הריסת בתים בזמן מלחמה | הרב אבינועם דהאן | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

3 דק' קריאה

עקב הדיונים האחרונים בבג"ץ בנושא הריסת בתים (של ערבים), שירו מהם על יהודים, בחרנו להקדיש דף לימוד מונחה זה בנושא "בל תשחית" בזמן מלחמה. בדף זה ברצוננו לעמוד על נושא עקירת עצים והשמדת רכוש של האויב תוך כדי מלחמה על פי השקפת התורה.

הכוונה ללימוד המקורות.
1. במקור הראשון אנו רואים את התייחסות התורה לנושא עקירת עצי מאכל במהלך קרב.
2. הרשב"ם, במקור השני, מביא סיבה מעשית לכך.
3. בשני המקורות העוקבים אנו רואים התייחסויות בחז"ל לכך שגם לעצים יש מהות (אולי נפש?) רוחנית.
4. עיינו באבן עזרא (מקור 5) האם לדעתכם יש כאן סיבה אחרת לאיסור העקירה?
5. במקור 6 ניתן לראות מקרה מעשי שבו יש ציווי על אופי המלחמה.
6. עיינו ברש"י במקום (מקור 7) וראו שהוא מביא טעם מיוחד לציוויו של אלישע.
7. מעיון בגמרא בבבא קמא (מקור 8), ניתן לראות חידוש בגישה לעניין- סדר בדברים!
8. הרמב"ן (מקור 8) הוא מעין סיכום של הדברים שכבר אמרנו, אולם עם דגש וחידוש משלו.

לסיכום ניתן לראות שהתורה אינה מתייחסת בשוויון נפש להשמדת רכוש של האוייב במהלך קרב, אולם רק אם הדבר אינו פוגע במאמץ המלחמתי שלנו.

מקורות:
1. דברים פרק כ
(יט) כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:
(כ) רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:

2. רשב"ם דברים פרק כ פסוק יט
(יט) כי תצור אל עיר ימים רבים - ותצטרך לחתוך אילנות לבנות כרים דיק וסוללות:
כי ממנו תאכל - שהרי צריכים לך למאכל לאחר שתתפוש העיר ותהיה שלך:

3. בראשית רבה (וילנא) פרשה י
א"ר סימון אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל.

4. פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק לג
בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע .

5. אבן עזרא דברים פרק כ פסוק יט
כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה , והטעם: כי חיי בן אדם הוא עץ השדה. וכמוהו: כי נפש הוא חובל (דברים כד, ו) , כי חיי נפש הוא חובל. ואותו לא תכרות . דבק עם לבא מפניך במצור . הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם, רק מותר שתאכל ממנו, ואסור לך להשחיתו כדי שתבא העיר מפניך במצור. והעד על זה הפירוש שהוא נכון, שאמר וכרת ובנית מצור.

6. מלכים ב פרק ג
(יח) וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יְדֹוָד וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם:
(יט) וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכָל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים:
... אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם וַיַּכּוּ בָהּ וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב:
וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ וְכָל מַעְיַן מַיִם יִסְתֹּמוּ וְכָל עֵץ טוֹב יַפִּילוּ עַד הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר חֲרָשֶׂת וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ:

7. רש"י מלכים ב פרק ג פסוק יט
(יט) וכל עץ טוב תפילו - אע"פ שנאמר (דברים כ' י"ט) לא תשחית את עצה כאן התיר לכם שהיא אומה בזויה ונקלית לפניו.

8. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צא עמוד ב
תניא נמי הכי: (דברים כ') רק עץ אשר תדע - זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל הוא - זה אילן סרק; וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר, מה ת"ל כי לא עץ מאכל? להקדים סרק למאכל;

9. רמב"ן דברים פרק כ פסוק יט
(יט - כ) כי האדם עץ השדה - יפה פירש רבי אברהם כי שיעור הכתוב, כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה ואותו לא תכרות לבא מפניך במצור, וטעם כי האדם עץ השדה, כמו כי נפש הוא חובל (להלן כד ו) . אבל על דעת רבותינו (ב"ק צא ב) מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור, ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' - אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל. אם כן, פירוש הפרשה לדעתם, שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות. והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה, כענין שנאמר (מ"ב ג יט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם. כי האדם עץ השדה הוא, ממנו תאכל ותחיה, ובו תבוא העיר מפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן. וטעם אותו תשחית וכרת - כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש, כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף: