בגדי כהונה | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
תצוה

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
בגדי כהונה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

9 דק' קריאה

בגדי כהונה
הקב"ה מצוה את משה: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" 1 . ובהמשך, אנו עדים לכך שהתורה מייחדת תשומת לב רבה לבגדי אהרן הכהן. ישנה הקפדה על צורת הבגדים, שיהיו יפים, משובצים באבני חן יקרות, ארוגים מחוטים מיוחדים; זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר - מעשה חושב.

לכאורה, תשומת הלב הרבה לבגדי אהרן הכהן מתמיהה. רגילים אנו לחשוב שאנשי קדש מתייחדים דווקא בצד הרוחני הפנימי שלהם, ואינם מתבלטים בבגדים נאים. העיסוק ביופי החיצוני זר להם. זאת ועוד, בתלמוד, מוצאים אנו בדברי חז"ל 2 כעין ביקורת על תלמידי חכמים שבבבל על כך שהיו מצוינים בבגדיהם. אם-כן, מדוע דווקא אצל אהרן הכהן, מבקש הקב"ה להקפיד על הנוי החיצוני?

אכן, פרשת בגדי הכהונה שבה ומעמיקה את התפיסה היסודית שהכל מקורו בקודש. היופי, החן, ההדר, והפאר, מקורם במקור הקודש. ובית המקדש הוא נויו של עולם, משום שהוא מקור הנוי בעולם. הכהן הגדול חייב להסתפר כל שבוע 3 . חובה מוטלת עליו להופיע לפני ה' בשיא יופיו.

אצל הכהן הגדול, היופי הוא יופי הנובע מן הקדושה, יופי הנובע מן הטהרה. יופי כזה, חייב להתגלות בשיא שלמותו, ויש להקפיד, לבל יחסר בו דבר. ממקור הקדושה מתפשטת המציאות כולה, וכאשר היא מקושרת במקורה, עליה להופיע בשיא שלמות הופעתה ביופי, בפאר ובהדר.

אמנם, כאשר חל נתק בין המציאות למקורה, הרי היופי הופך להיות בבחינת "נזם זהב באף חזיר, אישה יפה וסרת טעם" 4 . ללא הטעם, אין ערך ליופי, ולא זו בלבד, אלא יש בו גם חיסרון. לפיכך, מאחר שבעוונותינו נמשכנו אחר היופי החיצוני שבעולם, וזנחנו את הקשר הפנימי למקור היופי, גלינו מארצנו, נתרחקנו מן החיים הטבעיים והתעלינו לחיים פנימיים, רוחניים, מופשטים ומנותקים מכל קשר לצדדים החיצוניים, הטבעיים שבמציאות. לשם ההיטהרות, נאלצנו להצטמצם בד' אמות של הלכה 5 .

אולם, פנינו אל השלמות, פנינו אל העתיד הגדול הצפוי לנו, שבו נזכה לחיבור שלם ומלא במקור הקודש, שורש המציאות כולה, ואז תופיע ההופעה השלמה של החיים בכל תפארתם ויופיים, בכל הדרם. אז יאיר אור הקודש את אורו בשלמות, יופיע ויתפשט בכל המציאות כולה.

חז"ל לימדו 6 שיש בכוחם של בגדי הכהן הגדול לכפר על עוונות בני ישראל. מכנסיו של כהן גדול מכפרות על איסורי עריות, כותנתו מכפרת על שפיכות דמים, וכדו'. סיבת הדבר נעוצה בכך שהכהן הגדול הוא תמצית הנשמה הישראלית, רוחו היא רוחו של עם ישראל, ולכן כל מעשה שהוא עושה, ולו הפעוט ביותר, השלכה יש לו על כלל האומה.
יסוד זה נכון לא רק ביחס לכהן הגדול, אלא גם ביחס לכל אדם מישראל. מי שנשמתו היא נשמה כללית, שכל שאיפותיו ומעשיו פונים אל ההטבה לכלל האומה, כל מעשה שלו פועל לברכה על כל הנשמות הקשורות בו.

כאשר אנו בוחנים את החוטים המרכיבים את בגדי הכהונה, אנו מגלים שבבגדי הכהונה יש צמר ופשתים, כלאיים. דבר זה טעון הסבר, משום שכידוע התורה אסרה כלאי בגדים. אם כך, נשאלת השאלה, אם יש חיסרון בכלאי בגדים, מדוע צריך חסרון זה להופיע דווקא בבגדי הקודש של האדם המקודש בישראל?!

אכן, קושי זה מתיישב, מתוך המבט הגדול, המכיר בכך שהקודש הוא השורש לכל, ובגדי הכהונה הם שורש הבגדים שבעולם. בשורש, הכל קיים, החי, הצומח והדומם, הכל מתאחד בשורש, נעלמים הסתירות שבין מציאויות החיים השונות. אמנם, כאשר מתרחקים מן השורש והקודש מתפשט ומופיע במציאות, קיים צורך להבחין בין מדרגות החיים השונות. במציאות, העירוב בין המינים גורם טשטוש של הייחוד שבכל מין, אולם בשורש, מתאחד הכל, ללא סתירה ופירוד, לשלמות אחת ומאוחדת.

רעיון דומה מוצאים אנו בדברי הזהר הקדוש 7 . הזהר שואל על יעקב אבינו, בחיר שבאבות, שנשא שתי אחיות, כיצד עשה זאת? הלא התורה אוסרת במפורש נשיאת שתי אחיות! הזהר משיב שבשורש, במקור הקודש אין סתירה בין כוחות מנוגדים, והאחיות אינן צרות זו לזו, ומאחר שיעקב מצוי במדרגת קדושה שבה יש חיבור מלא במקור הקודש, יש בידו לאחד כוחות מנוגדים, וממילא לאיסור נשיאת שתי אחיות אין משמעות כלפיו. אמנם, אצל מי שאינו במדרגה זו, מי שאינו אחוז במקור הקודש, אינו חי את אחדות ההויה, נשיאת שתי אחיות מהוה הרס, אסון שלא רק שאינו מביא ברכה וקיום, אלא מביא כרת על עושהו.

יש אנשים המבקשים ללכת בדרכי גדולים. מבקשים הם לאחד עולמות, להקיף באישיותם חול, קודש, יופי חיצוני עם הדר פנימי רוחני. שאיפה זו היא שאיפה נאה רק במידה שאותם אנשים מסוגלים להיות אנשי קודש, המחוברים במקור הקודש, שבו מתאחד הכל והסתירות בין צדדי המציאות השונים והמגוונים מתבטלות. אולם, כאשר אדם שאינו מצוי במדרגה זו מבקש לעלות במעלות גדולים אין הוא משיג גדלות אמיתית אלא גדלות שבקטנות.

רבנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל 8
לאחרונה, שבים אנו ושואלים את עצמנו, כיצד ניתן לחנך גם לשלמות הארץ, וגם לאחדותה השלמה של האומה? לכאורה, נראה שדווקא העמדה העיקשת, הקיצונית, המבטאת אי נכונות לוותר על משהו מארץ ישראל לנכרים, דווקא היא הגורמת פירוד גדול באומה!

ועוד שואלים אנו את עצמנו, כיצד ניתן לחנך את הציבור לקיום תורה ומצוות בשלמות, ללא פשרות, ללא ויתורים, תוך זהירות במצווה קלה כבחמורה, ויחד עם זה לחנך לאהבת ישראל שלמה, הכוללת אהבת כל אחד מישראל, גם כאשר רחוק הוא מתורה וממצוות? האם אין בחינוך שכזה סתירה מיניה וביה?

ומוסיפים אנו ושואלים בכאב, הכיצד נוכל לכבד את המדינה, לראות בה את אתחלתא דגאולה, ראשית צמיחת גאולתנו ואף יותר מזה, יסוד כסא ה' בעולם, כאשר לא רק שיש בה רבים הרחוקים מתורה ומצוות, אלא היא מונהגת ודרכה מונחית, בידי עוזבי תורה?

אכן, אל החינוך הבלתי אפשרי חתר וחינך מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. רבנו הרב צבי יהודה הוכיח שניתן לחנך לכל הערכים האלו כאחד. ולא זו בלבד, אלא שהוא לימד, שאי אפשר לחנך, אלא כך. רבנו חינך את תלמידיו להכיר בכך שהתורה, העם והארץ תלויים זה בזה. אין קיום לעם ישראל ללא התורה, ואין קיום לתורה ללא עם ישראל. וכן, אין עם ישראל ותורה, ללא ארץ ישראל, ואין ארץ ישראל, ללא תורה ועם ישראל. שלמות התורה, תלויה בשלמות העם והארץ.

אהבת הארץ של רבנו הייתה ללא פשרות, ללא וויתור על כל שהוא מן הארץ. אהבה זו נבעה מתוך ההכרה הברורה שויתור על חלקי ארץ הוא ויתור על התורה, וויתור על קיום האומה, כי הארץ, העם והתורה אחד הם, ולכן, פגיעה באחד מערכים אלה, מהוה פגיעה בכולם.
גישה זו, לא נבעה מתוך מבט ראלי, פוליטי, מדיני, או בטחוני. גישה זו נבעה מאמונה תורנית עמוקה שארץ ישראל היא ארץ ה', ארץ החיים של עם ישראל, וכל פירוד וניתוק של עם ישראל ממנה הוא פירוד מה', ופגיעת מוות חס ושלום.

אהבת ישראל השלמה של מורנו ורבנו לקרובים ולרחוקים, לא נבעה מתוך טוב לב אנושי בלבד, ולא מתוך תפיסה לאומית חיצונית, אלא מעומק אמונה ותורה 9 . אהבה זו נבעה מן ההכרה שלכל אחד מישראל, גם לעוזבי תורה יש נשמה אלוקית טהורה, והיא העיקר שבו, ולכן, עתידה היא לנצח את חולשותיו החיצוניות החולפות.

אהבת כלל האומה נבעה מתוך ההכרה שכלל ישראל הוא כגוף אחד חי 10 , וגם אם חלק מן הגוף נגוע ומלא חולאים, הרי הוא אבר מאיברנו ובשר מבשרנו. גם אם חלק זה יתכחש לעובדת היותו חלק מכללות עם ה', התכחשות זו היא חלק ממחלתו-מחלתנו. אין אפשרות להפריד בין חלקי הגוף החי, האחד. לפיכך, יש לשאוף לתיקון שלם של הגוף כולו. תפיסה אחדותית זו, אהבת ישראל שלמה זו, אינה פוגמת חס ושלום באהבת התורה, כי כולה באה מתוך התורה.

בעניין זה, רגיל היה רבנו להביא את דברי התלמוד במסכת מגילה 11 :
"שאל רבי את ר' יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים? אמר לו: קצת בחיי?".
רבי יהושע בן קרחה מבין שיש בשאלתו של רבי נימה של ביקורת. רבי יהושע בן קרחה היה מתלמידיו של רבי עקיבא וממשיך דרכו. רבי עקיבא, היה כידוע נושא כליו של בר כוכבא, והוא תמך בכל מאודו במרד בר כוכבא. למעשה, רבי עקיבא התחבר אל הלאומיים, האקטיביסטים, הציוניים של אותו הדור. לפיכך, בתוך שאלת רבי מוסתרת שאלה אחרת - מאחר והתחברת אל הלאומיים, הציוניים, שאינם בני תורה, מן הסתם הושפעת מהם לרעה, ואם כך, מהי הזכות שבגינה זכית לאריכות ימים?
תשובתו של רבי יהושע בן קרחה לשאלת רבי היא:
"מימי לא הסתכלתי בפני אדם רשע".
אמנם, פגשתי בחיי אנשים רבים המרוחקים מחיי קיום תורה ומצוות. אולם, עובדה זו לא רק שלא פעלה עליי לרעה, אלא להיפך. ובזכות זה, זכיתי לאריכות ימים.

רבנו זצ"ל היה קיצוני שבקיצוניים בעניין השאיפה לשלמות הארץ. הוא היה קיצוני שבקיצוניים באהבת התורה, וקיצוני שבקיצוניים באהבת העם. כאשר יש אדם שיש אצלו נטייה מיוחדת להדגיש צד אחד מיוחד בהשקפה, או באורח החיים יותר מצדדים אחרים, נהוג לכנותו כקיצוני. אולם מי שקיימת אצלו נטייה להדגיש את כל הצדדים ביחד, ולהיות קיצוני בכל, אין בו קיצוניות אלא גדלות. אדם זה אינו קיצוני, אלא ענק 12 .

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, העמיד תלמידים הרבה, והוכיח שהשאיפה הגדולה לאהבת התורה, העם והארץ, בלא ויתור על אחד מערכים אלה, למען ערך אחר, היא שאיפה שאינה נחלת יחידים בלבד, דרך זו, אין היא דרך ליחידים, אלא דרך הכבושה לרבים. הוא הוכיח שהשאיפה לאהבת העם אינה צריכה להמעיט את הדבקות המלאה בתורה, והדבקות המלאה בתורה, לא תמעט את השאיפה לשלמות הארץ. כל הערכים האלו, אחד הם.

רבנו העמיד תלמידים הרבה, אך לא בזכות שצבר שעות הופעה רבות בטלויזיה או ברדיו. מאמריו בעיתונות היו מעטים, ולא קלים לקריאה. ובכל זאת הוא העמיד תלמידים הרבה, מקרית שמונה, ועד אילת, מחבל עזה ועד רמת הגולן, גם אניית השידורים של ערוץ שבע הקראה "הצבי" על שמו.
סוד ההצלחה החינוכית של רבנו היה שהוא הנהיג את חייו שלא לפי הכללים המקובלים, אלא לפי כללים שבתורה ובדברי חכמינו ז"ל. חכמינו ז"ל לימדו 13 ש"כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים", ודברים אלו היוו אור לנתיבתו. ברבנו הייתה מידה רבה של יראת שמים, ולכן דבריו נשמעו.

רבנו העמיק לבאר את דברי חכמינו, ולימד שמי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים בראש ובראשונה - לעצמו 14 . כלומר, יראת השמים שבאדם מביאתו למידה של משמעת עצמית, המפעילה את כלי המעשה שבו ומכוונת אותם לקיים את רצונו הפנימי, את יראת השמים שבו. וכפי המידה שהאדם נשמע לעצמו מתפשטת השמיעה ומידת המשמעת קורנת ממנו אל זולתו, ומביאה אחרים לשמוע לו.

בלימוד זה, שיקע רבנו עיקרון בהנהגת החיים, שדבק בו בכל חייו. כל מה שתבע הרב מאחרים, ראשית כל הוא תבע מעצמו, ומתוך שהוא עצמו היה ממושמע לקול יראתו, נשמעו לקולו גם אחרים. מעצמו תבע רבנו מסירות אין קץ לתורה, הוא שקע ושקד בעולמה של תורה, ובצמא שתה את דברי התורה. שתה, ושתה, ושתה בצמא רב את דבר התורה של אביו מרן הרב זצ"ל. ובדבקותו בתורה, הוא הדביק את תלמידיו הרבים. העוז והעוצמה שהקרין במאבק על שלמות הארץ, מתוך ההכרה בערכה הרוחני של הארץ, דבקותו בארץ הקודש הדביקה את תלמידיו, והפיחה את הרוח הגדולה שדחפה את מפעל ההתיישבות ברחבי יהודה, שומרון וחבל עזה.

רבנו לימד אותנו שמדינת ישראל אינה רק מסגרת טכנית, פורמאלית לקיום העם, מסגרת שאין לה ערך עצמי. הוא לימד אותנו שלעצם קיומה של המדינה יש משמעות אלוקית. הוא חינך אותנו שלא נטעה לחשוב שערכה של המדינה ייערך ויימדד לפי פעולותיה של הממשלה. לבל נחשוב שכאשר ממשלה מתנהגת כהוגן אזי יש למדינה ערך, ואם אין היא מתנהגת כהוגן, אזי אין למדינה ערך. לעצם קיומה של המדינה יש ערך רוחני, אלוקי, בהיותה שלב משמעותי במהלך התגשמות חזון הגאולה.

קבוץ הגלויות, ישוב הארץ, שחרור הארץ משלטון גויים והחזרתה לקדושת ישראל, ושחרור עם ישראל מעול הגויים. כל התופעות האלו, שהנם שייכות לעצם ענינה של מדינת ישראל, הנן מהלכי גאולה אלוקיים. חזרת עם ישראל לארצו ולעצמאותו, מביא ותביא את חזרת עם ישראל לתורתו ולאלוקיו.

מתוך אהבתו הרבה למדינת ישראל, ומתוך הכרתו את ערכה האלוקי, היה הרב מזועזע עד עמקי נשמתו מהקמתה של ממשלת מיעוט שנשענה על קולותיהם של נכרים. בתקופה זו, יצא מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל במחאה חריפה שלא הייתה כמותה, ואמר שמעשה זה הנו "חילול ה' שאין כמוהו לשם השם יתברך בורא עולם וקורא דורותיו ומציב גבולותיו גבולות עמיו, ועמו-חלקו. הוא הטראגי-קומדיה של ביזוי עמנו ומדינתנו בהרכבת ממשלת מיעוט זו על מדינתנו, ו'אין מקיפין בחילול ה'" 15 . הרב קרא למעשה זה של הקמת ממשל מיעוט הנשענת על קולותיהם של נכרים "פשע נורא שייזכר לדראון עולם בדברי ימי ישראל, עם הנצח, של החרפה והבושה אשר בטראגי קומדיה המגונה הזו".

ובמקום אחר כתב ש"קודם כל הממשלה הזאת היא בשביל העם, ולא העם בשביל הממשלה. וכאשר הממשלה בוגדת בעם, ובארץ מולדתו וחייו, אז על אחת כמה וכמה שהעם החי והמרגיש אין לו שום שייכות לממשלה הזאת... ואנחנו מצווים להתנחל, ונתנחל לכל מלא רוחב ארץ מולדתנו וחיינו זאת. בברכת ה' גואלנו וקורא דורותינו הנמשכת ומופיעה בחוסן תוקפה על כל שלמות ישועתנו" 16 .

בקורתו החריפה של רבנו על הממשלה לא הקטינה במאומה את הכרת ערכה של המדינה. הרב עשה הבחנה ברורה בין היחס לממשלה, הנמדד לפי מעשי הממשלה, לבין היחס למדינה, שהיא קודש. ממשלה באה וממשלה עוברת, וכה אמר רבנו - "אנחנו מצווים על פי התורה, ולא על פי הממשלה. התורה קודמת לממשלה, התורה הנה נצחית והממשלה הבוגדת הזאת היא עוברת ובטלה".

סוף דבר, הרב לא נבהל ממעצורים העומדים בדרכה של הגאולה. הוא ראה בעיכובים, חלק מתהליך הגאולה, הכולל גם משברים בדרך. הוא חינך להאמין ולראות את ישועת ה', לראות את פעולות ה', ולהיות פועלים עם הקב"ה כדברי הירושלמי 17 - " 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל' אמר ר' ירמיה: עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת - כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו".

^ 1 שמות כח, ב.
^ 2 שבת, קמה ע"ב.
^ 3 ע"פ סנהדרין, כב ע"ב.
^ 4 משלי יא, כב.
^ 5 ברכות, ח ע"א.
^ 6 ערכין, ט"ז ע"א.
^ 7 זהר, תרומה, דף קכ"ו ע"ב.
^ 8 בדרך כלל, שבת פרשת תצוה היא גם 'שבת זכור', השבת שלפני פורים - יום הזיכרון להעלותו של רבנו הרצי"ה זצ"ל לגנזי מרומים. מו"ר שליט"א לימד בשיחה לפרשת 'תצוה' מקצות דרכיו בקודש, בהנהגת ציבור ובחינוך התלמידים.
^ 9 ראה: אור לנתיבתי, עמ' ש"ג.
^ 10 ע"פ ירושלמי, נדרים, ט, הלכה ד.
^ 11 מגילה, כח ע"א.
^ 12 בהקשר זה, סיפר מו"ר שאחר מלחמת ששת הימים, נפגשו קבוצה של תלמידי הרב צבי יהודה עם מנהיגי המפד"ל, כדי לשכנעם לתמוך בקו שהוביל גוש אמונים, להחזיק בכל חלקי הארץ המשוחררים, ולהתנחל בהם. באחד מן המפגשים האלה, השיב מו"ר על הטענה שכביכול, הרצי"ה הוא קיצוני בדעותיו, שכאשר מבקשים ללעוג לאדם, מציירים אותו בצורה קריקטוריסטית, שבה, מדגישים ומבליטים אבר מסוים שלו, וכך, הוא הופך לדמות מגוחכת, קיצונית. אבל כאשר כל האברים גדולים מן המידה הרגילה, אין זו קריקטורה, אלא ציור של ענק.
^ 13 ברכות, ו ע"ב.
^ 14 ראה: אור לנתיבתי, ג (עמ' כ"ה); שם, מוספים, ה, ב (עמ' ש"ח).
^ 15 מתוך כרוז שפרסם מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל ב-י"ז אדר התשל"ד, בעניין כוונת המפד"ל להצטרף לממשלת המיעוט שכוננה גולדה מאיר מייד אחרי מלחמת יום-הכיפורים, בניגוד מפורש לדעתו. את הכרוז המקורי, ועל הרקע ההיסטורי המלא לפרסומו ראה; בספר 'ארץ הצבי, רבנו במערכה על שלמות ארצנו', עמ' ע, ובהערותיו של הרב יוסף ברמסון שם, עמ' צט-ק.
^ 16 מתוך כרוז שפרסם מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל ב- כ"ט תמוז התשל"ד, אחר ניסיון ההתנחלות הראשון בשומרון, ניסיון שהוא עצמו השתתף בו. הכרוז במלואו, פורסם בספר 'ארץ הצבי, רבנו במערכה על שלמות ארצנו', עמ' כט. רקע היסטורי לכרוז, ראה בהערותיו של הרב יוסף ברמסון שם, עמ' צא, ובמקורו הנוספים שמביא שם.
^ 17 ירושלמי, שבת פרק ו, הלכה ט.

בגדי כהונה

תצוה