בית המדרש

קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

11 דק' קריאה
הרב מוכר לנו כבעל מידת האהבה, שזו היתה בעצם המידה הבולטת אצל הרב - היה אוהב ה', ומתוך אהבת ה' העצומה והגדולה באות אהבת התורה, אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת הבריות. מידת האהבה הזו הופיעה בעצמה עצומה גם באהבה כללית וגם באהבה אישית לכל אחד ואחד מישראל, הרבה נכונות לעשות חסד ללא גבול, לתת ולעזור ולסייע מעבר לכוחות ובלי חשבון.

עם זה הרב היה גם גיבור, גיבור במלחמתה של תורה, בעמידה על דעתו, בתקיפות. הרצי"ה היה אוהב לחזור ולציין עובדה זו, שכשהרב בא לדבר בפני הוועדה הבינלאומית שדנה בעניין זכויות היהודים בכותל, ראש הוועדה התבונן ברב, ואמר כי רואים על פניו שהוא איש מלחמה. כולם ראו ברב איש של חסד מלא אהבה, עיניים בורקות, כולו מלא דביקות וקשר והערכה, כולו מתחבר למציאות, לכל אדם ובישראל בפרט, אבל גם זאת היתה בו, מידת הגבורה, איש מלחמה. כשצריך ללחום את מלחמתה של תורה, ולעמוד על דעתו בתורה - הרב עמד גם אם זה היה לא קל ולא נעים. ואף שהחולקים על הרב פגעו בו, הוא עמד על דעתו. כך בעניין השמיטה, וכך בלימוד הזכות על נאשמי משפט ארלוזורוב, שאף בזה ספג ביקורת גדולה מאוד על כך שהתייצב להגנתם. זו הגדלות השלמה , גדלות מקפת שמקיפה את כל הכוחות.

דמותו של רב בישראל
במאמרי הראי"ה יש מעין הדברים הללו. לקראת הקמת הרבנות הראשית בישראל כתב הרב מאמר "כבוד הרבנות". בתוך מאמר זה אנחנו מוצאים כיוון מה צריכה להיות הגדרה של רב, מהי דמותו השלימה של תלמיד חכם, של היהודי האידיאלי השלם.
רב הוא דמות שנושאת את כל הרמה הרוחנית של הקהילה, של הציבור. סיבות שונות גרמו להתפוררות הכוחות ולהחלשת הרושם שבנו הרבנים בחייהם הכלליים. החסידות הבליטה, אמנם, את יסוד הקדושה של הרבנות, אך לא השתדלה לעזור להתפשטות הקדושה לרבנות בכלליותה. כלומר, ישנם הרבה צדדים לרבנות, רב צריך להיות גם דיין, גם מורה הוראה, גם דרשן, גם בעל יכולת התבטאות ספרותית. נתפרדה החבילה, ומופיעים כוחות נפרדים וההוראה נעשתה כאילו מלאכה בפני עצמה, הדיינות מלאכה בפני עצמה, הדרשנות ניתנה למגידים –וכך הלכה והתמעטה חשיבות הרב בציבור.
עוד אומר הרב, שאחת הסיבות לירידת כבוד הרבנות, היא ההתפוררות לסיעות ולמפלגות - חסידות, התנגדות, השכלה, ציונות וכדומה.
הרבנים נסחבו על פי רוב בזרם של איזו סיעה ומפלגה, ובמקום שהיה ראוי להרבנות להתרומם מעל לכל המפלגות ולהראות גלוי לכל, שהרבנים בתור נושאי דגל הקודש מורים דרך ה', הם כטל מאת ה', משתדלים להשפיע על הכל, ולהחזיק במעוז האחדות הכללית של האומה. תחת זאת, נעשו גם הם עצמם ממוסגרים בתוך מסגרת צרה של סיעה פלונית או מפלגה אלמונית ומכונסים בתוך הקטנות המפלגתית עם כל חסרונותיה ומגרעותיה.

ובהמשך כותב הרב:
הכוחות הסגוליים והממשיים של הדיינות, ההוראה, הדרשנות, ההשכלה והספרות מוכרחים להתאחד בידי הרבנות בתור אגודה אחת. הרבנים צריכים לעמוד על מרום הפסגה של תחית האומה ולהיות עמלים עם הציבור בכל פנות החיים של הבניין ושל היצירה הלאומית. ההשפעה של דבר ה' מוכרחת להיות מתפשטת על כל החיים, מבלי לתת מקום להציבור לחשוב כי הרבנות היא רק חלקו של איזה סוג מיוחד, נחלתה של איזו מפלגה מיוחדת. הרבנים צריכים לדעת כי עבודת התחיה הרוחנית של האומה בעצם אמיתתה בידם היא נתונה והם חייבים למלאותה אמונה, צריכים הם לדעת כי אין לנו שום מפלגה באומה שאיננה זקוקה להשפעה ושאין באפשרותה לקבל השפעה, וכי גם בחוגים היותר רחוקים ברעיון ובמעשה מהתכונה הדתית, יכולים אנו במידה ידועה, להשפיע השפעה של כבוד ושל חיבה לדת ולאמונה, אם רק נדע להשתמש באמצעים הגונים ומוכשרים לפי הדור.

הוי אומר, הרב צריך להיות אישיות כללית, ענינו של הרב צריך להקיף ולהאיר באורה של תורה את כל חלקי החיים, אף החיים הציבוריים. הרב התערב ביפו בעניינים שאינם נוגעים לדת, וכאשר העירו לו על כך הגיב באגרת ואמר כי אינו אחראי על העניינים הדתיים של הקהילה בלבד, אלא עוסק בכל ענייני הקהילה. ענייני צדקה וחסד, ענייני ציבור וכל עניין שהקהילה מטפלת בו. לא רק בתחומים שהרבנות עוסקת בהם, כגון נישואין וגרושין, צוואות וכדומה.
בראש ובראשונה, הרב צריך להיות אישיות כזו שאור האמונה ואור התורה שלו מאירים על כל ענייני החיים. לא רק תחומים מסויימים רעיוניים, לימודיים, יהיו מפותחים אצלו אלא גם כל החיים המעשיים שלו, הכל יעשה באור גדול של אמונה, במציאות של קדושה, שזו המדרגה היותר עליונה שכל חיי האדם הם חיי קודש. לא רק בשעה שהוא עוסק בתורה, בשעה שהוא עוסק בתפילה, בשעה שהוא עוסק בדבר ה' או בדבר מצווה, אז הוא מתקדש ומתעלה, אלא שבעצם כל מעשיו הם כולם קודש. וכאשר כך הם חייו של הדמות התורנית האידיאלית, כמובן, הוא פועל על כל הסביבה.

הלכה ואגדה
בפרשת שופטים היה מזכיר הרצי"ה את פרשת "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו ובאת אל הכהנים והלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט".
"כי יפלא ממך דבר" - מהו טעמא דדבר? ה¬¬בבלי אומר, דבר זה הלכה, ואילו הירושלמי אומר דבר זה אגדה. כלומר, לפי הבבלי כשיש ספק הלכתי באיזה עניין של הלכה בין דם לדם, בין דין לדין וכיוצא בזה, צריך לעלות ולשאול את דבר ה' עד שיגיע לסנהדרין גדולה. והירושלמי אומר שגם דברי אגדה אלו לא דברים שנתונים לכל אדם ואדם לפי שכלו ולפי מחשבותיו, אלא גם בזה יש שיטה אלוקית, יש מסורת מקובלת הלכה למשה מסיני, מסורת עליונה אלוקית שמחייבת. אין חופש מחשבה וחופש רעיון בתחומים העליוניים בתחומים הפנימיים, אלא יש חובת משמעת גם בזה. דבר ה' המאיר בתחום הרוחני הפנימי. וזה עניינו של הירושלמי שהוא גידול תורת ארץ ישראל, שבארץ ישראל מתאחדים ההלכה והאגדה.
בזה הרב מרחיב מאוד את הדיבור, שזהו ענייננו השלם, עניינה של הישיבה שלנו - לימוד אמונה, לזכור ששלמות הלימוד ושלמות התורה מוכרחה להיות על ידי הארת כל חלקי התורה, האגדה עם ההלכה, המעשים והמידות.
באיגרת ק"ג הרב מרחיב בנושא זה ואומר, שהגיעה השעה לקשר ולחבר בין חכמת האגדה לחכמת ההלכה, חכמת הלב והרעיון וחכמת המעשים, ששתיהן נובעות מהחכמה והנבואה.
הגמרא אומרת "לא בשמים היא" ולא סומכים על בת קול בענייני הלכה. פירושו של דבר, שבענייני הלכה הולכים לפי ההגיון התורני האנושי, כפי שהחכמים מבינים בשכלם ואין לנבואה אפשרות להתערב ולומר בדרך נבואית כך צריכה להיות ההלכה ולא אחרת. וכך אומר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, שאין שייכות לנבואה לעניין ההלכה.
אכן, דעת התוספות במסכת יבמות ובעוד מקומות שאין הדברים פשוטים. התוספות שם שואל, מדוע לגבי מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע אומרים לא בשמים היא, ולגבי מחלוקת בית הלל ובית שמאי יצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל. ומתרץ התוספות שני תירוצים - תירוץ אחד,שיצאה בת קול שהלכה כר' אליעזר זה היה רק משום כבודו של ר' אליעזר - וזו לא ההלכה. הוי אומר, שלפי שיטת תוספות זו, בדרך כלל אפשר לסמוך על בת קול, אלא שבמקרה של רבי אליעזר קרה דבר מיוחד וכאן אין לפסוק הלכה על פי בת הקול. בתירוצו השני אומר תוספות שהיכן שיש רוב שעל פיו נפסקה הלכה, אי אפשר לסמוך על בת קול שתנחה לפסוק כדעת המיעוט. אבל במחלוקת בית שמאי ובית הלל אמנם היה הרוב עם בית הלל, אלא שבית שמאי מחדדי טפי, ויש להסתפק האם המיעוט החריף יכריע את הרוב או לא יכריע - במקרה כזה יש מקום לבת קול לברר. הוי אומר שיש כאן איזו נקודת מוצא, שלבת קול יש תפקיד של הכרעה בהלכה במקום שיש צדדים שונים כיצד לפסוק.
כדבר הזה אנחנו מוצאים בפרקי אבות 1 "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". בסדר קבלת התורה והעברתה מדור לדור נזכרו הנביאים כדי ללמד שלנבואה יש תפקיד במסירת התורה.

הקשר שבין הנבואה וההלכה שייך, כמובן, בארץ ישראל שהיא ארץ הנבואה, שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא בה ובעבורה. מרחיב הרב ואומר, הירושלמי מושפע מאנשי ארץ ישראל שהיה להם גובה רוחני של תורה, שהתחיל משורשים פנימיים יותר רוחניים, נבואיים, רוח הקודש. לכן הירושלמי מדבר בשפה קצרה מאוד ובתמציתיות, שכן כאשר אנשים הם בעלי כשרון גדול ועומק רוחני עליון לא צריך להרחיב את הדבר "ודי לחכימא ברמיזא". הבבלי מפרט ומבאר את כל הדברים הללו, ומפרש כל דבר באר היטב באופן יחסי לירושלמי. ואומר הרב, שזה מבוסס על ההבדל בין הבבלי לירושלמי בפירוש המילה "דבר".
מוסיף הרב שזהו גם החילוק בין כהן ושופט.
הפרשה מזכירה "ובאת אל הכהנים ואל הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך", ובהמשך "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי לשמוע אל הכהן העומד שם לשרת את ה' אלוקיך או אל השופט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל".
לכהנים אין תפקיד של פסיקת הלכה, אלא תפקידם הוא עבודה בבית המקדש 2 . הכהנים והשופט אלו שני צדדים - הכהן הדרכתו נובעת מכח עליון, כח נבואי של אורים ותומים, מכוחות רוחניים על שכליים. השופט הוא מדריך ומורה הלכה על פי ההגיון האנושי התורני שלו, על פי מה שהוא מבין בשכלו האנושי כיצד מדריכה התורה את האדם. התורה, אומר הרב, הדגישה את שני הדברים הללו, אילו היה כתוב רק הכהנים, היינו אומרים כי כהנים שמתהדרים ברוח הקודש ברוח עליונה של נבואה חייבים לשמוע להם, אבל שופט חכם שמדבר ברוח אנושית אפשר לחלוק עליו. ולא כן הדבר, בשני הצדדים יש איסור של "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" גם בהדרכה של הכהן וגם בהדרכה של השופט. מאידך, אם היתה כתובה רק ההדרכה של השופט, היינו חושבים שלגבי הכהן "לא בשמים היא" התורה לא ניתנה לפסיקה על ידי כוחות רוחניים עליונים, אלא רק מה שמתברר על ידי השכל האנושי של האדם. לכן באה התורה ואמרה "לא תסור" גם לגבי כהן וגם לגבי שופט. כלומר הופעת התורה בצורה השלמה היא בשני הצדדים, גם בצד של השפע העליון האין סופי של רוח הקודש ונבואה, וגם בצד האנושי-הגיוני של האדם. וזה עניינה של תורת ארץ ישראל.

תורת ארץ ישראל
בארץ ישראל האדם נמצא במדרגה מיוחדת כלל ישראלית. בארץ ישראל מופיע הכלל, ומתוך ההופעה הכוללת הזאת מתוך עניינו של המקום הקדוש הזה, של קדושת ארץ ישראל, מקבלת כל התורה הארה עליונה. כל הלימוד וההגיון מקבל שפע ישראלי עליון שמאיר, מחדד, מעמיק ומרחיב, ומביא לתפיסת תורה פנימית נשמתית. זו צריכה להיות המגמה של לומדי התורה בארץ ישראל, שהתורה תהיה תורה עם רוח פנימית. הדבר דורש מודעות לכך שבארץ ישראל יש שפע עליון של קדושה שמשפיע על כל יושביה, וקל וחומר על לומדי התורה שבארץ ישראל.
כשאדם עוסק בתורה בארץ ישראל הוא רואה פני שכינה. היינו, שלימודה של תורה בארץ ישראל הוא לימוד עם רוח פנימית עליונה, הופעה של שכינה פנימית ששורה על לומדי התורה. דבר ה' מקבל עומק גדול יותר. זוהי תורה עם נשמה, תורה חיה. כל טעם התורה מתעלה על ידי זה, הכל מרומם למדרגות חדשות. כמובן, שזה גם גורם לשפע וגם להשגים ולהצלחות הרבה יותר גדולות בתורה בארץ ישראל.
הגמרא מקשה, חסידים שמתפללים תשע שעות ביום, תורתם מתי תהיה נעשית? הבבלי אומר "מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת " ולא היו שוכחים. כשאדם לומד ולא שוכח, ממילא לא צריך לחזור, ההתקדמות היא באופן אחר לגמרי. אולם, הירושלמי אומר "מתוך שחסידים הם תורתם מתברכת ". אומר הרב 3 , מדובר כאן בחסידות עליונה, באנשים הדבוקים בשורש התורה וכפי שאמרו חז"ל ששורש התורה הוא בברכה בתורה תחילה, בדבקות בתורה ובנותן התורה - הבנה מהו ענינה של התורה, וכשמסתכלים בהסתכלות כוללת על דבר ה' המופיע בתורה, אז ממילא כל דבר שקוראים בתורה הולך ומתברך.
הוי אומר, שאפשר ללמוד תורה ולהתגדל בתורה בסיעתא דשמיא, לא רק על ידי המאמץ הישיר של הלימודים, אלא כאשר הגישה היא שורשית ועמוקה, כאשר יש דביקות, היכולת של ההתקשרות עם התורה, הבנתה והשגתה, זכירתה והתברכותה נעשית באופן אחר לגמרי. זהו הכיוון שאנו שואפים ללכת בו.

תורה כללית
עוד מוסיף כאן הרב בעניין זה של תורת ארץ ישראל:
כל מה שהוא שגור ביחש של תורת חוץ לארץ במובן פרטי, עולה הוא בערך תורת ארץ ישראל במובן כללי. תורת חוץ לארץ עוסקת בתיקון הנפש הפרטית בדאגתה לחומריותה ורוחניותה, לזיכוכה והתעלותה בחיי שעה וחיי עולם. אבל רק בתור נפש פרטית. לא כן תורת ארץ ישראל. היא דואגת תמיד בעד הכלל, בעד כללות נשמת האומה כולה. הפרטים הינם מתכנסים בקירבה בכללה, הם מתעלים בעילויה מתעטרים בעטרתה עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו. גם אותו העילוי שמן הפרט להכלל, על כל מרחב התורה ביחוד על מרחב הרעיונות של אמונה ויראת שמים באמת גם זה עצמו הוא חידוש נשגב ונעלה של תורת ארץ ישראל.

תורת ארץ ישראל תורה כללית. החיים בארץ ישראל הם חיים שלמים, שכן בארץ ישראל יש כלל, ואילו בחוץ לארץ החיים הם חיים פרטיים. במציאות בארץ ישראל אנחנו מקושרים עם כל צדדי החיים - מלכות ומדינה, חיים ציבוריים, וגם ענפי העיסוק - ואילו בחוץ לארץ חיינו חיים חלקיים ומוגבלים. בארץ ישראל החיים חיים שלמים, וממילא המבט הוא מבט כולל מתוך אורה של התורה וכל החיים מוארים באור כללי.
אפשר, אם כן, לגשת לתורה וללמוד את כל הדברים הפרטיים בפרטות, ואפשר לגשת לתורה וללמוד את כל הדברים במבט כולל. כלומר, אדם יכול ללמוד את התורה ולראות את הפרט שהוא עוסק בו לנגד עיניו ולהתרכז בו. ומאידך, אדם יכול לצאת מתוך הסתכלות כוללת, ואז כל פרט ופרט שאדם לומד הוא חלק מכלל שלם. הוא איננו לומד הלכה פלונית, אלא לומד עכשיו את כללות התורה שמופיעה בכל פרטיה ודקדוקיה. אפשר לעסוק במצווה אחת ויש תרי"ג מצוות התלויים בה. צריך להיות מודע לכך, שלמעשה הוא מקיים עכשיו תרי"ג מצוות בעיסוקו במצווה אחת, לומד הלכה אחת ובעצם הוא עוסק עכשיו בכלליותה של תורה.

הדאגה לכלל ישראל
גישה זאת היא גישה טבעית ובריאה לתלמידי חכמים שבארץ ישראל.
ואנו רואים את הדברים במציאות. במה ציבור לומדי התורה שלנו עסוק? הרי באופן פרטי ואישי אם היינו עסוקים רק בעצמנו או אפילו בחבורה המסוימת שלנו, הרי היינו מרגישים מאושרים ושמחים - הכיוון החינוכי שאנחנו שייכים אליו מתקדם ומתרחב. אנחנו הולכים וגדלים גם בכמות וגם באיכות. עוד ישיבות ועוד כוללים ומוסיפים ספסלים בבתי המדרש. רמות הלימודים הולכות ועולות ותוכניות חדשות הולכות ומתפתחות - יכולים היינו להיות מאושרים. ואף על פי כן מה מעסיק את לבבנו, ומה עונה אדם לחברו כשהוא שואל לשלומו? מצפים לישועה. ההרגשה מאוד כואבת ודאוגה. אנחנו דואגים את דאגת הכלל, ועומדים בראש המלחמה למען טובת הכלל. וכשאנחנו פוגשים את הקשיים הכלליים, אז הלב דואב. המבט הכללי הזה ממלא את חיינו, זה בא לידי ביטוי בתפילות ובהתנהגות. ככל שאנחנו ערים יותר לדבר הזה, הוא בא לידי ביטוי ביותר עומק וגודל בכל מעשינו, והתפילות מקבלות גובה, רוחב והיקף בהתאם לגודל השייכות שלנו לכל החיים הציבוריים והכלל ישראליים שבדור הזה.

כך באמת צריכה להיות ההסתכלות שלנו גם על לימוד התורה מתוך מבט כולל ומקיף. זהו עניינם של תלמידי חכמים שבארץ ישראל, הם שייכים אל הכל, והם חיים את הכל. ההתעלות הרוחנית שלהם היא לא התעלות פרטית, אלא התעלות כללית, כי הם חיים חיים כלליים, וממילא עבודת ה' שלהם ועסק התורה שלהם נעשה כללי וגדול. אשרינו שזכינו להיות מוארים באור תורת ארץ ישראל, שהאיר לנו מרן הרב.

תלמידי חכמים של ארץ ישראל
הרב שם 4 מוסיף עוד:
לא רק האגדה לבדה תואר מאור הרעיון הבהיר של תורת ארץ ישראל, כי אם גם ההלכה, יסודות הסברות, ניתוח הפסקים, שרשי השיטות ומובנן הכללי הנעוץ בעמקי החיים הרוחניים והמעשיים. ולא רק התורה במובנה הלמודי, המצוי בד' אמות של הלכה, כי אם הארת החיים כולם, הכל תלוי בעושר הרעיון. מעומק התחיה הרוחנית המוכנת לתורת ארץ ישראל, הגבולים וקירות הברזל שבין ענין לענין, בין מקצוע למקצוע ילכו ויקטנו.

בארץ ישראל יש הרמוניה בין כל העניינים והמקצועות. בחוץ לארץ ובנוהג שבעולם לפני ימי התחיה העומדים אחר כותלנו, היו נידונים ענייני הגוף וענייני הרוח כרחוקים זה מזה וסותרים זה את זה. וכלשונו של הרמב"ם שחורבן הנפש בתיקון הגוף. כלומר, יש סתירה, אדם המתעסק בגופו מחריב את נפשו, ואם רוצה הוא לבנות את נפשו, צריך להחריב את גופו. זהו המצב של לפני ימי התחיה. אך, במציאות הזאת של תורת ארץ ישראל הכל מתאחד כי הכל לשם שמים, ויש מקום להתפתחות הגופנית הבריאה, ולהתפתחות של אנשים גיבורי חיל, יחד עם הופעה רוחנית עליונה ושלמה. זאת השלמות של החיים שעניינה צריך להופיע בארץ ישראל, ועל ידי תורת ארץ ישראל.

אין לי ספק שאנחנו הולכים ומתקדמים במגמה הזאת שהרב הציב לפנינו, ושהיא תהיה המגמה המנצחת, בסופו של דבר, את כל הרוחות. הרב הציב כיוון של תורת ארץ ישראל, שפירושו של דבר, שתלמידי חכמים יהיו מקושרים ברוחם, בכל ההויה הישראלית כולה, לראות ולהבין שהכל נובע מההכוונה האלוקית מהאור האלוקי ההולך ומאיר. דבר זה לא יפגע, חס ושלום, בלימוד התורה ובשקידתה ובהתגדלות של תלמידי החכמים, אדרבא, זה יגרום שיותר יתגדלו ויותר יתעלו מפני שיהיו תלמידי חכמים עם אחריות כללית יותר, עם התחושה של המאורעות הגדולים שקורים, וכתוצאה מזה אור התורה צריך עכשיו להאיר באור גדול יותר, ולהופיע על כל הגודל של הופעת החיים החדשה של עם ישראל.
אבל מהשאיפה הזאת ועד למימושה בפועל צריך להשקיע עבודה רבה, ויארך עוד זמן רב עד שיתחיל להתפתח מהלך כזה של גידול תלמידי חכמים כאלה. זהו תהליך ארוך, מפני שהדרישה מהם גדולה מאוד. הרבה יותר קל לחנך לריכוז בכיוון מסויים של הסתגרות ושל שקיעה בעולמה של תורה, בד' אמות של הלכה, לא לראות את הסביבה, ולא להיות מושפעים ממנה, ולהשתמר מפני כל מיני השפעות רעות. אם אדם יוצא ונפגש עם דעות אחרות ועמדות שונות הוא עלול להסיח את הדעת ולצאת מד' אמות של הלכה. אבל, מצד שני ההתרכזות וההסתגרות הזו מצמצמת ומגבילה, והדמות השלמה של תלמיד חכם צריכה להיות דמות שכוללת את הכל, שכל כוחות החיים מוארים על ידי התורה, שהתורה אינה מסוגרת ומאירה בתוך תוכה, אלא מאירה על כל חלקי הציבור.
ברוך ה', אט אט, "קמעא קמעא", מתוך הגודל של הדרך הזאת הולך ומתפתח דור של תלמידי חכמים גדולים בתורה מתוך גודל של אמונה, שגדלים בתורה בכל חלקיה, עוסקים בתורה גם באמונה, גם באגדה וגם בהלכה - והלימוד משפיע ומחיה זה את זה. ולימוד הלכה נעשה בסיס לתוכן הפנימי הרוחני הנשמתי של האגדה, והנשמה מחיה את ההלכה. וכאשר, בעזרת ה', אנחנו הולכים ומתקדמים בזה, ומעמידים תלמידי חכמים שלמים, הולך ומתבהר שזהו מהלך בר קיימא.



^ 1.פרק א, משנה א.
^ 2.לפעמים נשאל הכהן הגדול שאלות בהנהגת ישראל על ידי אורים ותומים, כגון האם לצאת למלחמה, אם לאו. אם כן, יתכן שהכוונה היא לעניין הזה.
^ 3.אורות התורה פרק יג, סעיף א.
^ 4.שם, סעיף ד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il