לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
202
וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי - בימי יעקב. יעקב בורח מעשיו אחיו שרוצה להרגו. הוא יוצא מבאר שבע לכיוון חרן, ובהזדמנות זו הוא גם מתכוון לקיים את צוואת הוריו ולהקים משפחה. "קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ". מסלול הליכתו יכול לעבור דרך ירושלים המקום שבו אביו נעקד. ה"מקום" שבו אלוקים נשבע לסבו לאברהם את השבועה הגדולה מכולם.
"בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי".
למרות כל זאת יעקב לא עוצר שם, (חולין צא). הוא מעיד על עצמו שהוא לא ידע. שהוא לא הבין שהעוצמה הרוחנית של המקום ממשיכה כל הזמן. "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". יש כל הזמן עוצמה רוחנית. השראת שכינה. יש כל הזמן "ה' במקום הזה".
וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי - עד הבית ראשון. המעניין הוא שגם אחרי כיבוש הארץ בימי יהושע לוקח לעם ישראל ארבע מאות שמונים שנה לבנות את בית המקדש. ארבע מאות שמונים שנה של תהליכים רוחנית ולאומיים חשובים. תקופת השופטים. משכן שילה. חורבן. שביית הארון. פלגש בגבעה. מגיפה בימי דוד. גורן ארוונה היבוסי. תפילות דוד על בית ה'. הכנות לבית המקדש. העלאת הארון לירושלים. ועוד עד שבימי שלמה נבנה הבית. ההשתהות הזאת באה גם כן בגלל שלא ידעו כמה המקום הזה חשוב להצלת עם ישראל. רק אחרי שהם רואים איך המגיפה נעצרת במקום הזה. הם מבינים שהמקום הזה הוא שורש החיים. שער השמים. שוב חוזר על עצמו "וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי".
וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי - עד הבית השני. גם עולי הבית השני משתהים בבנותם את בית המקדש. לא מספיק מעריכים אותו. בוכים יסודו. (עזרא ג יג). משתהים בבנייתו. לא מכירים ערכו. (מלאכי א ו עד סוף הספר). מבזים את בית המקדש. (זכריה ד י והלאה). לא מבינים שהבית הזה הוא יסוד הברכה. (חגי ב). "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?" (חגי א). "וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם ה' וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כָּל עַם הָאָרֶץ נְאֻם ה' וַעֲשׂוּ כִּי אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה' צְבָאוֹת" בנו את הבית ותבוא לכם ברכה עד בלי די.
וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי - בימינו. גם בימינו יש אנשים שומרי מצוות שיודעים כי בית המקדש הוא מקום שהתפללו בו אבותינו. (חולין צא). יודעים שהיו בו שני בתי מקדש. אבל הם לא מתאמצים לדרוש את בנינו. להתפלל עליו. לבכות על חורבנו. הם לא מבינים שבבנינו תבוא לעם ישראל ברכה עצומה. הם מזניחים אותו. מטפחים בתי מקדש מעט וחושבים שבזה הם יוצאים ידי חובתם הרוחנית. הם לא יודעים שבבנינו המעשי והרוחני תבוא לעם ישראל ישועה גדולה בכל התחומים. גם הרוחניים וגם הגשמיים. כל מושאי התפילות שלהם מתעצמים במקום הזה.
"וזה שער השמים"
השער שראו אבותיו - יעקב רואה סולם בחלום. כשהוא רואה שהאבנים התאחדו להיות אחד הוא מבין שיש פה "סולם אמיתי רוחני שמחבר שמים וארץ". הוא מבין שזה מה שראו אבותיו אברהם ויצחק. אברהם שנאמר עליו בשעה שהוא עם יצחק "וירא את המקום מרחוק". ויצחק גם רואה ובא איתו. האחרים לא רואים ויושבים עם החמור. מה הם רואים? שמים וארץ שנושקים זה לזה. " ענן קשור על ההר" (ב"ר נו א). זה בדיוק מה שרואה יעקב. (רש"י כח יא). לכן הוא אומר "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם".
שער כל החיבורים והזיווגים - המקום הזה הוא לא רק חיבור שמים וארץ - הוא גם חיבור בין בני האדם. לעתיד לבוא הוא יחבר את כל ישראל. עיר שחוברה לה יחדיו. הוא עתיד לחבר את כל העולם. "לא ישא גוי על גוי חרב" נאמר בהקשר למקום הזה. והוא גם חיבור של איש ואשה.
על המילים "ויצא יצחק לשוח בשדה". אמרו חכמינו שזו השדה שיצחק נעקד בה "הר המוריה". שם הוא מתפלל כעת ומתקן תפילת מנחה לדורות. שם הוא מתפלל על הזיווג שלו שנעשה באותם רגעים בשליחות אליעזר. שם הוא מתפלל על בת זוגו, ומצליח. במקום הזה ממש התבשר אברהם מיד אחרי העקידה על לידת רבקה, בת זוגו של יצחק. אחר כך הוא שולח את אליעזר לממש את החזון שלו. ולא במקרה הכל קורה במקום הזה. כי הר המוריה הוא שורש כל החיבורים. שורש כל הזיווגים. שורש כל האהבות. לכן כשיעקב הולך למצוא את בת זוגו הוא מתפלל במקום הזה.
השער של ישראל - הזיווג של יעקב הוא גם ההמשכיות של עם ישראל. במקום הזה בדיוק אלוקים נשבע לאברהם על קיום זרעו. "כי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי". כאן המקום המתאים ליעקב להתפלל על קיום השבועה.
שער שלידו קירות - יעקב משתמש במילה "שער" שהיא משל מבית. משל שדוגמתו בעולם הזה. מקום שיש "שער", יש משני צדדיו קירות שחוסמים. מי שרוצה להכנס צריך לעבור דרך השער. איך כניסה אחרת. כל זה ממש עולם הרוחני, מי שרוצה להיכנס לעולם העליון צריך לעבור דרך השער - דרך מקום המקדש. מי שמנסה להגיע מדרך אחרת - ימצא את עצמו מול קיר חוסם שאי אפשר לעבור בשלום.
שער התפילות - הסולם שיעקב אבינו רואה בחלומו מחבר אותנו לאלוקים. הוא הפתח הרוחני שדרכו עולות כל התפילות. רש"י הסביר את המלים "שער השמים" בעיקר כשער לתפילה. "מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה". כדבריו גם הסביר הרמב"ן "מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלם - כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער שמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל, שנאמר וזה שער השמים". (כח יז).
כך אומר גם שלמה בשעה שהוא חונך את בית המקדש: "כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם, וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ". (מלכים א ח מד). ומהמילים הללו של שלמה המלך למדו חכמינו הלכות כפי שיבואר לקמן.
שער התורה והנבואה - המקום הזה הוא "שער" לשני כיוונים. גם מלאכים שעולים וגם מלאכים שלוחים שיורדים עם שליחות משמים. גם דברים שעולים למעלה מהארץ כגון תפילה וקרבנות. וגם מלאכים שיורדים, שליחים רוחניים של אלוקים שיורדים ממרום. השפע הרוחני הוא עיר תורה. על זה נאמר "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". אבל לא רק תורה אלא גם נבואה משם היא. לכן נקרא שמו הר המוריה. הר שיוצאת ממנו הוראה לכל ישראל. "לשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל". (רש"י תענית דף טז ע"א).
שער לשפע החיים - חכמינו אמרו שגם השפע הגשמי יורד משם, כמובן בדרך הרוחנית. "כטל חרמון שיורד על הר ציון כי שם ציוה ה' את הברכה". חיים עד העולם. כך זה היה בבריאת העולם. במקום הזה אלוקים נפח נשמת חיים באדם הראשון. "אדם ממקום כפרתו נברא".
"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" - שתי יצירות. "צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות שבכל מקום שימות שם, תהא קולטתו לקבורה. דבר אחר: נטל עפרו ממקום שנאמר בו (שמות כ) "מזבח אדמה תעשה לי" - הלואי תהא לו כפרה ויוכל לעמוד". יצירה אחת מכל העולם שיוכל להקבר שם אם ימות חלילה בהיותו בגלות: ויצירה אחת ממקום כפרתו - בית המקדש. "עשאו מן התחתונים ומן העליונים גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים". שם במקום המקדש
שער החכמה והמשפט - שלמה המלך שבנה את בית המקדש זכה לחכמה גדולה. מלבד שפע הנבואה שניתן לו. "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". בימיו של שלמה כל הארץ נהרה אליו ללמוד ממנו חכמה. (מלכים א י) "וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה: וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים בְּלִבּוֹ".
גם לעתיד לבא ינהרו כל הגויים ללמוד משם חכמה, משפט וצדקה. ינהרו ויבואו כדי שעם ישראל "יֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו". במקום הזה יעמוד מלך מבית דוד, צאצא של שלמה המלך. חכם כמותו. "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
שער לשפע גשמי - העולם הזה הוא גם רוח וגם חומר. ממקום המקדש בא גם השפע הגשמי וגם השפע הרוחני. שלמה המלך שזכה לבנות את בית המקדש - זכה גם לשפע גשמי עצום. "וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף, לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה". לא נחשב למאומה כי במקום השפע הרוחני, לא צריכים את הכסף הגשמי. כעין מה שהיה עם רבי חנינא בן דוסא שכל העולם נזון בזכותו והוא נזון בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.
ובקהלת (ב' ד', ה') אומר שלמה המלך: "הגדלתי מעשי בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי". שאלו חז"ל: מה פירוש "עץ כל פרי"? ופירש רש"י: "שהיה שלמה מכיר בחוכמתו את גידי הארץ, איזה גיד הולך לכוש ונטע בו פלפלין. איזה הולך לארץ חרובין ונטע בו חרובין שכל גידי הארצות באים לציון, שמשם משתיתו של עולם שנאמר 'מציון מכלל יופי', לכך נאמר 'עץ כל פרי".(מדרש תנחומא ותרגום שם).
שבע כוונות בכל תפילה ותפילה
לכוון למילים שמוציא מפיו
פירוש המילים - בשו"ע (אורח חיים סימן צח א) "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו". וצריך להתכוון הרבה בענין זה כי לפני הקב"ה המחשבה כדיבור. וכל המחשבות הוא חוקר. ואם לא כוון כל הברכות כולם וגם בברכת מגן אבות - מעיקר הדין צריך לחזור ולהתפלל תפילת י"ח. אבל נהגו היום לא לחזור כי יש חשש שגם כשיחזור לא יכוון בברכת "מגן אבות".
לרצות את מה שהוא מתפלל עליו - אדם שמתפלל צריך להתכונן לתפילה ולרצות באמת את כל מה שהוא מבקש. שלא יבקש גשם וירצה באמת יום של שמש לצורך טיול וכד'. שלא יבקש קיבוץ גלויות ובדעתו האמיתית הוא חושב שיותר טוב כי היהודים ישארו בגלות. שלא יבקש בית מקדש ויאמר בדעתו כי בנין בית המקדש יכול להביא צרה עולמית. על זה נאמר: "דובר שקרים לא יכוון לנגד עיני".
לשים נפשו בכפו - הגמרא בתענית אומרת: "אמר רבי אמי אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, שנאמר 'נשא לבבנו אל כפים'. כאילו האדם שם את לבו בידיו ומגיש אותו לאלוקים. בקיצור צריך להתפלל במסירות נפש. ושמעתי פעם מהבן של הבבא סאלי זצ"ל שהגיעו אליו בעל ואשה להתגרש. הבעל תבע גירושין כי הם היו נשואים עשר שנים והאשה לא ילדה. הבבא סאלי שבדרך כלל לא היה מקבל נשים שינה ממנהגו בגלל חומרת העניין. ושאל את הבעל למה הוא רוצה לגרש? הבעל ענה לו שהוא רוצה ילדים. שאל הבבא סאלי את האשה: מה דעתך? והיא התחילה לבכות. הבא סאלי עצמו התחיל גם לבכות. הבעל שראה את שניהם בוכים - התחיל לבכות גם הוא. ואז הבבא סאלי הוריד את ראשו והיה כנרדם כמה דקות. בנתיים הבעל והאשה נרגעו. אחר כמה זמן הבבא סאלי הרים את ראשו וחזר לשאול את הבעל אם יהיה לך בן האם תגרש את אשתך? אמר לו: לא. היא אשה טובה ואני אוהב אותה. אמר לו הבבא סאלי: לכו תקנו מיטת תינוק ועגלה וחיתולים. עוד מעט יש לכם בן. הלכו האנשים הללו ועשו את דברו.
בנתיים שאל הבן של הבא סאלי את אביו למה הוא התעכב איזה רגעים לפני שבירך את הזוג הזה. אמר הבבא סאלי לבנו. עליתי לשמים וראיתי שאין להם במזל שלהם ילדים. וביקשתי מבית דין של מעלה שיתנו להם ילדים. מאנשים שנפטרו קודם זמנם. ואמרו לי שאין להם באוצרם חיים של אנשים כאלה. וסיפר הבבא סאלי שאמר להם אני לא יכול להשיב את פניהם של בני הזוג ריקם תקחו את חיי ותתנו להם ילד.
אמרו בשמים לבבא סאלי שאי אפשר לקחת את חייו כי צריכים אותו בעולם. אמר להם שהוא לא יכול לחזור בלי זה ומבקש שישאירו אותו בשמים. נעשתה סערה על זה ואמרו לו שיתנו להם ילד מאוצרות חיים שיש להם בשמים. סיפר הרב לבנו את הסיפור הזה ואמר לו שאחרי שאמרו לו בשמים שיתנו להם בן. אמרתי להם שילכו לקנות עגלה ומיטה וכו'. שמעתי מהבן של הרב כי הוא עצמו עקב אחרי בני הזוג הזה ואחרי תשעה חודשים נולד להם בן. הוא עצמו היה גם בברית וגם בפדיון הבן וגם בחתונה של אותו בן.
לשים נפשו בכפו - הכרחי בתפילת יחיד. על הגמרא שאמרה לעיל כי אדם צריך לשים נפשו בכפו בתפילה. מקשה הגמרא ואומרת הרי הקים רב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֲמוֹרָא עָלֵיהּ וְדָרַשׁ על הפסוק בתהילים שמדבר על תפילה בלי כוונה: "וַיְפַתּוּהוּ בְפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ, וְלֹא נֶאֱמְנוּ בִבְרִיתוֹ", (תהלים עח) וְאַף עַל פִּי כֵן "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן". אם כן יש ערך לתפילה גם כשהיא בלי כוונה? מתרצת הגמרא ואומרת: "לָא קַשְׁיָא, הָא בְּיָחִיד, הָא בְּצִיבור". שציבור תפילתם נשמעת ואעפ"י שאין לב כולם שלם כדכתיב ויפתוהו בפיהם לשון רבים, וביחיד אינו אלא אם כן לבו מכוון (רש"י).
ושמעתי פעם פירוש שאומר כי יחיד הנבלע בעדה ושר יחד עם כולם את המנון המלכות, אין זה פוגם אם אינו מבין את משמעותן של המילים. עצם ההצטרפות לשירת המקהלה יוצרת את תחושת העבדות וההוקרה למלך. לא כן אדם המדבר בפרטיות אל המלך ואינו מבין את משמעותן של המילים שמוציא מפיו. הרי זו חוצפה גדולה והעזת פנים כלפי המלך, וכדי בזיון וקצף.
יכוון ליבו לירושלים
לכוון פניו וגופו לכיוון ירושלים ובית המקדש. ההלכה שמזכירה יותר מכל את הדברים של יעקב על "שער השמים" מובאת במסכת ברכות (דף ל/א) "תנו רבנן סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות - יכוין לבו כנגד אביו שבשמים שנאמר "והתפללו אל ה'". היה עומד בחוץ לארץ - יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל. שנאמר "והתפללו אליך דרך ארצם". היה עומד בארץ ישראל - יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר "והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת". היה עומד בירושלים - יכוין את לבו כנגד בית המקדש. שנאמר "והתפללו אל הבית הזה". היה עומד בבית המקדש - יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. שנאמר "והתפללו אל המקום הזה". היה עומד בבית קדשי הקדשים - יכוין את לבו כנגד בית הכפורת. היה עומד אחורי בית הכפורת - יראה עצמו כאילו לפני הכפורת. נמצא עומד במזרח מחזיר פניו למערב במערב מחזיר פניו למזרח בדרום מחזיר פניו לצפון בצפון מחזיר פניו לדרום נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד. אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא מאי קראה? (מאיזה פסוק זה נלמד?) "כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות" - תל שכל פיות פונים בו".
האם אנשי חו"ל יכוונו לבית המקדש? ניתן לשאול האם רק אלה שבירושלים צריכים לכוון לבית המקדש או שגם אלה שבחו"ל צריכים לכוון לארץ ישראל ואחר כך כשבליבם הם ארץ ישראל הם צריכים לכוון לירושלים. וכשהם בכוונה שלהם נמצאים בירושלים דינם כמו היושבים בירושלים שצריכים לכוון לבית המקדש. וכן הלאה צריכים לכוון לקדשי הקדשים. ובתוך קודש הקדשים לכוון לבין הכפורת. או אולי נאמר שהנמצאים בחו"ל יסתפקו רק בכוונה לארץ ישראל. והנמצאים בארץ ישראל יסתפקו בכוונה לירושלים וכן על זה הדרך?
כולם מכוונים גם לקודש הקדשים. מו"ר הרב שליט"א הזכיר תמיד את דברי רבינו יונה (דף כ ע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה היה עומד) שכותב "היה עומד בחוץ לארץ - יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל. לא תימא כנגד ארץ ישראל בלבד, אלא כנגד ארץ ישראל וכנגד ירושלים, וכנגד בית המקדש, וכנגד בית קודשי הקדשים. וכשעומד בירושלים אין צריך לכוין כנגד ירושלים, שהרי כבר עומד בתוכה. אבל יש לו לכוין כנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים". כך כתב הב"י. וכך פסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן צד סעיף א') "בקומו להתפלל, אם היה עומד בחוץ לארץ. יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים".
שכינה בכל מקום - מול ההלכה הזאת שהתפילה היא רק מקום בית המקדש, יש הלכה שאומרת כי סומא ומי שלא יכול לכוון את הרוחות - יכוון את ליבו לאביו שבשמים. וכי זה רק בדיעבד? הרי עיקר העקרים הוא לכוון את ליבו לאביו שבשמים? וצריך לומר שלכוון את ליבו לאלוקים, הדרך הנכונה ביותר היא דרך בית המקדש. כי שם הקב"ה משרה את שכינתו.
ואע"פ ש"אין אתר פנוי מינה" - אין מקום שהקב"ה לא מחייה אותו. עם זאת ה' מתגלה בעיקר במקום בית המקדש. ובגמרא (בבא בתרא כה א) רבי עקיבא אומר שלא עושים בורסקי מצד מערב של העיר כי שם שורה השכינה. רבי אושעיא סבר: שכינה בכל מקום. רבי חנינא אמר שצריך תמיד לכוון לארץ ישראל כמו שאנו נוהגים היום. וכמו הגמרא שהובאה לעיל ברכות (ל) וכך פוסק שם תוס'.
יכוון שנכנס לבית המקדש עד קודש הקודשים
לכוון את כל מסלול הכניסה לקודש הקדשים - לפי הפירוש של רבינו יונה שנפסק בשו"ע משמע שבחו"ל צריכים לכוון את כל הכוונות 1. לארץ ישראל 2. לירושלים 3. לבית המקדש 4. לקודש הקדשים 5. לבין הכרובים. ויושבי חו"ל לא מכוונים ישר לקודש הקדשים. הם מכוונים את כל המסלול. כמותם כל אחד ואחד מכוון את כל המסלול עד קודש הקדשים. היושבים בארץ ישראל גם כן מכוונים את כל הדרך עד בין הכרובים. וכן כל אחד ואחד מכוון שהוא נכנס בשער המזרח.
פעם הייתי בכתיבת ספר תורה לכבוד הרב שליט"א שיהיה בריא ושלם. וזה היה בבית המדרש של הרה"ג דוד בצרי שליט"א והיו שם הרה"ג שלום הרוש שליט"א והמקובל חכם ישוע בן שושן שליט"א. והסבירו שם הרבנים שליט"א כי כשאדם מתפלל כל פעם הוא צריך לחשוב בדעתו כי הוא עולה שנים עשר מדרגות של עזרת נשים. הולך את כול עזרת נשים. עולה חמש עשרה מעלות ועומד בשער ניקנור, רואה את המזבח שהוא כפרה לכל ישראל. עובר אותו במחשבתו ורואה מהצד את לשכת הגזית שמשם יוצאת הוראה לעולם כולו. ולכן נקרא שמו "הר המוריה" כדלעיל. ממשיך ועולה שנים עשר מעלות לכיוון ההיכל. עומד בפתח האולם. נכנס ברתת ובזיע ורואה מולו את מזבח הזהב ועליו מוקטרת הקטורת. זאת שמחברת כל העולמות כולם. ומורידה שפע של קדושה לכל ישראל. ממשיך הלאה ורואה מצד דרום את המנורה זאת שמביאה חכמה לעולם. ומצידו השני הוא רואה את השולחן שבו תלויים חיי ומזוני. עובר אותם ומגיע לפרוכת. נכנס בין שתי הפרוכות וכולו התעלות של קדושה. יוצא מהצד השני של שתי הפרוכות ועומד לפני ולפנים בקודש הקדשים, בין בדי הארון מביט בכפורת ובין שני הכרובים ושם עומד ומתפלל.
כאילו אנו עומדים בבית המקדש ומתפללין - כך משמע מלשון הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ג) "והכל יהיו מתפללין נוכח המקדש בכל מקום שיהיה" וכך הסביר ה"כסף משנה" על הרמב"ם שאמר על הרמב"ם: "נראה לי שלמד כן מדאמרינן במשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד". עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו, כלומר להתפלל נכחו. (וכ"כ רבינו בסה"מ אשר לו). כך גם מפורש בטור (אורח חיים סימן צה). "ואנו מתפללין כנגד בית המקדש, ולכן צריך שיתן עיניו למטה כנגדו ונחשב כאילו אנו עומדים בו ומתפללין. וכך פסק במשנה ברורה ובכף החיים (סימן צד) "שיחשוב בלבו ורעיונו כאלו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקדשים". "ויראה את עצמו כאילו הוא עומד לפני הכפרת".
הרבנים שליט"א שהיו בבית המדרש של הרה"ג בצרי שליט"א סיפרו כי שאלו את הרב החלבן שליט"א איך אדם יכול להכנס לקודש הקודשים. הרי הוא לא כהן גדול? וצריך בשביל זה גם טהרה של פרה אדומה. איך אדם יכול להכנס לקודש הקדשים? וענה הוא לא נכנס בגופו. רק ברוחו ובנשמתו. ונשמה היא תמיד טהורה. ואיתה יכול להיכנס לקודש הקדשים.
המתפלל כמו כהן, התפילה כמו קרבן - הגמרא בירושלמי (לקמן) אומרת כי המתפלל צריך להתפלל ברגלים סגורות כמו הכהנים. שהמתפלל הוא כמו כהן, והתפילה היא כמו קרבן. וכן הוסיף בשולחן ערוך ופסק שם (ד'):"התפילה היא במקום הקרבן ולכן צריך להיזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים".
דהיינו אם כהן הקריב קרבן בשלמות. הסכין לא פגום. והקרבן בלי מום. והמקריב ראוי. והכל כתיקנו. ואם רק המחשבה של הכהן הייתה לא נכונה בשעת הקרבת הקרבן - הקרבן פסול. כי המחשבה היא עיקר גדול בקרבנות בבית המקדש.
כך גם המתפלל הוא כמו כהן המקריב קרבן. ואמרנו לעיל כי הוא מתפלל כמו כהן גדול. ובידוע שאם כהן גדול מתפלל בקודש הקדשים בלי כוונה ראויה - הוא לא מתקבל. לכן אומר השולחן ערוך לזכור כי אנו שלוחים של כל ישראל כמו הכהנים. וצריכים לשמור היטב על מחשבתנו שתהיה ראויה.
יראה עצמו מול השכינה
צריך שעה קודם תפילה כדי לכוון את כל הכוונה הזו - את כל הכוונה הזו אי אפשר לכוון ברגע אחד. אבל כל אחד צריך לכוון את כל הכוונה הזו בכל תפילה י"ח. ובאמת זה לוקח זמן. ועל כן כתוב בהלכה ומובא בטור (אורח חיים סימן צג) "ובבואו להתפלל ישהה מעט קודם שיקום להתפלל דתנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה כדי שיכוונו לבם למקום ושעה אחת לאחר התפלה שלא תהא נראית עליו כמשווי שממהר לצאת ממנה".
וכך מפרש הרמב"ם (פ"ד) מהי הכוונה: "שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה כדי לכוין את לבו ואח"כ יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו".
אם לא כיוון שהוא מול השכינה בכל התפילה - לא יצא. לדעת רבי חיים מבריסק הכוונה הזו חייבת להיות בכל התפילה כולה. ואע"פ שאנו אומרים שבדיעבד אם אדם לא כיוון את ליבו לפירוש המילות אלא רק בברכה הראשונה - יצא ידי חובה. וכך פסק הרמב"ם (פ"י מהלכות תפילה א'): "מי שהתפלל ולא כיון את לבו, יחזור ויתפלל בכוונה. ואם כיון לבו בברכה הראשונה, שוב אינו צריך". אמנם אומר רבי חיים מבריסק שאם לא כיוון ששכינה כנגדו בכל התפילה כולה - לא יצא.
החזון איש בהערותיו בגליון על דברי רבי חיים כתב שזה כמעט בלתי אפשרי לכוון במשך כל התפילה בלי הפסק, כאילו עומד לפני ה'. וכבר אמרו במס' בבא בתרא ד"עיון תפילה - אין אדם ניצול מהם בכל יום", ופירשו התוס' שם, שאין שום אדם יכול לכוין בתפילתו היטב. ועוד הביאו התוס' מהירושלמי, שיש להחזיק טובה לראש, שהוא כורע במודים - הרי שהגוף כבר הורגל ועושה דברים גם בלא כוונה, ולא נאמר שלא יצא בזה ידי תפילה. וצריך לומר, שכל המתפלל - ודאי יודע שהוא מדבר לפני ה'. אפילו אם הוא חושב בעסקיו. וצ"ע.
הכוונה שאתה בבית המקדש היא כוונה שאתה מול השכינה - הרמב"ן בפרשת אחרי מות כותב שארץ ישראל נקראת "נחלת ה'" כיוון שלא נתנה הקב"ה לשר ומושל אלא הוא עצמו שולט ומשגיח בה. והיושב בחו"ל - הרי הוא כמי שאין לו אלוה, כיון שחי תחת שלטון אלהים אחרים. ובארץ ישראל עיקר מקום השראת השכינה הוא בקודש הקדשים. עליו נאמר "וזה שער השמים". על כן הכוונה להיות מול ה' קיימת בעיקר בבית המקדש. שמכוון כי הוא עומד במקום המקדש ליד הכפרת.
כמלאכים - קרוב למעלת הנבואה
רגלים צמודות כמו מלאכים - בטור ובשו"ע (אורח חיים סימן צה) הביאו שצריך אדם לכוון את רגליו שיהיו מכוונים כאחד. "ויכוין רגליו זה אצל זה דכתיב 'ורגליהם רגל ישרה' ומתרגמינן ורגליהן רגל כוונין.
לכן אנחנו מכוונים את רגלנו כאחד בתפילת י"ח. והטור מביא מחלוקת בגמרא ירושלמי "זה שעומד בתפלה צריך להשוות רגליו. ר' לוי ור' סימון. חד אמר: כמלאכי השרת דכתיב 'ורגליהם רגל ישרה'. וחד אמר שצריך לכוון את רגליו סגורות להיות כמו כהנים דכתיב בהם "לא תעלה במעלות שהיו הכהנים הולכין עקב בצד גודל כאילו רגליהם שוין זה אצל זה".
התפשטות הגשמיות - קרוב למעלת הנבואה - ובשולחן ערוך בהלכות תפילה כתב מרן המחבר: "המתפלל צריך שיכוין בליבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכונתו זכה בתפילתו. ויחשוב כאילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חוקר המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי. עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבוא מחשבה אחרת בתוך התפילה ישתוק עד שתתבטל המחשבה (או"ח צח סעיף א).
כעבד לפני רבו
באימה וביראה ובפחד - כשאדם נמצא במקום כל כך עליון וקדוש. כשהוא עומד מול השכינה הוא צריך לעמוד באימה ויראה. כך כתב הרמב"ם ז"ל "מניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ובפחד, ולא יניח ידיו על חלציו". וכדי להגיע למקום הזה במחשבותיו כתב הרמ"א: "ויחשוב קודם התפילה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מליבו".
לא מקום גבוה - ובטור אורח חיים סימן צ "המתפלל צריך שיכין מקום לתפלתו ושיכין לה בגדיו ומחשבתו וגופו" מקום כיצד? דתניא לא יעמוד אדם לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך, שאין גבהות לפני המקום שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'"
עיניו למטה וליבו למעלה - בגמרא (יבמות קה ע"ב) מסופר מעשה:
"רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי הֲווּ יָתְבֵי. פָּתַח חַד מִנַּיְהוּ וְאָמַר" "הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה", שֶׁנֶּאֱמַר, (מ"א ט) "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים". וְחַד אָמַר: עֵינָיו לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (איכה ג) "נִשָּא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם". תוך כדי דבריהם נכנס רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי שלא היה רגיל ללמוד בבית המדרש של רבי ושמע אותם דנים בשאלה זו האם צריך לתת עיניו למטה או למעלה? אמר להם הלכה מפי אביו רבי יוסי. "אָמַר לָהֶם: כָּךְ אָמַר אַבָּא, הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה וְלִבּוֹ לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ".
דרך ארץ, שונה מאדם לאדם - הגמרא מספרת אחר כך סיפור שנראה לכאורה לא קשור להלכה זו של צורת התפילה. והוא סיפור שיש בו קצת עלבון לשמשו של רבי שנקרא אבדן. ובכל זאת הגמרא מספרת אותו כי אפשר ללמוד ממנו הלכה חשובה להלכות תפילה. "אַדְּהָכִי, אֲתָא רַבִּי לִמְתִיבְתָּא, אִינְהוּ דַהֲווּ קְלִילֵי, (עול) יָתְבֵי בְדוּכְתַּיְהוּ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, אַגָּב יֻקְרֵהּ, הֲוָה מַפְסַע וְאָזִיל". תרגום: תוך כדי שהם מדברים הגיע רבי לבית המדרש. התלמידים הצעירים רצו למקומותיהם. אבל רבי ישמעאל שהיה אדם כבד גוף הלך להתיישב לפי יכולת המהירות שלו לפי משקלו.
"אָמַר לֵיהּ אַבְדָּן" מִי הוּא זֶה שֶׁמַּפְסִיעַ עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ? (מה אתה מעכב את הציבור שהוא עם קודש?) אָמַר לֵיהּ: אֲנִי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, שֶׁבָּאתִי לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי רַבִּי. אָמַר לֵיהּ (אבדן): וְכִי אַתָּה הָגוּן לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי רַבִּי? אָמַר לֵיהּ: וְכִי מֹשֶׁה הָיָה רָאוּי לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה?! אָמַר לֵיהּ (אבדן): וְכִי מֹשֶׁה אַתָּה? ! אָמַר לֵיהּ: וְכִי רַבְּךָ אֱלֹהִים הוּא?!"
שיחה לא נעימה זו בין אבדן לרבי ישמעאל התנהלה לעיני כל בני הישיבה.
תוך כדי הלימוד באה יבמה צעירה לחלוץ לפניהם. שלח רבי את אבדן לשאול האם היא גדולה שיכולה לחלוץ? אמר רבי ישמעאל לרבי הלכה משם אביו. "כָּךְ אָמַר אַבָּא, "אִישׁ" כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה, אֲבָל אִשָׁה - בֵּין גְּדוֹלָה וּבֵין קְטַנָּה". קיבל רבי את ההלכה וקרא לאבדן שיחזור. בחזרתו הלך אבדן לאיטו כשכל הישיבה מחכה לו עד שישב במקומו. "אָמַר לְהוּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: מִי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ עַם קֹדֶשׁ - יִפְסַע עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ. מִי שֶׁאֵין לוֹ צֹרֶךְ עַם קֹדֶשׁ - הֵיאַךְ יִפְסַע עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ?" הבין רבי שהשמש שלו מתגאה על הציבור שלא לצורך ואמר לו רַבִּי לְאַבְדָּן: קוּם בְּדוּכְתָּךְ! (עמוד במקומך!) תָּנָא: (בגלל הגערה של רבי ורבי ישמעאל באבדן) בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִצְטָרַע אַבְדָּן, וְטָבְעוּ שְׁנֵי בָנָיו, וּמֵאֲנוּ שְׁתֵּי כַלּוֹתָיו. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּכָסְפֵיהּ לְאַבְדָּן בְּהַאי עָלְמָא".
צריך לומר שהביאו את הסיפור של אבדן כדי לומר לנו שיש לפעמים שאדם נראה הולך לאט ונשען וזה לא זילות לאחרים. כי זה בגלל שהוא בעל בשר כבד ואין בזה בושה. אבל אם אדם צעיר וקל תנועה ילך לאיטו וישען על השולחן - זה נחשב זילות וחוסר דרך ארץ בתפילה. וזה מסוכן.
להתפלל מול חלונות - שיכוון לירושלים
חלונות פתוחים - בגמרא (ברכות לד)
"אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: לְעוֹלָם יִתְפַּלֵּל אָדָם בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חַלּוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (דניאל ו) "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם, וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה"
תרגום: וחלונות פתוחות לו בעליה של בית דניאל. בקומה השניה. והחלונות היו מול ירושלים. ושלוש פעמים ביום היה מברך את ברכותיו ומתפלל ומודה לפני האלוקים. כמו שהיה עושה כל יום.
הסיפור עם דניאל היה בשעה שרצו שרי בבל להתנכל לו, חיפשו בו איזה פגם ולא מצאו, כיוון שהיה נאמן למלך בבל. אמרו חכמי בבל: מאחר ודניאל נאמן לדתו, בואו ונעשה דבר להכשילו. נשכנע את המלך שיוציא חוק שאסור להתפלל לשום אלוה שלושים יום, ושכל בקשות האדם יופנו רק אל המלך. כדבריהם באמת קרה. והמלך הוציא חוק כבקשת שרי בבל, שבו נקבע כי מי שיתפלל לאיזה אלוה, יזרק לגוב האריות. מה עשה דניאל? היה יכול דניאל לא להתפלל כלל, שהרי יש בזה "פיקוח נפש". ואם בכל זאת הוא מתפלל ועובר על גזירת המלך, לפחות שיעשה כן בהסתר. אך דניאל התפלל, ודיקדק בתפילתו להתפלל ליד חלון המכוון לירושלים. נתפס דניאל, הושלך לגוב האריות וניצל בנס. אותם אריות מורעבים לא פגעו בו לרעה. ושרי בבל שהסיתו נגדו, נפלו טרף לשיני האריות במקומו.
שיסתכל כלפי שמים ולבו נכנע - כך נפסק בטור ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן צ) "וצריך שיהיו חלונות פתוחין לו" ופירש רש"י שהחלונות גורמין שיכוין לבו שיסתכל כלפי שמים ולבו נכנע. ולפי זה צריך שיהיו פתוחים לאותו רוח שיתפלל.
חלונות כדי שיהיה אויר טוב - והביא בית יוסף קושיה בשם מהר"י אבוהב רבינו הגדול. אם צריך עיניו למטה וליבו למעלה. למה צריך חלונות? ותירצו כדי שיהיה אויר טוב במקום שמתפלל. והביא מהר"י אבוהב את דברי רש"י שפירש "שיכוין לבו שיסתכל כלפי שמים ולבו נכנע"?
אם במקרה פתח את עיניו - יראה שמים. ותירץ הוא שאם הוא יפתח את עיניו על דרך העברה - יראה את השמים ויכנע ליבו.
לפני העמידה יסתכל לשמים - וכתב בספר בן איש חי (פרשת ויקרא יג) "בית כנסת שיש בו חלונות כנגד ירושלים הוא ראוי יותר להתפלל בו, וטוב שיהיו י"ב חלונות שלשה לכל צד ויש סוד בדבר וכנזכר בחס"ל יע"ש, ובתי כנסיות שלנו שיש באמצע בין התיבה ובין ההיכלות אויר פתוח, טוב שיתפלל האדם לפני האויר, כי שם קודם שיתחיל בעמידה יוכל להסתכל לשמים ויכנע לבבו:
שיצייר בדמיונו, שהוא כנגד ירושלים - ובשו"ת הרמב"ם (סימן רטז) נשאל שאלה ומה יאמר אדוננו בדבר מה שאמרו רבותינו (ברכות ל"א א', פ"ן ברכות לד ע"ב), ז"ל אמר רבי חנינא: לעולם אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות שנאמר (דניאל ו' י"א) "וכוין פתיחן ליה בעליתה נגד ירושלים". או זו הלכה שלפיה מורים, כיצד מוצאים? אנו מקומות הרבה, שמתפללים בהם ואין בהם חלונות? ומה עניין החלונות לעניין תפלה? יורנו אדוננו ושכרו כפול מן השמים.
התשובה: בתי כנסיות והמקומות המיוחדים לתפלת צבור, אין מתנים בהם חלונות ואין משגיחים בהם. ואין דברי ר' חנינא אלא ביחיד המתפלל בביתו, כמו שהיה עושה דניאל ע"ה, לפי שרצוי לו, כדי לעורר הכוונה, גם לכוון פניו לחלון פתוח לאויר, כדי שיצייר בדמיונו, שהוא כנגד ירושלים, ואין חוצצין בינו ובינה לא קיר ולא קורות, לפי שהוא דיבר בחלונות, שיעבור מבט הרואה מהם באויר ובמרחב. ואין ספק שדימויו של זה ותיאורו מחייבים כוונה גדולה, כן נראה לי. וכתב משה.
בית מקדש של מעלה קיים כל הזמן
כל התפילות מכוונות לבנין ירושלים - כל מה שכתבנו לעיל הוא בכוונה שיש בית המקדש, אבל היום הוא חרב ושועלים גרועים שבגרועים הולכים בתוכו. ואיך נכוון את כל הכוונות הללו. ובתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ד דף ח "הדא היא דכתי' כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים אמר רבי יהושע בן לוי הוא ההיכל לפני לפנים היכל שכל הפנים פונין לו עד כדון בביניינו. בחורבנו מניין? אמר רבי אבון בנוי לתלפיות תל שכל הפיות מתפללין עליו. בברכה, בקריאת שמע ובתפילה. בברכה - בונה ירושלים. בתפילה - א-להי דוד ובונה ירושלים. בקרית שמע - פורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלים". פירוש שבזמן שבית המקדש היה קיים היו כולם מתפללים אליו. אבל כשהוא חרב מה נעשה? ועונה על זה הירושלמי כי היום כל התפילות שלנו כל הזמן הם על בנין ירושלים. בברכה בתפילה ובקריאת שמע.
גם היום בית מקדש מחבר שמים וארץ - כמו שהיה בימי אברהם אבינו ויצחק שלמרות שבית המקדש לא היה קיים הם רואים שם ענן שמחבר שמים וארץ כמו ענן הקטורת. וכמו שהיה בימי יעקב אבינו שלמרות שבית המקדש לא היה קיים הוא רואה שם סולם שמחבר שמים וארץ והוא אומר שזה "שער השמים". כך גם היום שבית המקדש חרב, הוא עדיין מקום השכינה והסולם.
ובזוהר (חלק ב דף ה ע"ב) "רבי יצחק אמר, אתי מלבנון כלה, דא איהי שכינתא, אתי מלבנון תבאי, מאתר בי מקדשא דלעילא, תשורי מראש אמנה מאתר בי מקדשא דלעילא ומאתר בי מקדשא דלתתא, דאמר רבי יהודה, מעולם לא זזה שכינתא מכותלי דמערבא דבי מקדשא, דכתיב (שיר ב, ט) הנה זה עומד אחר כתלנו, והוא ראש אמנה לכל עלמא"
וכתב הרמ"ק בפירושו שם (אור יקר בפרשת שמות כט) ""הוא ראש אמנה. עיקר האמונה לדעת שהכל שם אפילו בחורבנו. מפני ששם קדושתה ורואים ואינם יודעים מה שרואים".
ישתדל להתפלל בירושלים ובכותל המערבי
כך כתב הבן איש חי. "ישתדל כל אדם להתפלל במקום הקדוש ביותר, ובית הכנסת שנמצא - בתוך חומות ירושלים יותר מקודש מכל בית כנסת אחר, והכותל המערבי או מקום שאפשר לראות ממנו את מקום בית המקדש - מקודשים יותר ממנו, כי כל בית הכנסת שקרוב יותר לבית המקדש קדושתו יותר גדולה, כי שם שער השמים. (עוי"ח יתרו א' וע' רמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ג, וכה"ח צד' ס"ק ה'). וכתב הרב בעוי"ח וזה לשונו: בית הכנסת הסמוך להר הבית מקודשת יותר כדלעיל, וכ"ש אם העומדים שם יכולים לראות מהחלונות שבה קרקע בית המקדש הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש הבנוי שם, עכ"ל.
כתב מו"ר הרב שליט"א בספר הלכה - "שמענו ממגידי אמת שגאון עוזנו ותפארתנו הרב בן איש חי זצ"ל השפיע על הנדיב יוסף אברהם שלום ז"ל להוציא הוצאות עצומות ולהשתדל בהרבה השתדלויות כדי שיבנה מדרש ובית כנסת שמשם יראו את קרקע הר הבית, ולבסוף זכה ובהשפעתו נבנתה ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, וכשבנו אותה הקפידו שמבית הכנסת ומבית המדרש יראו את הר הבית, ובעוונות המבנה המפואר הזה נהרס עד היסוד ע"י הירדנים בשנת תש"ח, ועתה זכינו לבנינו מחדש בחסדי ה' עלינו".
ויהי רצון שנזכה לבנין בית המקדש בפועל ממש. שהוא הוא שער השמים והוא הוא פתחי עולם שמביאים את כל הברכה לעולם כולו. אכי"ר.
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
איך ללמוד גמרא?
מהי המלכות שיש בכתר התורה?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
למה ללמוד גמרא?