ספר כוזרי מאמר שלישי ב'- ה' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ספר הכוזרי

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
ספר הכוזרי

3401

3 דק' קריאה

ב אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן, תְּתָאֵר לִי מַעֲשֵׂי הֶחָסִיד שֶׁבָּכֶם הַיּוֹם.
ג אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא הַדּוֹאֵג לִמְדִינָתוֹ, מְחַלֵּק וּמְשַׁעֵר לְכֹל אֲנָשֶׁיהָ פַּרְנָסָתָם וְכֹל צָרְכֵיהֶם, וְנוֹהֵג בָּהֶם בְּצֶדֶק, אֵינוֹ עוֹשֵׁק אֶחָד מֵהֶם, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ יוֹתֵר מֵחֻקּוֹ הָרָאוּי לוֹ, וְכָך יִמְצָאֵם בְּעֵת הִצְטָרְכוֹ אֲלֵיהֶם נִשְׁמָעִים לוֹ, מְמַהֲרִים לַעֲנוֹת לִקְרִיאָתוֹ, מְצַוֶּה אוֹתָם וְעוֹשִׂים מִצְוָתוֹ, מַזְהִירָם וְנִזְהָרִים.
ד אָמַר הַכּוּזָרִי: עַל חָסִיד שְׁאַלְתִּיךָ, לֹא עַל מוֹשֵׁל. החסיד האמיתי
ה אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא מִי שֶׁהוּא מוֹשֵׁל, נִשְׁמָעִים לוֹ חוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַנַּפְשִׁיִּים וְהַגּוּפָנִיִּים, וּמַנְהִיגָם הַהַנְהָגָה הַמְּדִינִית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". וְהוּא הַמּוּכָן לְמֶמְשָׁלָה, כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹשֵׁל בִּמְדִינָה הָיָה נוֹהֵג בָּהּ בְּצֶדֶק כַּאֲשֶׁר הוּא נוֹהֵג בְּגוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, וּמַכְנִיעַ הַכֹּחוֹת הַתַּאֲוָנִיִּים וּמוֹנֵעַ אוֹתָם מִן הַהֶפְקֵרוּת, אַחֲרֵי שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהֶם חֶלְקָם וּמְמַלֵּא לָהֶם חֶסְרוֹנָם בַּמַּאֲכָל הַמְאֻזָּן וּבַמַּשְׁקֶה הַמְאֻזָּן, וּבָרְחִיצָה וְאֶמְצָעֶיהָ הַמְאֻזָּנִים גַּם כֵּן, וּמַכְנִיעַ גַּם אֵת הַכֹּחוֹת הַכַּעֲסָנִיִּים הַמְּבַקְשִׁים לְנַצֵּחַ, אַחֲרֵי שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהֶם חֶלְקָם בַּנִּצּוּחַ הַמּוֹעִיל בְּוִכּוּחֵי הַחָכְמוֹת וְהַדֵּעוֹת, וְהַגְּעָרָה בָּאֲנָשִׁים הָרָעִים. וְנוֹתֵן לַחוּשִׁים חֶלְקָם בְּמַה שֶּׁיָּבִיא לוֹ תּוֹעֶלֶת, וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בַּיָּדַיִם וּבָרַגְלַיִם וּבַלָּשׁוֹן בַּדָּבָר הַהֶכְרֵחִי וּבַבְּחִירָה הַיּוֹתֵר מוֹעִילָה, וְכָך הַשְּׁמִיעָה וְהָרְאִיָּה, וְהַחוּשׁ הַמְּשֻׁתָּף בָּא בְּעִקְבוֹת שְׁתֵיהֶן. וְאַחַר כֵּן הַדִּמְיוֹן וְהַהַשְׁעָרָה וְהַמַּחְשָׁבָה וְהַזִּכָּרוֹן, וְאַחַר כֵּן כֹּחַ הָרָצוֹן הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹל אֵלֶּה, וְהֵם מְשַׁמְּשִׁים וּמְשָׁרְתִים לִבְחִירַת הַשֵּׂכֶל. וְאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶחָד מֵאֵלֶּה הָאֵיבָרִים וְהַכֹּחוֹת לִפְרֹץ בְּמַה שֶּׁמְּיַחֵד אוֹתוֹ לְבַדּוֹ וִיקַפֵּחַ הַנּוֹתָרִים. החסיד – המושל בצדק בכוחותיו
___________________________
משער – במינון ובמידה מדויקים. ימצאם – ימצא את אנשי מדינתו. המוכן לממשלה – אדם כזה אכן ראוי הוא להיות מושל במדינה. החוש המשותף – [מתבאר במאמר חמישי, יב]. והם משמשים – הכוחות כולם (החושים, הדמיון, הרצון וכו') מסייעים. לפרוץ – לחרוג מתפקידו. ויקפח הנותרים – כל כוח שחורג מגבולו גורע מכוחות אחרים לצאת אל הפועל.

ביאורים
דברי הפתיחה של ריה"ל משתקפים בצורה יפהפייה בדרך שבה הוא מציג את דרכו של החסיד – עובד ה'. החסיד, מלמד ריה"ל, הוא המושל. המושל הוא מעין ראש ממשלה. הוא האחראי על כל ענייני המדינה. עליו לדאוג לכל תושב, לטפל בכל חוסר ולשים את עיניו ואת ליבו לכך שכל ענייני המדינה יתנהלו כשורה. בדברי הפתיחה הציג ריה"ל עמדה מסויגת כלפי הפרישות והריחוק מענייני העולם הזה. עמדה זו משתקפת גם בגישתו אל דרכו של החסיד. כל כוח בחייו של החסיד הוא בעל ערך. אין כוחות שנדחקים החוצה. בדיוק כפי שריה"ל מתייחס לעולם הגדול הוא מתייחס גם לעולם הקטן – האדם. בכל כוחותיו עובד החסיד את בוראו. זו עמדה שרואה בכל כוח מתנה אלוהית שניתן לנתב ולתעל לכיוון הרצוי. עיקרון נוסף הבא לידי ביטוי בעמדה שמציג ריה"ל הוא תכונת הריכוז והמשמעת. היכולת השכלית שהאדם ניחן בה מאפשרת לו לרכז את כל כוחותיו על פי עיקרון מרכזי אחד. הקו המנחה, אפוא, איננו התעוררות אינסטינקטיבית יצרית. כל היצרים מכֻוונים אל הצורה שבה הם משרתים את המגמה הכללית. לדוגמה, תאוות האכילה תקבל את מקומה רק במידה שבה היא משרתת את קיומו הבריא של הגוף. במקרה זה, הטעם הטוב לא יהיה העיקר באוכל. העיקר יהיה במידת ההזנה שהאוכל יעניק לגוף. זוהי דוגמה קטנה המשקפת את עמדת המושל. המושל בוחן בכל מחשבה ומעשה את מידת התועלת למכלול האישיות. החיבור לבורא העולם מביא את החסיד לתת לכל כוח מן הכוחות שהעניק לו בוראו, את מקומו הראוי. מובן שעמדה זאת דורשת משמעת. המשמעת מאפשרת לאדם לארגן את כל כוחותיו ולכוון אותם אל היעד – חיים של עבודת ה'.

הרחבות
* החסיד כמושל
הֶחָסִיד הוּא מִי שֶׁהוּא מוֹשֵׁל. ריה"ל מתאר כאן את החסיד כאדם שמושל בכוחותיו 'ומנהיגם הנהגה מדינית'.
הרמב"ם , במורה הנבוכים, כותב שבזה התייחד האדם משאר בעלי החיים. בעלי החיים לא צריכים לסדר את כוחותיהם ולשלוט בהם. לדוגמה: כאשר הם מוצאים אוכל- הם אוכלים, כאשר הם רוצים לישון - הם ישנו במקום שיזדמן להם. האדם, לעומת זאת, צריך לשלוט על כוחותיו. לכן ניתן לו הכוח המדבר שמתגלה בכוח השכלי ובעזרתו הוא מסדר את כל הכוחות. לכן, מסיים הרמב"ם, נמשל האדם לעולם קטן. כמו שהעולם צריך מישהו שינהיג אותו כך האדם צריך שיהיה מי שינהיג אותו. ובעוד שבעולם מדובר באלוהים, באדם, השכל הוא המנהיג והמסדר את כל כוחותיו למערך אחד שלם [מורה נבוכים א, עב].
הסתכלות אחדותית זו על חיי האדם ניתן למצוא גם בפירוש השפתי כהן על פרשת שופטים. הוא מסביר שבאדם ישנם שבעה פתחים דרכם הוא קולט את העולם: שתי אוזניים, שתי עיניים, שני נחיריים ופה. עלינו למשול בכוחות אלו, שיסננו את המידע שאנו מקבלים מהעולם.

שאלות לדיון

החסיד-מושל שאותו מתאר החבר מנהל את כוחותיו ואת בני המדינה מתוך אמון שלכל אחד בהם ישנו מקום ותפקיד. למה גישה זו מוכרחת, אולי לאחד מהם אין מקום והשימוש בו יביא רק נזק?
על פי דברי החבר, כוחותיו של החסיד נשמעים לו. האם ייתכן מצב שבו האדם שולט על מחשבותיו שתהיינה תמיד טהורות?

לרפואת גדעון בן ציפורה