בית המדרש

  • מדורים
  • בימה תורנית
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יעל בת רבקה

4 דק' קריאה
עיקר עבודת יום הכיפורים המוזכרת בתורה הייתה בבית המקדש. וכיום כאשר חרב מקדשנו בעוונותינו, איך נציין את היום הקדוש ללא עבודת הכהן הגדול?

ונשלמה פרים שפתינו
הרב ישעיהו מייטליס שליט"א, רב העיר נהריה וראש ישיבת "נהר-דעה"
במשנה בתענית נאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים שבהם בנות ירושלים היו יוצאות בבגדי לבן". אכן אנו מבינים מדוע בנות ירושלים יוצאות בבגדי לבן וחולות בכרמים בט"ו באב, אך היציאה במחול בכרמים ביום הכיפורים הקדוש, היום הכי רציני בכל ימות השנה, נראית לנו תרתי דסתרי.
אכן בהסתכלות שלנו, לאור מצבנו, שאין לנו כיום בית מקדש לצערנו, ואין לנו סדר עבודת כהן גדול הדבר נראה מוזר, כי עבורנו יום הכיפורים הוא יום של הסתגרות מוחלטת בבית הכנסת כשאנו צמודים למחזור ולתפילות.
אך לא כך היו פני הדברים בזמן שבית המקדש היה קיים. עולי הרגל של חג הסוכות הקדימו את בואם לקראת יום הכיפורים, התאספו בשערי בית המקדש והתפללו והיו שותפים בראיית סדר העבודה הנעשה מול עיניהם. הם היו שותפים לחוויית רגעי חרדה בהתחלה כאשר הונחה לשון של זהורית בפתח בית המקדש ומול עיניהם המשתאות, לשון הזהורית האדומה כשני הפכה ללבן בדרך נס. הם ראו בזה את קיום ההבטחה האלוקית: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו". והיו בטוחים על-ידי האות מהשמים שתשובתם התקבלה.
אווירת השלמות הזו והשמחה הביאו לידי כך, שאותם רווקים ורווקות רצו להמשיך ולהשלים את עצמם יותר ולהקים בית בישראל, המבוסס על השלמות והקדושה של יום הכיפורים.
הבדל נוסף בין זמן בית המקדש וזמנים אחרים נמצא בפיוט "מראה כהן". בפיוט מובאים תיאורים יפים: "מה נהדר מראה כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש", "כדמות הקשת בתוך הענן", "כוורד הנתון בגינת חמד", "כחסד הניתן על פני חתן" וכו'. ריבוי התיאורים מזכיר לנו ניסיונות להסביר לעיוור, לא עלינו, איך נראה פרח יפה. אין תיאור שישווה לראיה האמיתית של כהן גדול בצאתו מן הקודש, ראיה שהיא שמחת הלב של כלל ישראל.
עוד הבדל מצוי בעניין הקורבנות, שהם עיקר סדר העבודה. אמנם עכשיו אנחנו מסתפקים באמירת הקרבת הקורבנות, אך גם לאמירה יש חשיבות. על הפסוק (הושע י"ד): "ונשלמה פרים שפתינו", דרשו חז"ל "תפילות כנגד קרבנות" - שפתותינו הן התחליף לקורבנות. הרב קוק זצ"ל מדייק "ונשלמה פרים", והרי היה צריך להיות כתוב "ונשלמה קורבנות", אלא התפילות הן תחליף לא רק לקורבן קטן כמו יונים או כבשים, אלא גם כנגד קורבנות גדולים וחשובים, כפרי יום הכיפורים.
יש לנו תחליף חשוב המחזיק מעמד שנים רבות, אך אנו נכספים אל העיקר, אל בית המקדש שייבנה במהרה.

בדיעבד - יש תחליף
הרב אברהם ריבלין שליט"א, משגיח רוחני בישיבת 'כרם דיבנה'
כבר בפתיחת הלכות תשובה מדגיש הרמב"ם את מרכזיותם של הקרבנות וחשיבותו של בית המקדש בתהליך התשובה והכפרה: "שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: 'והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל'. שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות" (הלכות תשובה א').
הלכה זו ברמב"ם היא חלק ממשנה המפרטת את כפרתם המיוחדת של קרבנות החטאת של צבור, בחגים ובראשי חדשים (שבועות א'). השאלה הנשאלת כבר בפי חז"ל ומני אז בפי כל יהודי חרד-דין, מה יעלה בגורלם של אלו שלא זכו להיות בתקופת הבית, ולא זכו לאפשרות של קרבנות חטאת של יחיד, או של צבור שינקו ויכפרו על החטא?
כך דרשו חז"ל בכמה מאמרים בסגנון: "בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על האדם" (חגיגה כ"ז). ולאחר המאמרים האלה באה השאלה המכאיבה "ועכשיו"? שאלה זו חוזרת ונעורה בלב כל מתפלל השוטח וסודר את "סדר העבודה" בתפילת יום הכיפורים. תוך כדי האמירה והעיון בפרטי הפרטים של עבודת הכהן, תוך כדי סלסול החזן בנעימת "והכהנים... אחת ואחת... בקדושה וטהרה", מתגנב לו ההרהור הנוקב "ועכשיו"?!
יש להדגיש שבלימוד דברי חז"ל שהוזכרו לעיל, למילה "ועכשיו" לא מוכרחים להצמיד סימן שאלה. ייתכן שצריך לקרוא בשטף ועכשיו... דהיינו שהגמרות מציעות תחליף לעבודת ה' שהייתה במקדש ושנלקחה מאתנו. וגם אם אין התחליף שווה למקור, בכל זאת יש תקנה. להלן נביא בקיצור כמה מדברי חז"ל העונים על השאלה כשאין בית המקדש ואין קרבנות - מה במקום:
א. תפילה: "'ונשלמה פרים שפתינו' (הושע יד, ג), אמרו ישראל: רבש"ע בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים קרבן ומתכפר ועכשיו אין בידינו אלא תפילה" (במדבר רבה י"ח). וכן דרשו: "ריב"ל אמר תפילות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כ"ו). ומכאן למד ר' חיים מוולוז'ין שתפילת האדם צריכה להיות מכוונת לא רק לצרכי גופו ונפשו, אלא בעיקר צורך גבוה לצער גלות השכינה: "שהרי תפילות כנגד תמיד תקנום שהיו עולות כליל לאישים, כולה לגבוה סלקא ולא היה שהם חלק הדיוט כלל" (נפש החיים ב').
ב-ג. תורה וגמילות חסדים: על הפסוק "ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם" (שמואל א' ג'), דרשו חז"ל: "אמר רבה בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה. אביי אמר בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים" (ראש השנה י"ח). וכן: "בזמן שבית המקדש קיים אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, ועכשיו אם עושין צדקה מוטב" (בבא בתרא ט').
תפילה וגמילות חסדים הם דרגת 'בדיעבד' לבית המקדש. אמנם לגבי התורה אמרו חז"ל שערכה עולה על ערך המקדש והקרבנות: "אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע שמעתי בני אדם אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה את בית הבחירה. אמר לו הקב"ה 'טוב יום בחצריך מאלף' (תהילים פ"ד). טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני" (מדרש שוחר טוב, תהילים קכ"ב). ועוד אמרו: "גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין" (עירובין ס"ג), וכן "'זאת התורה לעולה, למנחה ולחטאת ולאשם' כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם" (מנחות ק"י), ור' חיים מוולוז'ין מביא בנפש החיים (סוף שער ד') מאמרים רבים על זה הדרך.
ולכן על אף שיש בידנו דרכים לעבוד את ה' גם בלא כהן גדול ובלא בית המקדש, נתפלל מעומקא דליבא בזמן תפילת סדר העבודה ולאחריה: "כונן מקדשך על מכונו והראנו בבניינו ושמחנו בחלקנו והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il