השלמת הבריאה ומיתוק הדינים | הראשל"צ הרב שלמה משה עמאר | בית המדרש

מדורים
ענג שבת

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

טובה נויפלד

3 דק' קריאה

"ויכלו השמים והארץ... אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים" (ב, א-ד). חז"ל דרשו (ב"ר יב, טו. והובא ברש"י א, א), על הפסוק "ביום עשות ה'...", שבתחילה עלה במחשבתו יתברך לברוא את העולם בדין, "ברא אלהים", ראה שאין העולם יכול להתקיים בדין, והקדים מדת הרחמים ושיתפה למידת הדין, והיינו דכתיב: "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים".
המתבונן בפסוקים יבחין כי הקדמת מידת הרחמים נזכרת רק אחרי ויכולו... וינח אלהים... היינו שנחה מידת הדין. ואולי המנוחה היא שהמתיקה את הדין, כי ביום השבת הגיעו שמים וארץ לתכליתם הנרצה, והמנוחה אינה רק בבחינת שב ואל תעשה, אלא היא משלימה את כל מעשה היצירה ומביאתה אל תכליתה, ובזה ממתקת את כל הדינים.
וכך יש להבין. בכל יום ברא ה' יתברך את אשר ראוי לו לאותו היום ובאו אל מטרתם ותכליתם רק ביום השבת כשנשלמה המלאכה והמנוחה משלימה המלאכה וממתקת אותה. ואולי זה נרמז במה שאמר: "ויכלו השמים... ויכל אלהים ביום השביעי", לומר, כי ע"י שהשמים והארץ וכל צבאם באו אל תכליתם, ע"י זה נסתימה כביכול מידת הדין מן העולם, כי בזה נמתקו כל הדינים. זהו" "ויכל אלהים", אותה מידת הדין הרמוזה בשם אלהים שהעולם לא היה יכול להתקיים בה, עלתה כלתה גם היא, ובאה לתכליתה ע"י מידת הרחמים שקדמה לה עתה.
כן מדוקדק בתפילת ליל שבת, אתה קדשת את יום השביעי "לשמך" - קדושת השבת ומנוחתה היא למען שמך, כי על ידה משלימים את שמו יתברך ומתמתקים הדינים, ויש קיום לעולם.
זו הסיבה שרק אחרי ויכלו נכתב הפסוק: ביום עשות ה'... והמשיכו חז"ל לומר בנוסח התפילה, שהשבת היא "תכלית מעשה שמים וארץ", שמעשה שמים וארץ באו אל תכליתם. וממשיך ואומר בתפילה: "וברכתו מכל הימים, וקדשתו מכל הזמנים". מאחר ויום השביעי הוא השלמת כל הבריאה שנבראה, נוצרה ונעשתה בששת הימים, והשלימה את כולם, על כן ברכו מכל הימים, וגם קדשו וגידלו מכל הזמנים.
כלו ונגמרו הדינים אל שלמותם, והושמו רחמים לראשם ונהיו הוי'ה אלהים. וממשיך ואומר: "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. שביום השביעי שבתו הדינים מהתגברותם בדינים קשים, ובאו אל המנוחה ע"י שנמתקו כראוי. ומזה נעשה מתיקות גם לשמו יתברך ומעתה הוא אחד ושמו אחד.
גם מידת הדין מודה ומברכת ליום השביעי, שנאמר בהמשך: "ויברך אלהים את יום השביעי", כלומר שמעלתה היא בדין ולא בחסד, וכיון שיש ליום השביעי ברכה ותוספת קדושה על פי דין, זהו המיתוק היותר גדול.
וסיים מעין ההתחלה: "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות", ואולי רמז בזה לעליית העולמות שנעשית בשבת ועולים במעלות רמות, ושם מושפעים מ-ט"ל אורות, ואשר על כן נאסרו ל"ט המלאכות בשבת. כי למרות שיש תיקון העולם במלאכות אלו, מכל מקום במקום בו עולים בשבת אין צורך לזה, כי כבר נתקן הכל מכח קדושה עליונה מעולמות העליונים.
מיד אחריו נאמר: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", כלומר שמיום שנברא, מיועדים היו ליום הזה ולהשגה הזאת. וממשיך: "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים". ביום הזה שהוא יום השבת נשלם שמו יתברך והוקדם הוי'ה לאלהים, ונמתקו הדינים. והקדים כאן ארץ לשמים, שלא כמו בפסוק בראשית, משום שהשפע הקדוש הזה תלוי בשוכני ארץ, הם עם ישראל ראשית תבואתו של הקב"ה, שבשבילם ברא את השמים והארץ (ויקרא רבה לו, ד), ונתנם בידם להשלימם ולהביאם אל תכליתם, וצדיקים במעשיהם הטובים מהפכים את מידת הדין למידת הרחמים (בראשית רבה לג, ג), ובפרט כשושמרים את השבת ושובתים ממלאכה, ומענגים ומקדשים אותו כראוי לו. וה' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים ולשומרי השבת.