^ 1. סימן שו סעיף ד
^ 2. רמו סעיף א
^ 3. הקדמת המ"ב לסימן רמג
^ 4. רמג
^ 5. בגמ' הובאה בריתא שאסור להשאיל לגוי כלים ביום שישי. הרי"ף והרמב"ם סוברים שבריתא זו נכונה אליבא דב"ש אך
לב"ה הסוברים שאדם לא מצווה על שביתת כלים מותר וכן פסק השו"ע בסתם רמו ס"א.
דעת רבנו יונה שהברייתא היא גם אליבא דב"ה והטעם לאסור הוא שכשמוסר בע"ש הכלים לגוי
נראה שהגוי עושה מלאכה בשליחות ישראל וזו דעת י"א בסימן רמו ס"א. הביה"ל מעיר שמדובר דוקא בכלים שעושים
בהם מלאכה דאו' אך כלים העושים בהם מלאכה דרבנן מותר.
^ 6. רמו סעיף א
^ 7. רמו סעיף ב
^ 8.8 הערה: לקמן נראה שיהודי וגוי השותפים במלאכה צריכים להתנות שמלאכת השבת שייכת לגוי שאם לא כן הרי הגוי שלוחו
של היהודי לעבוד בשבת יעו"ש לקמן, חשוב לציין שבמקרים שלנו כאן לא שייך דין שותפות וחיוב תנאי, משום שחיוב
התנאי נובע מהעובדה שהעבודה מוטלת על היהודי והגוי גם יחד וממילא אם אחר כך יקבל היהודי משכר השבת הרי יוצא
שהגוי עבד בשליחותו אך במקרה שלנו שהרכוש הוא של הישראל והגוי הוא העובד אין שותפות וממילא אין איסור לחלוק
את הרווח.

^ 9. שז סעיף ב
^ 10. משנה ברורה ס"ק יא וסימן רמג בהקדמת המשנה ברורה בחילוק השלישי
^ 11. כנ"ל בהערה 3
^ 12. רמז סעיף א. שז סעיף א.
^ 13. רמז מ"ב ס"ק ד', רנב' מ"ב ס"ק טז. ובמקום צורך אפשר להקל כל שלא אומר לו בפירוש שיעבוד בשבת שיש אומרים שדעת השו"ע להקל בזה, ראה ילקו"י על סימן רמד.
^ 14.סימן שז מ"ב ס"ק טו.
^ 15. סימן רמד סעיף א
^ 16.16 מצב ביניים בין שכירות לקבלנות: ההבדל בין שכירות לימים לבין עבודה בקבלנות ברור. שהרי השוכר גוי לעבוד לפי
ימים בעצם שולח את הגוי לעבוד עבורו בשבת, אך אם משלם לו על העבודה בקבלנות הגוי עובד בשביל הרווח שלו
והישראל אינו מקפיד עמו שיעבוד ביום זה או אחר. אך כאמור אין לומר לגוי לעבוד בשבת אפילו משלם לו בקבלנות
שהרי אז הוא ודאי שלוחו לעבוד בשבת.
ברמב"ם וכן בשו"ע מתואר מצב בינים ששכר הגוי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו "הרי זה כותב ואורג
בשבת ומותר כאילו קצץ עמו... שהוא עושה בכל עת שירצה והוא שלא יחשוב עמו יום יום" הראב"ד שם חולק על
הרמב"ם והשו"ע הביאו בשם ויש מי שאוסר.
באור המ"א: מדובר ששכר לשנה שבה בכל עת שצריך לכתוב מחויב לעשות זאת ובעת שאינו צריך יושב בטל. והסיבה
שמותר היא שהישראל אינו אומר לו שיעבוד בשבת ואינו מרויח במה שעושה בשבת דוקא. הראב"ד מחמיר שמ"מ
הישראל מרויח בכך שמא יצטרך גם למחר לתפור לו ולא יוכל לעשות את שתי המלאכות יחד.
באור הט"ז: מדובר ששכרו לשנה לעבוד יום יום אך לא מקפיד אם יבטל איזה יום. והראב"ד מחמיר.
^ 17. סימן רנב במ"ב ס"ק יט. ובסימן רמז סעיף א שאם לא קצץ עם הנכרי יכול לשלוח עימו את המכתב בתנאי שיש שהות
ביום להגיע לבית הסמוך לחומה
^ 18. סימן רמז סוף סעיף א בדברי הרמ"א ובמ"ב ס"ק י, ובסימן רנב ס"ב ובמ"ב ס"ק יט וביה"ל ד"ה אסור בערב שבת.
^ 19.ובמ"ב ס"ק טז ובסימן רנב ס"ב. ראה בדברי הרמ"א בסימן רמז ס"ד
^ 20. השולח אגרת ביד גוי בע"ש חייב לקצוץ לו דמים גם אם יכול למוסרה קודם השבת שלא כמו שאר מלאכות שבאופן זה
מותר . כשלא קצץ דמים מותר לשלוח עם הגוי רק באופן שיש אדם בעיר שאחראי על העברת המכתבים לתושבים כך
שאנו יודעים שהגוי לא יסתובב עם המכתב בחוצות העיר ומלבד זאת צריך לתת לו בזמן שיספיק לתת לו קודם שבת. אם
אין בי דואר בעיר אסור לתת לו ללא קציצה גם ביום ראשון.
הרא"ש (הובאה דעתו ברמ"א) מתיר לתת ביום חמישי גם כשלא קצץ עמו ואין בי דואר אך ביום שישי מחמיר כנ"ל אע"פ
שיש שהות ביום.

^ 21.סימן שז סעיף כב ברמ"א
^ 22.שז סעיף ב
^ 23.שז סעיף ג ובמ"ב ס"ק יג.