מסילת ישרים פרק ו'– חלק ב' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

960

3 דק' קריאה

וְאָמַר עוֹד לְבָאֵר רָעַת הֶעָצֵל בֵּאוּר צִיּוּרִי, מַה שֶּׁיִּקְרֶה וְיִוָּלֵד לְעֵינֵינוּ יוֹם יוֹם (שם כד, ל-לד), "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב, וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְכוּ', וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר — מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת וְכוּ' וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ" וְכוּ'. וְהִנֵּה מִלְּבַד פְּשׁוּטוֹ, אֲשֶׁר הוּא אֲמִתִּי כְמַשְׁמָעוֹ, שֶׁהוּא מַה שֶּׁקּוֹרֶה אֶל שְׂדֵה הֶעָצֵל מַמָּשׁ, הִנֵּה דָּרְשׁוּ בּוֹ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי עקב סי' ח) מִדְרָשׁ נָאֶה (ילקוט שמעוני משלי תתקסא, ע"פ ספרי דברים מח), זֶה לְשׁוֹנָם, "'וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים' — שֶׁמְּבַקֵּשׁ פֵּרוּשׁ שֶׁל פָּרָשָׁה וְאֵינוֹ מוֹצֵא, 'כָּסוּ פָנָיו' וְכוּ' — מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא עָמַל בָּהֶם הוּא יוֹשֵׁב וּמְטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר וּמְטַהֵר אֶת הַטָּמֵא וּפוֹרֵץ גְּדֵרָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. מָה עָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה? שְׁלֹמֹה פֵּרֵשׁ (קהלת י, ח), 'וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ'". וְהַיְנוּ, כִּי רָעַת הֶעָצֵל אֵינָהּ בָּאָה בְּבַת אַחַת, אֶלָּא מְעַט מְעַט, בְּלֹא שֶׁיֵּדַע וְיַרְגִּישׁ בָּהּ, כִּי הִנֵּה הוּא נִמְשָׁךְ מֵרָעָה אֶל רָעָה עַד שֶׁיִּמָּצֵא טָבוּעַ בְּתַכְלִית הָרָעָה. הִנֵּה בַּתְּחִלָּה אֵינוֹ אֶלָּא מַחְסִיר הַטֹּרַח אֲשֶׁר הָיָה רָאוּי לוֹ, וּמִזֶּה נִמְשָׁךְ שֶׁלֹּא יִלְמוֹד בַּתּוֹרָה כְּכָל הַצֹּרֶךְ, וּמִפְּנֵי חֶסְרוֹן הַלִּמּוּד כְּשֶׁיָּבוֹא אַחַר כָּךְ לִלְמֹד — תֶּחְסַר לוֹ הַהֲבָנָה. וְהִנֵּה אִלּוּלֵי הָיְתָה גוֹמֶרֶת רָעָתוֹ בָּזֶה, כְּבָר הָיְתָה רַבָּה, אַךְ עוֹד מִתְרַבַּה וְהוֹלֶכֶת בַּמֶּה שֶׁבִּרְצוֹתוֹ עַל כָּל פָּנִים לְיַשֵּׁב הַפָּרָשָׁה וְהַפֶּרֶק הַהוּא, הִנֵּה יְגַלֶּה בָּהּ פָּנִים שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה וְיַשְׁחִית הָאֱמֶת וְיַהַפְכָהּ, וְיַעֲבֹר עַל הַתַּקָּנוֹת וְיִפְרֹץ אֶת הַגְּדָרִים, וְסוֹפוֹ כְּלָיָה כְּמִשְׁפַּט כָּל פּוֹרֵץ גָּדֵר. אָמַר שְׁלֹמֹה, "וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי", הִתְבּוֹנַנְתִּי עַל הַדָּבָר הַזֶּה וְרָאִיתִי גֹדֶל הָרָע שֶׁבּוֹ שֶׁהוּא כְּאֶרֶס הַהוֹלֵךְ וּמִתְפַּשֵּׁט מְעַט מְעַט וְאֵין פְּעֻלָּתוֹ נִכֶּרֶת עַד הַמִּיתָה, וְזֶהוּ (משלי כד, לג-לד), "מְעַט שֵׁנוֹת וְכוּ' וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ" וְכוּ':
וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ רוֹאִים בְּעֵינֵינוּ כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים, שֶׁכְּבָר לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם יוֹדֵעַ חוֹבָתוֹ וְנִתְאַמֵּת אֶצְלוֹ מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לְהַצָּלַת נַפְשׁוֹ, וּמַה שֶּׁחוֹבָה עָלָיו מִצַּד בּוֹרְאוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן יַנִּיחֵהוּ, לֹא מֵחֶסְרוֹן הַכָּרַת הַחוֹבָה הַהִיא, וְלֹא לְשׁוּם טַעַם אַחֵר, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁכְּבֵדוּת הָעַצְלָה מִתְגַּבֶּרֶת עָלָיו, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר, אֹכַל קִמְעָא אוֹ אִישַׁן קִמְעָא אוֹ קָשֶׁה עָלַי צֵאת מִבֵּיתִי, פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, חַמָּה עַזָּה בָּעוֹלָם, הַקָּרָה רַבָּה אוֹ הַגְּשָׁמִים, וְכָל שְׁאָר הָאֲמַתְלָאוֹת וְהַתּוֹאֲנוֹת אֲשֶׁר פִּי הָעֲצֵלִים מָלֵא מֵהֶם, וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הַתּוֹרָה מֻנַּחַת וְהָעֲבוֹדָה מְבֻטֶּלֶת וְהָאָדָם עוֹזֵב אֶת בּוֹרְאוֹ. הוּא מַה שֶּׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר (קהלת י, יח), "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת".

___________________________
קמשונים וחרולים – קוצים ועשבים רעים. ימך המקרה – תיפול תקרת הבית

ביאורים
אחת מהסיבות המונעות מהאדם להכיר בערכה העצום של הזריזות היא חוסר ההכרה בערך של כל רגע ורגע.
כאשר האדם שוקע לרגע קט בעולמו הגופני, מתוך כניעה לעצלות, נדמה לאדם כי יש בזה נזק מקומי בלבד. אדם ששוקע לרגע או שניים, תופס הפוגה מלקיחת אחריות ורצינות, בטוח שכל ההפסד והנזק הם רק בכך שאותו רגע נקודתי לא נוצל במלואו.
אבל האמת היא לא כך, הפסד של רגע מתגלגל ומתפתח. כל ויתור קטן וכל כניעה לחומריות הנהנתנית מביא לשקיעה נוספת בעולם הנהנתנות, ומכבידה על האדם יותר ויותר בדרכו להתקדם ולהתפתח. אדם כזה רוכש לעצמו תכונה של נהנתנות וחיפוש רדוד של חיי הרגע, מה שמתבסס אט אט בתוכו, עד שלבסוף הוא מאבד את היכולת לחיות את החיים באמת.
לסיום מלמדנו הרמח"ל שכוחה הטבעי והמושך של העצלות אינו פוסח על אף אחד. גם אנשים צדיקים אשר רכשו בתוכם את הבנת חובתם בעולמם, נוטים לעצלות ומוכרחים לשים לב שעם כל מדרגתם אינם שוקעים בעצלות.

הרחבות
1. עצה נגד עצלות
כִּי רָעַת הֶעָצֵל אֵינָהּ בָּאָה בְּבַת אַחַת, אֶלָּא מְעַט מְעַט, בְּלֹא שֶׁיֵּדַע וְיַרְגִּישׁ בָּהּ . הרמח"ל רוצה להוציא אותנו משחיקת השגרה. מי מאיתנו לא חוטף עוד דקת שינה או מתעכב לעוד רגע בדרך לתפילה? בדיוק בגלל זה אומר לנו הרמח"ל: עצור ותתבונן. הבט מה גוררת העצלות מבלי שנשים לב כלל. עצה נוספת בעניין העצלות אנו מוצאים בדברי חז"ל (מדרש על משלי פרשה ו)- "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם. מהו חכמתה? תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה". מהנמלה אנו יכולים ללמוד שאם תהיה לנו מטרה ברורה שחשובה לנו - נצליח למצוא כחות להתגבר על העצלות.
2. לא רק עצלנים
מִפְּנֵי שֶׁכְּבֵדוּת הָעַצְלָה מִתְגַּבֶּרֶת עָלָיו. לכאורה העצלן אינו אשם, זה הטבע שלו. כל אדם נוטה יותר אל העצלות כי כך הוא נברא, אז למה באים אלינו בטענות? המלבי"ם (משלי פרק ו פסוק ו) מלמד שאין בנו רק טבע של עצלות, אלא שגם הזריזות טבועה בנו. כי "כל כחות מעשה בראשית נטועים בנפש האדם, וכל כח ומידה שימצא האדם במין מבעלי חיים ידע כי כן נמצא גם בנפשו... והנמלה נטע ד' בה מידת הזריזות.. שממנה ילמד האדם שלא להיות עצל". המלבי"ם מלמדנו כי גם בנו קיימת מידת הזריזות. אז גם אם יותר קל להתעצל, אין תירוצים – צריך להתאמץ ולחזק את המידות הנכונות.

שאלות לדיון
"מתוך שלא עמל בהם". למה לא מספיק ללמוד תורה ללא עמל? מהו מקומו של העמל?
כיצד נדע להבחין בין טענה אמיתית בעניין העצלות לטענה של היצר הרע? מהו המדד?