שהחיינו" ורק אחר כך תביא פרי אחר כדי שירויח עוד ברכה כזו המשמחת לבבות. ובשבת במיוחד שכך מגיעים בשמחה למאה ברכות.
פרי ירוק - כיון שברכת שהחיינו היא על פרי ששמח בראייתו ובאכילתו, אם מביאים לפניו פרי בוסר אע"פ שאפשר לאוכלו בדרך דחק, ואף שהוא חמוץ, כיון שאין שמחה באכילתו כל כך - לא יברך "שהחיינו". כן הדין בתפוחי זהב בתחילת העונה שהם חמוצים וכן לימונים - לא מברכים "שהחיינו".
פרי שמתחדש פעמיים בשנה - בשו"ע (רכה ג) כתוב כי על פרי המתחדש משנה לשנה מברכים "שהחיינו". וברמ"א שם (סע' ו) כתב בשם הבית יוסף כי "פרי שמתחדש שתי פעמים בשנה, מברכין עליו "שהחיינו".
רק פרי שניכר שהוא חדש - בבא"ח (ראה י). "על פרי המתחדש משנה לשנה ויש זמן קבוע לגידולו יברך "שהחיינו", אבל פירות שאין בהם היכר בין ישנים לחדשים כגון אגוזים ושקדים שקורין בערבי גו"ז ולו"ז ובנד"ק ופסת"ק אע"פ שהם מתחדשים משנה לשנה, ויודע באלו שמברך עליהם שהם חדשים של השנה ההיא, אפילו הכי לא יברך שהחיינו מאחר שאין בגופם היכר בין חדשים לישנים".
האם היום שיש כל הזמן בשוק את כל הפירות לא תהיה ברכת "שהחיינו" כלל? אומר מו"ר הרב שליט"א כי דבר שמתחדש לי, כגון הקרבת קרבן - מברך עליה "שהחיינו". כך גם כל דבר שמתחדש לי וניכר חידושו כמו פרי חדש - מברך עליו "שהחיינו" אע"פ שאם תתאמץ תוכל כל השנה להשיגו. למשל, אגוז מהודו שיש כל השנה אבל בפועל נמצא למכירה בימים הקרובים לט"ו בשבט מברך עליו שהחיינו.

שהחיינו על ירק. כתב שם הרמ"א שלא מברכים על ירק שהחיינו, ויש חולקים. והספרדים מברכים שהחיינו גם על ירק שמתחדש פעם בשנה, ואפילו אם נאכל רק בתוך הסעודה מבושל מברכים עליו שהחיינו.

ויהי רצון שנזכה לראות את מלך המשיח בא, ונברך כולנו בפה מלא:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה"

לפי כל השיטות והמנהגים. אכי"ר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il