מסילת ישרים פרק ד'– חלק א' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

9535

4 דק' קריאה

פרק ד
בְּדֶרֶךְ קְנִיַּת הַזְּהִירוּת

כדי לפתח את תכונת הזהירות בנפש צריך ללמוד את הדרכות התורה. התורה מפתחת בנו את הרגישות ותשומת הלב למעשים הטובים ולערכם הגדול. לימוד זה נערך לפי מדרגות הלומדים – כל אחד לפי הבנתו והשגתו. יש לזכור תמיד שהחשבון על מעשינו הוא מדוקדק ומדויק. גם מידת הרחמים איננה חלילה וויתור אלא התחשבות באדם החוטא ומתן אפשרות לתיקון המעשים בהתאם למצבו.

הִנֵּה מַה שֶּׁמֵּבִיא אֶת הָאָדָם, [עַל דֶּרֶךְ כְּלָל], אֶל הַזְּהִירוּת, הוּא לִמּוּד הַתּוֹרָה. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר רַבִּי פִּנְחָס בִּתְחִלַּת הַבָּרַיְתָא (עבודה זרה כ, ב), "תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת". אָמְנָם עַל דֶּרֶךְ פְּרָט, הַמֵּבִיא לָזֶה, הוּא הַהִתְבּוֹנְנוּת עַל חֹמֶר הָעֲבוֹדָה אֲשֶׁר חַיָּב בָּהּ הָאָדָם, וְעֹמֶק הַדִּין עָלֶיהָ. וְיֵצֵא לוֹ זֶה מִן הָעִיּוּן בַּמַּעֲשִׂים הַכְּתוּבִים בְּסִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ וּמִן הַלִּמּוּד בְּמַאַמְרֵי הַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַמְעוֹרְרִים עַל זֶה:
וְהִנֵּה יֵשׁ בַּהִתְבּוֹנְנוּת הַזֶּה הֶעָרוֹת הֶעָרוֹת בְּהַדְרָגָה, לִשְׁלֵמֵי הַדַּעַת וְלַפְּחוּתִים מֵהֶם, וּלְכָל הֶהָמוֹן כֻּלּוֹ. לִשְׁלֵמֵי הַדַּעַת — תִּהְיֶה לָהֶם הַהֶעָרָה בְּמַה שֶּׁיִּתְבָּרֵר לָהֶם כִּי רַק הַשְּׁלֵמוּת הוּא הַדָּבָר הָרָאוּי שֶׁיֵּחָמֵד מֵהֶם וְלֹא זוּלַת זֶה. וְשֶׁאֵין רָע גָּדוֹל מֵחֶסְרוֹן הַשְּׁלֵמוּת וְהַהֶרְחֵק מִמֶּנּוּ. כִּי הִנֵּה אַחַר שֶׁיִתְבָּאֵר זֶה אֶצְלָם, וְיִתְבָּאֵר לָהֶם כְּמוֹ כֵן הֱיוֹת הָאֶמְצָעִים אֵלָיו, הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, וַדַּאי הוּא שֶׁלֹּא יִתְרַצּוּ מֵעוֹלָם לְהַמְעִיט בְּאֵלֶּה הָאֶמְצָעִים אוֹ לְהָקֵל בָּהֶם, כִּי כְבָר נִתְבָּאֵר אֶצְלָם שֶׁאִם אֶמְצָעִים אֵלֶּה יִמְעֲטוּ לָהֶם, אוֹ אִם הָאֶמְצָעִים יִהְיוּ חַלָּשִׁים וְלֹא בְּכָל הַחֹזֶק הַמִּצְטָרֵךְ בָּהֶם, הִנֵּה לֹא יַשִּׂיגוּ בָּהֶם שְׁלֵמוּת אֲמִתִּי אֶלָּא יִגָּרַע מֵהֶם כְּפִי מַה שֶּׁגָּרְעוּ הֵם בְּהִשְׁתַּדְּלוּתָם, וְנִמְצָאִים חַסְרֵי הַשְּׁלֵמוּת, מַה שֶּׁהוּא לָהֶם צָרָה גְדוֹלָה וְרָעָה רַבָּה. עַל כֵּן לֹא יִבְחֲרוּ אֶלָּא לְהַרְבּוֹת בָּהֶם וּלְהַחְמִיר בְּכָל תְּנָאֵיהֶם וְלֹא יָנוּחוּ וְלֹא יִשְׁקְטוּ מִדְּאָגָה מִדָּבָר, פֶּן יֶחְסַר מֵהֶם מַה שֶּׁיַּגִּיעַ אוֹתָם אֶל הַשְּׁלֵמוּת אֲשֶׁר הֵם חֲפֵצִים. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כח, יד), "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד", וּפֵרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ס, א), "הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב". וְהִנֵּה סוֹף זֹאת הַמַּדְרֵגָה הוּא הַנִּקְרָא "יִרְאַת חֵטְא", שֶׁהִיא מִן הַמְשֻׁבָּחוֹת שֶׁבַּמַּדְרֵגוֹת וְהִיא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם יָרֵא תָּמִיד וְדוֹאֵג פֶּן יִמָּצֵא בְּיָדוֹ אֵיזֶה שֶׁמֶץ חֵטְא שֶׁיְּעַכְּבֵהוּ מִן הַשְּׁלֵמוּת אֲשֶׁר הוּא חַיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל בַּעֲבוּרוֹ. וְעַל זֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא בתרא עה, א), עַל דֶּרֶךְ הַמָּשָׁל, "מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד נִכְוֶה מֵחֻפָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ". כִּי אֵין זֶה מִטַּעַם הַקִּנְאָה, אֲשֶׁר תִּפֹּל רַק בְּחַסְרֵי הַדַּעַת, כְּמוֹ שֶׁאֶכְתֹּב עוֹד בְּסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא, אֶלָּא מִפְּנֵי רְאוֹתוֹ עַצְמוֹ חָסֵר מִן הַשְּׁלֵמוּת מַדְרֵגָה שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהַשִּׂיגָהּ כְּמוֹ שֶׁהִשִּׂיגָהּ חֲבֵרוֹ. וְהִנֵּה עַל פִּי הַהִתְבּוֹנְנוּת הַזֶּה וַדַּאי שֶׁלֹּא יִמָּנַע הַשָּׁלֵם בְּדַעְתּוֹ לִהְיוֹת זָהִיר בְּמַעֲשָׂיו:
אַךְ לַפְּחוּתִים מֵאֵלֶּה תִּהְיֶה הַהֶעָרָה לְפִי הַבְחָנָתָם, וְהוּא לְפִי עִנְיַן הַכָּבוֹד אֲשֶׁר הֵם מִתְאַוִּים לוֹ, וְזֶה, כִּי זֶה פָּשׁוּט אֵצֶל כָּל בַּעַל דָּת שֶׁאֵין הַמַּדְרֵגוֹת מִתְחַלְּקוֹת בָּעוֹלָם הָאֲמִתִּי שֶׁהוּא הָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא לְפִי הַמַּעֲשִׂים, וְשֶׁלֹּא יִתְרוֹמֵם שָׁם אֶלָּא מִי שֶׁהוּא רַב הַמַּעֲשִׂים מֵחֲבֵרוֹ, וַאֲשֶׁר הוּא מְעַט הַמַּעֲשִׂים הוּא יִהְיֶה הַשָּׁפָל, אִם כֵּן אֵפוֹא, אֵיךְ יוּכַל הָאָדָם לְהַעְלִים עֵינוֹ מִמַּעֲשָׂיו אוֹ לְמַעֵט הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ בָּזֶה, אִם אַחַר כָּךְ וַדַּאי יֵצַר לוֹ בִּזְמַן שֶׁלֹּא יוּכַל לְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ.
___________________________
חומר העבודה – חשיבותה מצד מעלתה. עומק הדין – בדקדוק השכר והעונש. נכוה מחופתו – מקבל צער עקב מעמד חברו הגבוה ממנו בעה"ב.

ביאורים
מה גורם לאדם להיזהר שלא לעשות עבירות?
הדבר הראשון והמרכזי ביותר הוא התורה . כשאדם לומד מצווה מסוימת בתורה, על הליכותיה ודקדוקיה, הדבר נחקק בליבו. כשהוא יבוא לעבור על אותה מצווה – התורה שלמד תגן ותציל אותו ולא תתן לו מנוח. איך אתה עובר על דברי מי שאמר והיה העולם שכתב בתורה שאותה למדת שאין לעשות כך?! התורה תעורר את מצפונו ותגרום לו ש\להימנע מעשיית אותה עבירה.
הדרך השניה היא ההתבוננות על עבודת ה'. ההתבוננות הזאת מתחלקת בין שני סוגי אנשים;
האנשים השלמים מבינים שחיים ללא דבקות אלוקית אינם חיים. אלו לא חיים בדרגה נמוכה אלא כלל לא חיים. לאנשים כאלה כל סטיה קטנה מהשלמות היא גורמת צער ועוגמת נפש רבה. הם רוצים לחיות חיים גדולים מלאי דבקות והתענגות על ה'. כל הבלי העולם הזה כלל לא עומדים כנגד שעה של קורת רוח בעולם הבא. לכן הם לא מסתפקים בבינוניות אלא כל דקה חשובה להם. כל מצווה.
האנשים הפחותים יותר מבינים שאם לא יעבדו את ה' בכל כוחם יתמלאו בקנאה על חבריהם לעתיד לבוא. לאחרים תהיה מדרגה רוחנית גבוהה ועונג עליון, ואילו הם עצמם יזכו למדרגה פחותה יותר. גם התבוננות כזאת היא ראויה לאנשים מסוימים כדי להתרומם ולעבוד את ה' בהתמדה מול עולם מנוכר.

הרחבות
1. מדרגת שלמי הדעת
וְשֶׁאֵין רָע גָּדוֹל מֵחֶסְרוֹן הַשְּׁלֵמוּת וְהַהֶרְחֵק מִמֶּנּוּ. ה רמח"ל מבאר שמה שמעורר את שלמי הדעת היא ההבנה שהחיסרון במעשים ובמידות מהווה ריחוק מאלוקים. מדרגה גבוהה זו מופיעה בכמה עניינים בספר "אורות התשובה": "הוי! כמה עשוקה היתה הנפש, בעוד משא החטא, קדרותו, גסותו וסבלו האיום מונח עליה" (פרק ג), "כל חטא מדאיב את הלב, מפני שהוא סותר את האחדות שבין האישיות הפרטית עם כל ההויה כולה" (פרק ח פסקה ג), "הצער הגדול, שמרגיש כל צדיק בעצמו על מעוט הדבקות האלהית, שהוא חש בעצמו, שאינו שובר את צמאונו הגדול, ומצער זה כל אבריו משתברים תמיד מרוב כליון נפש, ואין לו מנוחה ככל עונג ונחת שבעולם, זהו ממש צער השכינה" (שם, פסקה ה).
2. דביקות בה'
הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת. הדרך להגיע לדביקות בו יתברך היא על-ידי המעשים והמידות. מקור הדברים בדברי חז"ל (סוטה דף יד עמוד א) והביאם הרמב"ם (הלכות דעות פרק א הלכה ו): "כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו".

שאלות לדיון
כיצד תורה מביאה לידי זהירות?
המחבר מבחין בין מדרגות האנשים. מדוע הוא אינו קורא לכולם להיות "משלמי הדעת"?