וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

ספריה
והגדת לבנך

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

179

3 דק' קריאה

1 "ואמונתך בלילות"

שמעתי הסבר שכוונת רבי אלעזר בן עזריה במילה "בלילות" היא לא רק ללילה ממש אלא גם לתקופה של גלות שדומה ללילה. ולא ידע רבי אלעזר בן עזריה להשיב על השאלה: האם גם בתקופה של גלות מזכירים וחושבים על ניסי יציאת מצרים, עד שהיה בליל הסדר עם רבי עקיבא, במעשה המובא לעיל: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" ואז הבין רבי אלעזר בן עזריה שאומרים יציאת מצרים גם בלילות. רבי אלעזר בן עזריה ראה את רבי עקיבא שמספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה, את רבי עקיבא המאמין הרואה את חורבן ירושלים ואת פריחתה של רומי ושוחק (מכות כד ע"א), כי הוא רואה חורבן בית שתחתיו יבנה בית גדול הימנו, הוא רואה את העתיד, וכך גם הוא מספר ביציאת מצרים "כל אותו הלילה ", ליל הגלות, כי הוא רואה את הגאולה גם בחושך הגלות.
הגאולה נמשכת, נגלית וניכסת ואין הכוונה שהיא נעצרת אלא הדרך של הגאולה עולה להרים ונגלית ואחר-כך נמשכת בין ההרים, בין "הרי בתר" (שיר השירים ב, יז), נעלמת מהעין אבל אינה נעצרת, כמו שלפעמים הכביש מסתובב במעגלים ולכאורה ממשיכים נגד הכיוון הרצוי, אבל בסופו של דבר הכביש יגיע למטרה. המצב בגלות מצרים ובגלויות אחרות, נמשל לקפיץ, שככל שמתכווץ יותר, כך כשישחררו אותו, יתרומם בעוצמה גדולה יותר. כך הפרידה של ישראל מהקב"ה בתקופת הגלות, אמנם בחוץ יש כיסוי לקפיץ ונראה כאילו יש התרחקות גדולה והולכת, אך בפנים הקפיץ מתוח.

שלמות של מסירות נפש
התבוננתי בימים אלו בפסוק "ואהבת את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו, ה), עליו דורשים חז"ל: "אפילו הוא נוטל את נפשך" (ברכות נד ע"א) ושאלתי את עצמי, למה לא נאמר: 'ויראת את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך', שהרי לכאורה מסירות הנפש שנרמזת במילים "בכל נפשך", שייכת למידת היראה שלא לעבור חלילה על דבר ד' עד כדי מסירות נפש?
אכן התורה כנראה באה ללמדנו שצריך למסור את הנפש באופן היותר נעלה דהיינו במידת האהבה, מאהבת ד' ובשמחה למסור את הנפש, כדברי רבי עקיבא: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו" (ברכות סא ע"ב), מתי תהיה לי ההזדמנות להביע את אהבתי לד' בכל הנפש. כאשר אדם נתבע למסור את נפשו יכול הוא לשאול למה אני? כל ימי עשיתי מעל ומעבר ולמה זה מגיע לי? אבל רבי עקיבא הסתכל אחרת על המציאות. הוא לא שאל מדוע זה קרה לי, אלא שמח שהזדמנה לידו מצווה כזו גדולה, ואולי אף סבר שזה לא למרות מה שעשה עד עתה אלא בזכות כל מה שעשה עד עתה! וקל וחומר שרבי עקיבא היה אומר זאת בכל פעם שנתקל בקושי וסבל מחמת היותו מקיים מצוות ואם הוא לא הצליח לקיים את המצוות בגלל שמנעו זאת ממנו לאחר כל המאמצים שעשה, הוא שמח בכך שהתאמץ וגילה מסירות. ככל שהוא התמודד יותר הוא היה שמח ביסורין יותר, ואהבת ד' הייתה מתגברת בליבו. שנים אנחנו מתמודדים עם הקשיים במאבקנו למען ישוב ארץ ישראל. בכל פעם אנחנו מחזקים את עצמנו לא ליפול, להמשיך להתגבר על הקשיים. אבל הגיעה העת שבכלל לא נצטרך לחיזוקים כי אהבת ה' הבוערת בתוכנו תתגבר לנוכח הקשיים. השמחה תתעצם עד שנוכל אנו לעבוד את ה' בכל נפשנו ונהיה מלאי אושר וסיפוק מבלי שנצטרך חיזוקים חיצוניים.
ליל הסדר מלווה אותנו מאז יציאת מצרים. חגגנו אותו בבית המקדש, חגגנו אותו במרתפים של ספרד בזמן האינקוויזיציה וגם חגגנו אותו במחבוא בגטאות בימי השואה. הוא מהווה יסוד האמונה. מכוחו התגברנו על כל הצרות והגענו עד הלום, וכעת אנחנו מתדפקים על שערי הר הבית ומבקשים שהקב"ה יסלק מאתנו גם את החומה הזאת המפרידה בנינו ובין השכינה (ע"פ ברכות לב ע"ב) וכיון שאנחנו כל כך קרובים, הקשיים נראים הרבה יותר נוראיים ממה שהם. קוצר רוח מקיף את הכול. רוצים עכשיו גאולה. וכמובן שעלינו להתרומם מהעצבנות ולהתאזר באורך רוח: לראות ולדעת שהגודל העתידי הוא כל כך גדול ואי אפשר להגיע אליו בדילוג ובקפיצה אחת, ולראות את האור המנצנץ מרחוק כמה הוא גדול וכמה הוא מאיר לנו כבר עכשיו.

^ 1.. דרשת שבת הגדול שנת תשס"ו, לאחר הגירוש מגוש קטיף.