בית המדרש

קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

10 דק' קריאה 47 דק' צפיה
הצדדים המשלימים בעם ישראל
התחלנו השבת את ספר במדבר. אחרי שסיימנו שלושה חומשים - בראשית, שמות וויקרא. בשלושת החומשים הראשונים יש בחינה של סיום התורה, ולכן בסוף ספר ויקרא באה תוכחה. ספר במדבר הוא ספר הדרך, הרמב"ן בפתיחה לספר אומר שהמצוות שמובאות בספר הזה קשורות למדבר, רובן ככולן הן מצוות לשעה, מה מוטל על ישראל לעשות כשהם נמצאים במדבר. יש מספר מצוות שלא סיימו את הפירוט שלהם בספרים הקודמים ולכן הן הושלמו כאן, אבל עיקר הספר הוא הדרך, ההליכה במדבר.
הדרכים בחזקת סכנה. צריך להתכונן אליהן. כשעם יוצא לדרך הוא צריך להתכונן, איך ללכת, מי הולך ראשון ומי אחרון, מה המקום של כל קבוצה בתוך העם. לכן התורה מפרטת כיצד היה סדר ההליכה של השבטים, לכל שבט יש דגל שמבטא מהות מיוחדת, ומגוון הדגלים נותן רוחב, כל אחד משלים את התמונה באמצעות הייחודיות שלו. באומה הישראלית יש שנים עשר צדדים, וכל צד מביא תכונה מסוימת שמיוחדת לו.
התורה מדריכה אותנו שיש מדרגות בעם ישראל. אמנם ביחס לשאר העמים כל עם ישראל הוא ממלכת כוהנים וגוי קדוש אך בתוך עם ישראל יש מדרגות. שבט לוי לא נמנה יחד עם כולם ויש לו תפקיד מיוחד. יש לווים ויש כהנים. כל אחד בתפקידו, כל אחד בייחודיותו. מכיוון שכל העם הוא אחד אין מקום לקנאה ותחרות בין החלקים השונים, אלא אדרבה מה שאחד חסר השני ומשלים. הלווים עם תפקידם המיוחד מבטאים את עניינו של עם ישראל בתפקיד שלהם, הכהנים מגלים בפועל את כשרון הכהונה שטמון בעם ישראל. ההדרגה הזאת לא יוצרת פירודים או מקום לקנאה, אלא נותנת השלמה בכך שכל אחד מוציא מן הכוח אל הפועל דבר שטמון בכללות האומה, ואצלו יש אפשרות לגלות אותו.

מקום קבלת התורה
על הפסוק: "יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ" (ישעיהו מב, יא) המדרש אומר (מדרש תנחומא במדבר, ב):
משל לנשיא שנכנס למדינה. ראו אותו בני המדינה וברחו. נכנס לשניה וברחו מלפניו. נכנס לעיר אחד חרבה, ראו אותו התחילו מקלסין אותו. אמר הנשיא: זו העיר טובה היא מכל המדינות, כאן אני בונה לי אכסניא ובכאן אני דר.
העיר החריבה היא המקום היחיד שאנשיה לא ברחו מפני המלך, אלא קיבלו אותו בסבר פנים יפות.
כך כשבא הקדוש ברוך הוא לים ברח מלפניו, שנאמר "הים ראה וינס" (תהלים קיד, ג). נגלה על הר סיני ברחו, שנאמר "ההרים רקדו כאלים" (שם, ד). בא למדבר חרבה קבלה אותו וקלסה אותו, שנאמר: "ישאו מדבר ועריו וגו'". אמר הקדוש ברוך הוא: זה המדבר טובה מכל המדינות, כאן אני בונה לי אכסנאי. ירד לתוכה, התחילו הכל שמחים שהקב"ה ירד לתוכו, שנאמר: "ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת" (ישעיהו לה, א).
המדרש רוצה ללמד אותנו שיש מעלה מיוחדת למדבר. "הים ראה וינוס", "ההרים רקדו כאילים", הם בורחים וכביכול לא מאפשרים למלך לדור בהם, רק המדבר נתן מקום למלך. על מים באמת קשה לבנות בתים, מים בפועל הם לא דבר שאפשר להציב עליהם משהו, הם מסמלים את המשיכה אחרי התאוות, דברים שאין להם קיום אמיתי. אי אפשר לבנות בניינים רוחניים על תכונות כאלה. הרים הם מציאות חזקה מאוד אבל בולטת, מתרוממת מעל פני השטח, יש להם עצמיות והם לא יכולים לקבל השפעה בצורה מלאה מתוכן רוחני גבוה ועליון, יש בהם עצמיות אנוכית.
המדבר הוא מציאות פשוטה, אין כאן לא גאווה של ההרים ולא החיסרון שיש במים, וכאן אפשר לבנות תוכן רוחני. התורה ניתנה במדבר, התורה יכולה להינתן דווקא במקום פנוי ופתוח, בלי מציאות עצמית שמונעת קבלה, המדבר מסמל ענווה, ויש בו גם קרקע יציבה שאפשר לבנות עליה.

איך קונים את התורה?
נעיין במדרש נוסף (שם, ו):
שנו רבותינו: בשלשה דברים נתנה התורה: באש, במים ובמדבר. באש, שנאמר: "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד" (שמות יט, ח). במים, שנאמר: "ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים" (שופטים ה, ד). במדבר, שנאמר: "במדבר סיני לאמר" (במדבר א, א).
ולמה נתנה בשלשה דברים אלו? לומר לך מה דברים הללו חינם לכל באי עולם, אף התורה חינם לכל באי עולם, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב" (ישעיה נה, א). "במדבר סיני" למה במדבר סיני, אלא כל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר אינו יכול לקנות את התורה, לכך נאמר "במדבר סיני".
מי שלא עושה את עצמו הפקר כמדבר לא יכול לקנות את התורה. התורה ניתנה גם באש ובמים, אש היא דבר שאין לו מחיר, כל אחד יכול לקחת אש או ליצור אש. גם על מים לא משלמים כסף, היום לא משלמים על המים אלא על השירות שמביאים לנו את המים לבתים. התורה היא כמו שלושתם, חינם בלי כסף, ללא תמורה, התורה ניתנה לכולם. לא צריך להיות עשיר בשביל לקנות את התורה.
בתוך דברי המדרש יש עומק נוסף: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'" (ירמיהו כג, כט), התורה ניתנה באש וגם נמשלה לאש. התורה ניתנה במים וגם נמשלה למים, "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" ואין מים אלא תורה (ראה ב"ק יז, א). על מים חז"ל כבר אמרו מה הכוונה במשל הזה - מה המים הולכים למקום נמוך, כך גם התורה נקנית במי שדעתו שפלה עליו (תענית ז, א), אבל חוץ מזה במים ובאש יש שתי תכונות נוספות. "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה" (שיר השירים ח, ז), אהבת ה' נמשלה לאש ואפילו מים רבים לא מצליחים לכבות את האש הזאת. מצד שני, אש זו בחינה של מידת הגבורה והמים זו בחינה של מידת החסד, המים שופעים והאש בוערת. התורה היא תורת חסד, ועם זאת שתי הדברות הראשונות נאמרו מפי הגבורה (מכות כד, א). אלו שתי מידות שמשלימות זו את זו וגם כל מידה עומדת לעצמה. כדי לקנות את התורה צריכים את שתי התכונות הללו, מידת האהבה ומידת היראה. האהבה משולה למים אך גם לאש, תלוי במדרגות במידת האהבה, יש אהבה שבוערת כאש ויש אהבה שהיא בחינה של מים. האהבה והיראה הן שתי המידות שבהן צריך לקנות את התורה.
בעל התניא אומר שיש החושבים שמידת אהבת ה' גדולה ממידת היראה, כי כתוב שהשב בתשובה מאהבה זדונות נהפכות לו לזכויות, ואילו השב מיראה הזדונות נהפכות לשגגות. בבחינה מסוימת זה אכן כך, אבל אי אפשר להסתפק במידת האהבה שהיא יותר ממידת היראה, כי שתי המידות הן כמו שתי כנפיים, אי אפשר לעוף עם כנף אחת בלבד, גם אם זו הכנף החזקה יותר. בעל התניא משתמש בביטוי כנפיים כי המצוות הן כמו הגוף, וכשהוא מקיים את המצווה מתוך אהבה ויראה הכנפיים מרימות את הגוף למעלה, אל מהות המצווה. כגודל האהבה והיראה של האדם כך המצוות שלו מתרוממות למעלה. חייבים את שתי הכנפיים, גם אם לאחת יש מעלה גדולה יותר, רק עם שתי המידות הללו אדם יכול לקנות את התורה.
המידה השלישית שמשלימה את המידות הללו היא מידת הענווה. התורה ניתנה באש ובמים ומשולה לאש ומים, והתורה ניתנה במדבר.

סגולתם של ישראל
אנחנו עוברים להפטרה. מו"ר הרב צבי יהודה בפרשה הזאת היה תמיד מדבר על ההפטרה בהרחבה גדולה. על פי הגמרא בפסחים (פז, א). ההפטרה היא בספר הושע, ונבואת הושע מתחילה בסיפור:
דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'.
חז"ל אומרים שהקב"ה אמר שישראל חטאו, והושע אמר שהנפש החוטאת היא תמות (ראה ילקוט שמעוני תהילים, תשב), נביא לא יכול לסבול חטאים. כוח הנבואה הוא כוח טהור וקדוש, ומי שזוכה בנבואה לא יכול לשאת חטאים. הושע כביכול אמר 'החליפם באומה אחרת'!
הקב"ה בתור תשובה אמר לו לקחת אשת זנונים והיא תלד לו ילדי זנונים. הושע נשא אשה מקולקלת שלא בטוח וברור שהיא נאמנת לו. היא יולדת בן והקב"ה אומר להושע לקרוא לו יזרעאל. אחרי זמן היא יולדת בת והקב"ה אומר לקרוא לה לא רוחמה. לילד השלישי הקב"ה אומר לקרוא לא עמי. אחרי שנולדו שלושת הילדים הקב"ה אמר להושע שהיה עליו ללמוד ממשה רבנו שפרש מאשתו מאז שהקב"ה דיבר איתו. 'גם אתה נביא וגם אתה צריך לפרוש מאשתך!' הושע השיב לקב"ה שיש לו ילדים, ואיך הוא יכול לעזוב אותם?! על כך אמר לו הקב"ה, איך לי אמרת להחליף את עם ישראל באומה אחרת?! יש לך אישה מקולקלת וילדים שבכלל לא בטוח שהם שלך, ואתה לא יכול להיפרד מהם, ולי אתה אומר להחליף את בני באומה אחרת?! הבין הושע שחטא והתחיל לבקש על נפשו, אמר לו הקב"ה עד שאתה מבקש על עצמך, תבקש על ישראל שכבר גזרתי עליהם שלוש גזירות בגללך. חז"ל מביאים שהושע התפלל על ישראל והקב"ה ביטל את הגזירות.
כל זה לא מופיע בהפטרה שלנו, ההפטרה מתחילה מיד אחר כך (הושע ב, א):
וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי.
המדרש מביא שהקב"ה אמר להושע - אתה אומר לי להיפרד מבני, בני אברהם יצחק ויעקב, בני ישראל שהם אחד מהקניינים שיש לקב"ה בעולמו! בנים זה דבר שלא משתנה, כשלאדם נולד בן הוא נשאר בנו לתמיד. בגמרא במסכת קידושין (לו, א) נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה האם בנים שחטאו עדיין נקראים בנים או לא, רבי מאיר אומר שתמיד הם קרויים בנים, ורבי יהודה סובר שאם חטאו כבר אינם נקראים בנים. מה בעצם המחלוקת? בפועל מי שנולד הוא בן של אביו, המציאות לא משתנה. בכל זאת, אם הבן מתנהג בצורה מקולקלת יכול להיות מצב שהאבא אומר לו 'אתה לא בן שלי!'. הוא כן בן שלו, אבל להיות בן פירושו גם להתנהג בהתאם, ומי שמתנהג כמו אדם זר מצד ההתנהגות שלו הוא לא בן. השאלה היא מה העיקר, איפה לשים את הדגש.
זו מחלוקת ידועה גם בדורנו. האם לשים את הדגש על הסגולה ולקבל שבן זה בן ואין שינוי. מביאים בשם הרשב"א שלמרות שבדרך כלל הלכה כרבי יהודה במחלוקתו עם רבי מאיר, כאן ההלכה כרבי מאיר. אדם לא יכול להסתלק מכך שהוא יהודי, הוא מחויב בכל המצוות, ייענש על קלה כבחמורה ולא ייפטר משום חיוב. זו הגמרא במסכת קידושין.

הקשר הכפול
המהר"ל בנצח ישראל (פרק יא) אומר שהקשר בין ישראל לאביהם שבשמים הוא קשר כפול. מצד אחד ישראל הם בנים, ומצד שני ישראל קניינו של הקב"ה. ההבדל בין הצדדים הוא שיכול להיות דבר השייך לאדם אבל הוא לא ברשותו, אם גזלן גזל מאדם חפץ זה עדיין שייך לבעלים כל עוד הוא לא התייאש. במצב כזה אדם לא יכול להקדיש את החפץ למרות שהוא שלו, כי הבעלות שלו לא גמורה.
עם ישראל הם גם בנים וגם קניין. לכאורה כל העולם שייך לקב"ה אבל אפשר להמשיל את הדבר לבעל חנות רהיטים שמוכר שולחנות. בא אדם לקנות שולחן, ניגש לשולחן שלידו יושב המוכר ואומר שזה השולחן שהוא רוצה. המוכר מסרב ואומר שזה השולחן שלו. 'הרי כל החנות שלך!' 'לא, זה שלי', אתה יכול לקנות כל שולחן אחר. שאר השולחנות השווי שלהם שלי ואין לי עניין בהם מצד עצמם. זה הקניינים המיוחדים שיש לקב"ה בעולמו, כל העולם שלו אבל עם ישראל הם שלו לשימושו. זה מה שמיוחד בישראל, קשר מוחלט.
למרות זאת, צריך להוציא את הקשר הזה מן הכוח אל הפועל, וכאן אנחנו באים לסוף ההפטרה: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (הושע ב, כא-כב). המהר"ל בפרק מ"ז בנצח ישראל מרחיב את הדיבור על הפסוקים הללו: "וארשתיך לי לעולם", אירוסין זה קשר מוחלט. "בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים", קשר בכל צדדי המידות. הרב בעולת ראיה מסביר שאירוסין זה דבר שלא משתנה, לקשר בפועל יכולים להיות שינויים, אבל בעצם הקידושין אין שינוי, אירוסין של תורה זה הקידושין. החיבור הוא בשלמות, מכל צדדי המידות. למרות כל זה צריך להוסיף: יכול להיות חיבור תמידי שכולל את כל הצדדים, אבל יש רמות של עוצמה בקשר, והחיבור לעתיד לבוא יהיה: "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'". לעתיד לבוא עם ישראל יהיה קשור בריבונו של עולם בקשר מוחלט ועמוק.
לעתיד לבוא הקשר יהיה קבוע ומוחלט בלי עליות וירידות. בהפטרה שלנו נאמר: "בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (שם יח), ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה, כלה שכבר נמצאת עם החתן בלי פירוד והבדל. עכשיו עם ישראל נמצא בעולם הגשמי שנבדל מהקב"ה, ולעתיד לבוא כשיהיה זיכוך מלא ובטבע לא יהיו נטיות שמושפעות מהחיבור לעולם הזה, עם ישראל יהיה קשור בלי פירוד והבדל. זה ההבדל בין הביטוי "אישי" ובין "בעלי", כשהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים הוא כביכול 'השתלט' על ישראל, היו אותות ומופתים ולא היה אפשר בכלל שלא לקבל את ריבונו של עולם עלינו, הבחירה הסתלקה מתוך הכרת הגודל האלוקי. הקב"ה כפה עלינו הר כגיגית, הוא הופיע בגדלות שכזאת עד שבכלל לא היה מקום לסרב. אנחנו לא זזים מפשט דברי חז"ל, ויכול להיות שהקב"ה הרים את ההר כפשוטו והכריח את ישראל לקבל תורה, אבל גם אם נסביר אחרת זה מובן. ההופעה האלוקית הייתה כל כך עוצמתית וגדולה, עד שלא היה אפשר בכלל לסרב.
יכול להיות שבאותו הרגע עם ישראל גם לא רצה לסרב, אבל זה לא היה מתוך התבוננות ורצון פנימיים, היה פה מימד של משהו חיצוני. לעתיד לבוא ישראל מרצונם הפנימי ירצו, "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ" (שם ג, ה). לעתיד לבוא ישראל יהיו ככלה בבית חמיה, הם לא יהיו קשורים בעולם המגושם. 'לעתיד לבוא' אין הכוונה למציאות שאחרי העולם הזה, אלא אחרי שישראל יזדככו ויטהרו הם יגיעו להבנה ולהכרה כזאת. זה מה שיהיה לעתיד לבוא, אנחנו בתהליך בדרך למצב הזה.

ההכנה לחג השבועות
אנחנו נכנסים לשלושת ימי ההגבלה, מתקרבים לחג השבועות. הלב נרגש, היום שבו ניתנה תורה לישראל. היום שבכל שנה ושנה מתחדשת הברית בין ישראל לאביהם שבשמים. אנחנו לא רואים את הקולות בתוך הענן, את האש והברקים, אבל רק באופן חיצוני אנחנו לא רואים, באופן פנים פנימי זה קיים. יש מצווה לזכור את מעמד הר סיני ולא לשכוח, והכוונה לפתח דמיון ולחוש איך היה המעמד הזה. לדמיין מה היה במעמד הר סיני. בכל דמיון שאדם מפתח יש משהו מהאמת, במציאות המעמד היה בעוצמות אדירות ואדם צריך לנסות לחבר את עצמו אליו. פעם בשנה המצווה לזכור את מעמד הר סיני מתעצמת, בחג השבועות. אמרנו כבר בשנים הקודמות ששבועות זה יום קצר, איכותי מאוד, מתכוננים אליו הרבה זמן. כמו חתן וכלה שמתכוננים לחתונה ועושים הכנות מרובות, רק למצוא שמלת כלה מתאימה לוקח לכלה כמה שבועות, ואחר כך צריך להתאים את הנעליים והתסרוקת... המון הכנות בשביל ארבע או חמש שעות שחולפות מהר מאוד, עד שזה מתחיל זה נגמר. מה יהיה התפריט, איזה אולם, איך לסדר את הפרחים ואת הכיסא של הכלה, משקיעים וחושבים כל כך הרבה זמן, בשביל מספר שעות בודדות. אפשר לעשות סעודה בישיבה, למה להשקיע את כל הזמן הזה? אבל הסיבה היא שאמנם השעות האלה מעטות בכמות, אבל הן איכותיות מאד. מהפכה בחיים, אחרי החתונה הופכים להיות אדם אחר. זו הסיבה לכל ההכנות האלו.
כך אנחנו מתכוננים לחג השבועות, עושים הכנות, שיא ההתכוננות הוא ליל שבועות כמו שאומר הזוהר שאנחנו מכינים את הכלה, כנסת ישראל, להיפגש עם ריבונו של עולם. כל לימוד שאנחנו מוסיפים זה עוד קישוט לכנסת ישראל, וקריאת התורה ביום השבועות זה השיא. זמן קצר אבל איכותי.
מצד שני, אני רוצה גם להזהיר שאנשים לא יפתחו דמיונות ואז יהיו מתוסכלים שהם לא ראו מלאכים ולא הייתה להם התעלות מיוחדת במינה. גם אם לא תרגישו, הנשמה מתעלה. מרגישים או לא מרגישים זה לא מה שחשוב, המציאות הפנימית קיימת. ולזה אנחנו מתכוננים, כנסת ישראל נפגשת עם ריבונו של עולם במעמד מיוחד במינו.
יהי רצון שבימים האלה עד החג נצליח להוסיף עוד הזדככות ועוד התעלות, נגיע לחג השבועות בשמחה ובקדושה ונמשיך לעלות מעלה עוד ועוד.

⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il