הלכות תשובה לרמב"ם פרק א' א'- ב' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מעוז נריה בן הדס

8560

6 דק' קריאה

מבוא
הלכות לא שייכות רק לשבת ולמאכלות אסורות, אלא גם לתשובה. בחלק הראשון של משנה תורה, ספר ה'מדע', מרחיב הרמב"ם את המונח 'הלכה' לתחומים לא צפויים. החידוש של הרמב"ם הוא ש'הלכות' יש גם לחובות הלבבות ולא רק לחובות האיברים. יש הלכה שמוֹרה מה לעשות, ויש גם הלכה שמוֹרה מה לחשוב ומה להרגיש. דווקא להלכות המחשבה, נותן הרמב"ם את הבכורה בסדר המדויק של חיבורו, משנה תורה, שמקיף את התורה מקצה לקצה. הרמב"ם פותח בהלכות יסודי התורה, שבהן הוא מנסח גדרים מדויקים למצווה להאמין בה', וכולל גם חכמות חול ואת ידיעת הטבע כחובה הלכתית ראשונה במעלה. הוא ממשיך בהלכות דעות, שבהן הוא קובע את דרך תיקון המידות ועולם הנפש. לאחר הצבת היסודות, בהלכות המחשבה והלכות הרגש (המידות), מגיע תורם של תחומים הלכתיים מוכרים יותר, מצוות לימוד תורה ואיסור עבודה זרה המתייחסים אף הם לתחום הדעת. לבסוף חותם הרמב"ם בהלכות תשובה, דבר ששייך לתחום הנפש והרגשות.
את המבנה של 'הלכות תשובה' ניתן לחלק לחמישה חלקים:
א. התשובה (א-ד).
ב. הבחירה (ה-ו).
ג. נחיצות התשובה ומעלתה (ז).
ד. השכר והעונש (ח-ט).
ה. עבודה מאהבה (י).
כבר במבט ראשון ניתן לראות שעיקרן של 'הלכות תשובה' אינו מעשי אלא מחשבתי ורגשי. התשובה אף איננה מצומצמת רק לתיקון המצב של אחר החטא אלא מתייחסת למכלול עבודת ה' של האדם. בהלכות אלו חותם הרמב"ם את משנתו הרוחנית הבאה לידי ביטוי באופן תמציתי בחיבורו ההלכתי.

חובת הווידוי בתשובה
א1 כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַעֲשֶׂה - אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה•, כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת• לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל• מַעַל בַּיי וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא, וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר ה,ו-ז) - זֶה וִדּוּי דְּבָרִים•. וּוִדּוּי זֶה - מִצְוַת עֲשֵׂה.
א2 כֵּיצַד מִתְוַדֶּה? אוֹמֵר 'אָנָּא יי, חָטָאתִי•, עָוִיתִי•, פָּשַׁעְתִּי• לְפָנֶיךָ, וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ, וַהֲרֵי נִחַמְתִּי• וּבֹשְׁתִּי• בְּמַעֲשַׂי, וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה'. זֶה הוּא עִקָּרוֹ שֶׁלַּוִּדּוּי, וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִתְוַדּוֹת וּלְהַאֲרִיךְ בְּעִנְיָן זֶה - הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
א3 וְכֵן בַּעֲלֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת•, בְּעֵת שֶׁמְּבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן עַל שִׁגְגָתָן אוֹ עַל זְדוֹנָן - אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּקָרְבָּנָן עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ וִדּוּי דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ" (ויקרא ה,ה).
א4 וְכֵן כָּל מְחֻיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין• וּמְחֻיְּבֵי מַלְקוּת• - אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּמִיתָתָן אוֹ בִּלְקִיָּתָן• עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ. וְכֵן הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ• אוֹ הַמַּזִּיק מָמוֹנוֹ - אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ, אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה וְיָשׁוּב• מִלַּעֲשׂוֹת כָּזֶה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם"• (במדבר ה,ו).
שעיר המשתלח
ב1 שָׂעִיר• הַמִּשְׁתַּלֵּחַ• - לְפִי שֶׁהוּא כַּפָּרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְוַדֶּה עָלָיו עַל לְשׁוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל•, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז,כא).
ב2 שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת. בֵּין שֶׁעָבַר בְּזָדוֹן בֵּין שֶׁעָבַר בִּשְׁגָגָה, בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ• בֵּין שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ - הַכֹּל מִתְכַּפֵּר בַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ; וְהוּא שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה - אֵין הַשָּׂעִיר מְכַפֵּר לוֹ אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת.
ב3 וּמַה הֵן הַקַּלּוֹת וּמַה הֵן הַחֲמוּרוֹת? הַחֲמוּרוֹת הֵן הָעֲבֵרוֹת שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִיתוֹת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת•; וּשְׁבוּעַת שָׁוְא• וָשֶׁקֶר - אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת, הֲרֵי הִיא מִן הַחֲמוּרוֹת•. וּשְׁאָר מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה וּמִצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת - הֵן הַקַּלּוֹת.

תְּשׁוּבָה - חזרה, שיבת האדם למהותו, הן למעשה טוב הן לדעה נכונה. מניין המצוות: לִפְנֵי יי - ולא רק בין האדם לעצמו. וְעִקָּרִים - יסודות האמונה. הַנִּגְרָרִים עִמָּהּ - הנספחים לה. בִּגְלָלָהּ - עקרון הבחירה מאפשר את התשובה, ובעקבות התשובה השכר בא. ותכלית עבודת ה' אינה השכר אלא אהבת ה'. שְׁגָגָה - אי ידיעת המציאות לאשורה, כגון שהיום שבת, או אי ידיעת האיסור לעשות מלאכה מסוימת בשבת, או אי ידיעת העונש, כגון אם הוא כרת או סקילה (שגגות ז,ב-ג). כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת - התשובה היא ההתנתקות מן החטא (מו"נ ג,לו), והרעיון היסודי והכללי הוא שלא לעשות עוד עברות. הביטוי המעשי והפרטי לרעיון הכללי הזה הוא המצוה להתוודות. לְהִתְוַדּוֹת - להודות על עשיית העברה ולהתנתק ממנה (מו"נ ג,מג). לִמְעֹל - לבגוד. וִדּוּי דְּבָרִים - וידוי בדיבור. ומרכיבי התשובה הם: עזיבת החטא, וידוי עליו, חרטה על העבר וקבלה לעתיד (להלן ב,ב). לולי מציאות התשובה בעולם, האדם היה מתייאש ואף חוטא יותר. התשובה מתקנת את האדם ומעלה אותו למקום גבוה יותר מן המקום שהיה בו לפני שחטא (מו"נ ג,לו). חָטָאתִי - בשוגג. ומתחיל למנות את העברות מן הקלות אל החמורות (פה"מ כיפורים ד,ב). עָוִיתִי - במזיד. פָּשַׁעְתִּי - בכפירה ובמרד בה', "כפשעים הגדולים שנקרא עושיהם פורק עול, כחילול שבת ועבודה זרה" (שם).¬¬¬¬¬¬¬ נִחַמְתִּי - אני מתחרט. בֹּשְׁתִּי - אני מתבייש על שחטאתי. בַּעֲלֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת - החייבים להביא קרבן חטאת או אשם על העברה שעשו. מְחֻיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין - מי שנידון למוות על חטאו, "אומרין לו: התוודה! שכן דרך כל המומתין מתודין. וכל המתוודה - יש לו חלק לעולם הבא. אם אינו יודע להתוודות - אומרין לו: אמור 'תהיה מיתתי כפרה על כל עוונותי' (סנהדרין יג,א5). וּמְחֻיְּבֵי מַלְקוּת - מי שנידון ללקות מלקות ארבעים. בִּלְקִיָּתָן - בקבלת המלקות. חוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ - מכה את חברו או פוצע אותו. עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה וְיָשׁוּב - מפני שפגיעתו בחברו יש בה גם חטא כלפי שמים. מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם - עברות שבינו לבין אדם אחר (במדבר רבה ח,ה). שָׂעִיר - הזכר בעזים כשהוא בשנתו השנייה (מעשה הקרבנות א,יד). הַמִּשְׁתַּלֵּחַ - לעזאזל, למדבר, ביום הכיפורים (ויקרא טז,י). ואין הכוונה שהחטאים עוברים אל השעיר, אלא שהמעשה מעורר לתשובה ולהרחקת החטאים (מו"נ ג,מו; לתיאור שילוחו ראה עבודת יום הכיפורים ג,ז; ולטעם הדבר ראה ביאורינו שם ג,א; ג,ז3). עַל לְשׁוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל - בלשון כללית. "וכך הוא אומר: 'אנא ה', חטאו ועוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל'" (שם ד,ב6). בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ - בין שנודע לו שעבר עברה. כָּרֵת - ראה להלן ח,א. שְׁבוּעַת שָׁוְא - שבועת הבל, כגון שבועה מיותרת או שבועה שאינו מסוגל לקיימה (שבועות א,ד-ז). הֲרֵי הִיא מִן הַחֲמוּרוֹת - מפני שעוון זה "יש בו חילול השם המקודש, שהוא גדול מכל העוונות" (שם יב,ב).

ביאורים
משמם של "הלכות תשובה" אנו למדים שהרמב"ם הולך לעסוק בפרטי ההלכות של מצוות התשובה, אבל כבר בכותרת של הגדרת המצווה אנו למדים שאין הדבר כך. לפי הרמב"ם, אין מצווה לחזור בתשובה אלא כאשר אדם חוזר בתשובה הוא מצֻווה לומר וידוי, ו"וידוי זה מצוות עשה". והדבר מתמיה - איך ייתכן שהוידוי הוא מצווה ואילו התשובה איננה מצווה?! נראה שהרמב"ם רוצה ללמדנו יסוד גדול – אי אפשר לָעולם ללא תשובה. הרמב"ם במורה נבוכים אומר שהיכולת לשוב בתשובה ולתקן את מעשינו היא יסוד גדול בעבודת ה', שהרי לולא יכולנו לשוב בתשובה היינו שוקעים בחטאינו ללא יכולת להתרומם, מכיוון שאין שום תקווה ותיקון. לכן אין זו מצווה נקודתית אלא היסוד לכל התורה והמצוות. הוידוי, לעומת זאת, הוא מעשה שמבטא את התהליך הפנימי שהאדם עבר. בוידוי האדם מגלה שהתהליך שמתחולל בקרבו אינו נמצא רק במחשבתו אלא מבוטָא גם בשפתיו והוא אומר בפועל את תהליך התיקון. זו מצווה מוגדרת וברורה.
האדם צריך לבטא את התהליך הפנימי דווקא בדיבור מכיוון שמהותו של האדם היא עצם היכולת שלו לדבר. בפי תרגום אונקלוס [בראשית ב ז] קרוי האדם 'רוח ממללא' – רוח מדברת. הדיבור הוא המקשר בין עולם המחשבה לבין עולם המעשה, ולכן התהליך הפנימי חייב להתגלות על ידי הדיבור.
בוידוי אנו מפרטים את חלקי התשובה; אנו אומרים במפורש במה חטאנו, אנו עוזבים את החטא, מתחרטים על העבר ומקבלים לעתיד. תהליך התשובה האינטימי שעשינו בינינו לבין עצמנו לא נשאר בפנים אלא מוגדר ומפורש על ידינו. תהליך זה הוא העיקר. הוידוי הוא רק הביטוי לכך. לכן אין שום משמעות לוידוי שנעשה ללא תשובה. גם אם אדם מביא קורבן, משלם על הנזק שעשה לחברו וביקש ממנו מחילה, אין הדבר מספיק. הוא צריך לעבור תהליך פנימי של תיקון.
התשובה היא תהליך אישי. אין אדם אחר יכול לעשות בשבילי תשובה ולהתוודות במקומי. אם כן, איך הרמב"ם אומר שהכהן הגדול יכול להתוודות בשביל עם ישראל? אין זאת אלא שכל עם ישראל והכהן הגדול הם אישיות אחת. הכהן הגדול, שכל עם ישראל מונחים על ליבו, בחושן, ערב למצב הרוחני של האומה, ולכן אם יש קלקול הוא תולה זאת בעצמו. זו הסיבה לכך שהוא יכול להתוודות על כולנו.

הרחבות
*מצות התשובה
מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת, וְהִיא שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֵא מֵחֶטְאוֹ לִפְנֵי יי וְיִתְוַדֶּה. מהכותרת שנתן הרמב"ם להלכות תשובה אנו למדים שיש מצוות עשה מהתורה לעשות תשובה על העבירות. כך גם כותב הרמב"ן בפירושו לתורה "אבל 'המצווה הזאת' על התשובה הנזכרת... מצווה שיצווה אותנו לעשות כן" [דברים ל יא].
אולם בהלכות עצמן, הרמב"ם אינו כותב שיש מצווה בתשובה - אלא בווידוי (דהיינו, שכאשר האדם יעשה תשובה, למרות שאינו מצוּוה בכך, יעשה זאת בדרך של וידוי ובכך יקיים את המצווה). כך מדייקים ה"מנחת חינוך" [מצווה שסד] והרב קוק [משפט כהן קכח], שאכן אין מצוות תשובה לפי הרמב"ם.
לעומתם, הרב סולובייצ'יק מבאר, שלשיטת הרמב"ם יש מצווה בתשובה, אלא שכדי לקיים אותה יש צורך במעשה הווידוי. תהליך התשובה בנפש הוא ארוך ומתמשך, "התשובה בעיני הרמב"ם היא מעין עבודה שבלב. זוהי מצווה שעיקרה אינו במעשים ובפעולות, אלא בתהליך הנמשך לעתים על פני שנות חיים" [על התשובה עמ' 37]. אך כדי שבפועל יקיים את מצוות התשובה יש צורך במעשה: "לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר, מגיע מעשה התשובה. ומה מעשה התשובה? הווה אומר: הווידוי" [שם עמ' 44-45].

שאלות לדיון
א. לפי דברי הרמב"ם, מהי מצוות התשובה?
ב. מדוע כל כך חשוב והכרחי שהאדם יתוודה על חטאיו?

הלכות תשובה (טקסט, ביאורי מילים וכותרות) ניתנו באדיבות 'מפעל משנה תורה'.

לעילוי נשמת הראל בן דניאל ז"ל