^ 1.. מתחילה יצאו בכל אחת מהתרועות, כפי שכתב רב האי גאון בתשובה (אוצר הגאונים מס' ר"ה סי' קיז), והרבה ראשונים הביאו את דבריו, ובכללם רא"ש (ר"ה ד, י), וריטב"א (סי' כט). אמנם הרמב"ם (שופר ג, ב) כתב: "תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות ואין אנו יודעין היאך היא... לפיכך אנו עושין הכל". הרי שמחמת הספק חובה לתקוע את שלושת סוגי התרועה. וכן דעת רמב"ן (במלחמות) וסמ"ג (עשין מב). ונלענ"ד, שגם הרמב"ם ודעימיה יכולים להסכים שמתחילה, לפני שדקדקו בהגדרת התרועה, יצאו בכל סוגי התרועה כדעת רב האי גאון, הואיל וכולם ביטאו צער. אלא שכיום לאחר שנוצר בתודעתנו ספק ממשי מהי התרועה, מדאורייתא אין יוצאים ידי חובה בתרועה אחת. עוד נלענ"ד, שגם רב האי גאון ודעימיה יסכימו שכיום מדרבנן חייבים להריע בשלושת סוגי התרועות, מפני שנתקבלה תקנתו של רבי אבהו.
אלא שעדיין יש מקום להסתפק לגבי מי שיודע לתקוע שברים בלבד, האם יברך על תקיעתו. לסוברים כרמב"ם בוודאי לא יברך, שכן כיום יש ספק אם יצא ידי חובתו. ואפשר לומר שגם רב האי גאון ודעימיה יסכימו לכך, הואיל ולא עשה כתקנת רבי אבהו שנתקבלה להלכה. וכ"כ למעשה בבאו"ה תקצג, ב, 'ואם'. וכן נראה מהמאירי ר"ה לד, א, שסובר כרב האי גאון וכתב שכיום אין יוצאים בלא שלושת סוגי התרועות. מנגד, יש אומרים שלמעשה יברך, מפני שהלכה כרב האי גאון ודעימיה. ועי' על זה בהרחבות.
^ 2.. ארבעה מנהגים היו בימי הראשונים בסדר התקיעות שבתפילת מוסף: א) תוקעים למלכויות תשר"ת, לזיכרונות תש"ת, ולשופרות תר"ת (רי"ף, רמב"ם, תוס' ר"ה לג, ב, רא"ש, שו"ע תקצב, א, בדעה הראשונה). וכן מנהג תימנים ומקצת קהילות אשכנזים.
ב) לכל ברכה תוקעים תשר"ת (ר"ת בתוס' שם, רמ"א שם). וקשה על שתי הדעות הללו, שהרי עיקר התקיעות בעמידה, וכבר למדנו שמספק צריך להריע ג' פעמים בכל ג' סוגי התרועות. וביאר ר"ח על פי דעת רב האי גאון, שמדאורייתא גם היום אפשר לצאת בכל אחת מסוגי התרועה. והרי"ף והרמב"ם ביארו, שאחר שהריעו בכל שלושת האופנים בתקיעות דמיושב וקיימו את המצווה מדאורייתא, אין עוד צורך להטריח בהן את הציבור בתקיעות דמעומד (הובאו בב"י תקצ, ב). ג) תוקעים ג' פעמים תשר"ת למלכויות, ג' פעמים תש"ת לזיכרונות, ג' פעמים תר"ת לשופרות (כתב בשו"ע תקצב, א, שכך המנהג). ד) המנהג הרווח כיום, לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת לאחר כל ברכה. וזאת משום שאנחנו רוצים להריע בכל ברכה ככל שלוש צורות התרועה. כך היא דעת הערוך, ריא"ז ורדב"ז.
המנהג לתקוע מאה תקיעות, הוזכר בערוך בשם הירושלמי (ערך ערב), והובא בתוס' ר"ה לג, ב, וכן הובא בראבי"ה ושבולי הלקט. והאר"י סידר כוונות על פיו, וכ"כ השל"ה.
^ 3.. למנהג אשכנז, אין תוקעים בתפילת לחש, וכ"כ מ"א, מ"ב תקצב, א, אבני נזר או"ח תמ"ה. וטעמם, כדי שלא ליצור בלבול בקרב המתפללים שיש מאריכים ויש מקצרים. וכמובן שגם לפי מנהג הגאונים (רב שרירא ורב האי) שבלחש אומרים רק שבע ברכות, לא היו תוקעים בתפילת לחש. ואף לפי מה שנפסק על פי רי"ץ גיאת, טור ושו"ע תקצא, א, שמברכים בלחש תשע ברכות, רבים לא תקעו בתפילת לחש, כמבואר בשו"ע תקצב, א-ב. וכ"כ רדב"ז וכנה"ג. אבל למנהג הערוך ודעימיה, שתוקעים מאה תקיעות, רבים תוקעים גם בתפילת לחש. וכן הוא על פי כוונות האר"י והשל"ה. וכך מנהג ספרדים וחסידים.
^ 4.. אמנם לר"ת וסמ"ג נוסח הברכה "על תקיעת שופר". אולם הרא"ש (ר"ה ד, י) כתב כדברי בה"ג שהמצווה היא לשמוע, ולכן מברכים 'לשמוע'. וכן דעת ראבי"ה, או"ז ועוד רבים, וכן נפסק בשו"ע תקפה, ב.
השומע בעזרת מכשיר שמיעה חשמלי שמוכנס לאוזן, לדעת רוב הפוסקים אינו מקיים את המצווה. יש אומרים מפני שהקול היוצא מהמכשיר החשמלי אינו קולו של השופר, אלא המכשיר קלט את קול השופר כאותות חשמליים ואח"כ תרגם אותם לקול חדש, והרי זה קול מכונה (משפטי עוזיאל או"ח כא, ומהדו"ת לד; הרב גורן בתרומת הגורן א, כב; רשז"א במנחת שלמה א, ט). ויש אומרים, שלשאר המצוות שמיעה דרך מכשיר כשרה, אבל לעניין שופר יש להחמיר, כי השומע קול הברה (הד) - לא יצא (מרן הרב באורח משפט מח; ולכך נטה הרב פרנק במקראי קודש פורים יא; בית אבי ג, צב; אג"מ אה"ע ג, לג). אמנם יש שהקילו להחשיב שמיעת שופר דרך מכשיר חשמלי כשמיעה רגילה (הרב אורנשטיין אסיא עז-עח; יבי"א או"ח ז, יח; ולכך נטה במנח"י ג, יא. ועי' בפנה"ל ברכות יב, ט). למעשה, כיוון שלרוה"פ אין יוצאים בשמיעה דרך מכשיר חשמלי, מי שיש לו מכשיר כזה באוזנו, צריך להוציאו, מפני שכל זמן שהוא באזנו, אינו יכול לשמוע את קול השופר המקורי. ומי שאינו יכול לשמוע את קול השופר בלא המכשיר, ישמע עם המכשיר, שלדעת פוסקים אחדים הוא מקיים בזה את המצווה. אבל אינו יכול להיות בעל תוקע, מפני שלדעת רוה"פ אינו חייב במצווה. וכן הדין לגבי מי שהוכנס לאוזנו 'שתל קוכליארי'. (ונראה שכאשר יצליחו בעז"ה לשכלל את השתל למצב שקולו ישמע כמו קול ששומע אדם רגיל, נקבל את סברת הרב אורנשטיין, ששמיעה זו נחשבת כשמיעה רגילה).
^ 5.. לעיתים התוקעים אינם מצליחים להמשיך לתקוע בשופר הראשון ומצליחים בשני כי הראשון התמלא ברוק עד שקשה לתקוע בו. ולעיתים שרירי השפתיים חלשים, ועל כן במשך התקיעות הם מתעייפים ואינם מצליחים להמשיך לכווץ את השפתיים כנצרך ליצירת התקיעה, אבל בשופר אחר, כיוון שהפייה שונה, גם צורת כיווץ השפתיים הנצרכת לתקיעה שונה, ומצריכה שרירים שונים במקצת שעדיין לא התעייפו כל כך.
^ 6.. עדיף ללכת למקום שבו בוודאי יצא ידי חובת התקיעות למרות שהתפילה שם אינה מכובדת ויתקשה לכוון שם, על פני מקום שבו התפילה מכובדת ויכוון כראוי אבל התוקע אינו מוצלח, עד שיש חשש שלא יצא ידי חובת המצווה, מפני שמצוות התקיעה מהתורה ומצוות התפילה מדברי חכמים. (ר"ה לד, א; שו"ע תקצה, א). וכן הדין גם ביום השני, הואיל ויסוד תקיעת שופר דאורייתא (מ"ב א).
^ 7.. בתרומת הדשן קט, אסר אפילו לטעום מעט לפני קריאת המגילה. ולכן כתבו כמה אחרונים, שרק לצורך מותר לטעום לפני נטילת לולב (מ"א תרצב, ז; מ"ב תרנב, ז). וכיוצא בזה לגבי אכילה לפני תקיעת שופר (מטה אפרים תקפח, ב; שואל ומשיב תליתאה א, קכ). ויש אומרים שגם בלא צורך מותר, מפני שיסוד האיסור שמא ייגרר בסעודתו וישכח, אבל כאן שהכל מזכירים זה לזה ורגילים לחזור לתפילה, אין חשש (צי"א ו, ז).
רבים אסרו לאכול יותר מכביצה, מפני שהיא נחשבת אכילת קבע לחיוב סוכה (הליכות שלמה ב, א; הרב אליהו; חוט שני עמ' נד). ומו"ר הרב שפירא התיר עד שיעור קביעות סעודה, שהוא כג' ביצים (מקראי קודש הררי ז, הערה כו). ולפי הסברות שהבאנו למעלה, אין חשש שייגרר אחר סעודתו באכילה של פחות מג' ביצים מזונות. אלא שמצד השמירה על כובד הראש יש להיזהר שלא להרבות באכילה.
^ 8.. משנה ר"ה כט, ב: "יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה". לרמב"ם, כל ירושלים נקראת מקדש. ולרש"י, ירושלים בכלל המדינה, וקשה שבהמשך המשנה כתוב "עוד זאת ירושלים היתה יתירה... שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא תוקעין". וביאר הריטב"א, שמשנה זו נאמרה לאחר שגלתה הסנהדרין מלשכת הגזית לירושלים, שאז התירו לתקוע בכל ירושלים וסביבתה הקרובה.
^ 9.. מבואר בבבלי ר"ה כט, ב, שמהתורה צריך לתקוע בר"ה שחל בשבת. ואף שיש איסור מדברי חכמים לנגן בכלי שיר ביום השבת, ובכלל זה גם אסור לתקוע בשופר (פנה"ל שבת כב, יז), אין בכוחו של איסור חכמים זה לדחות את מצוות התורה. אלא שמשום חשש טלטול גזרו חכמים שלא לתקוע, שמא יטלטל את השופר ברשות הרבים. וזו הסיבה שאין נוטלים לולב בסוכות שחל בשבת, ואין קוראים במגילה בפורים שחל בשבת. וכ"כ רמב"ם שופר ב, ו.
לעומת זאת, בירושלמי ר"ה פ"ד ה"א מבואר שמהתורה אין תוקעים בר"ה שחל בשבת, שכן דיוק הפסוקים הוא לימוד גמור. ושאלו ואם כן מדוע במקדש תקעו, והשיבו, שכך דייקו מהפסוק שבמקום שבו יודעים בדיוק אימתי הוא אחד בחודש ומקריבים את קרבן היום, תוקעים גם בשבת. ועוד הביאו לימוד ממה שנאמר לגבי היובל (ויקרא כה, ט): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם", הרי שדווקא ביום הכיפורים מעבירים שופר בכל הארץ, ואילו בר"ה שחל בשבת רק בבית הדין. וכן הובא בספרא בהר ב'. יש לציין שבנוסח התפילה אכן נפסק לומר בר"ה שחל ביום חול - 'יום תרועה', וכשחל בשבת - 'זכרון תרועה' (שו"ע תקפב, ז), שלא כמו סדר רב עמרם גאון ורמב"ם ועוד ראשונים, שכתבו לומר תמיד 'יום תרועה'.
^ 10.. נחלקו תנאים במשנה בגדר בית הדין שהותר לתקוע בפניו. לדעת רי"ף (כפירוש הר"ן) לר' אליעזר צריך סנהדרין גדולה של שבעים ואחד זקנים, ולתנא שהגיב עליו ('אמרו לו') צריך סנהדרין של עשרים ושלושה, ולת"ק בית דין של שלושה ואפילו אינם סמוכים. ופסק הרי"ף כדעת ת"ק. ולדעת רמב"ם (הל' שופר ב, ט), ההלכה שתוקעים רק בפני בית הדין שמקדש את החודש, היינו שדייניו סמוכים והוא המרכזי שבדור. ולכמה ראשונים ממפרשי הסוגיה, אין צורך שבית הדין יהיה המרכזי שבישראל שבו מקדשים חודשים, אבל לדעת ת"ק ותנא בתרא צריך בית דין של עשרים ושלושה דיינים סמוכים (שבכוחם לדון דיני נפשות). כך דעת ר"ח, רש"י כפי שפירשוה רמב"ן והרא"ש. וע"ע ב'מועדים לשמחה' סי' ה-ו.
^ 11.. מנהג התרועה המקובל הוא כקול בכי, היינו קולות קצרים וקטועים. ומנהג תימן כקול יללה, שהקול אינו נקטע אלא מתרעד ומתרעש, וכל הרעדה נקראת קול אחד. כשנעיין נמצא שהתרועה באשכנז וספרד דומה להתפרצות בכי, שנקטע בלא שליטה, ואילו התרועה בתימן היא כדוגמת יללה שנעשית כביטוי של בכי ואבל באופן נשלט. למעשה כל עדה תמשיך במנהגה, ויש מהדרים לשמוע לאחר התפילה תרועות כל העדות.
^ 12.. יש אומרים ששבר באורך 3 טרומיטין פסול, מפני שאורך התקיעה כתרועה, ולר"ח ורש"י תרועה של 3 טרומיטין כשרה, הרי ש-3 טרומיטין הוא תקיעה של סדר תר"ת, ולשיטה זו, גם בסדר תשר"ת, שהתקיעה צריכה להיות כאורך השברים-תרועה, אם יתקע שבר אחד באורך 3 טרומיטין כבר יחשב כתקיעה, מפני שבסדר תר"ת הוא נחשב תקיעה (טור בדעת תוס' ורא"ש, דעה ראשונה בשו"ע תקצ, ג). ולדעת ריב"ם, ריב"א וסמ"ג, תרועה 9 טרומיטין, וממילא בדיעבד שבר שקצר מ-9 טרומיטין כשר (דעה שניה בשו"ע). וי"א שאין זיקה בין סדר למשנהו, ובכל סדר התקיעה צריכה להיות כאורך ה'תרועה' שבאמציעתו, לפיכך, בסדר תשר"ת התקיעה צריכה להיות באורך שברים תרועה, ובסדר תש"ת באורך שברים. וממילא גם לשיטת ר"ח ורש"י, אם יעשה בסדרים אלו שבר שאורכו יותר מ-3 טרומיטין כשר (מרדכי, הגהות אשרי, רמ"א). וכן נוהגים למעשה (מ"ב תקצ, טו). ויש סוברים, שצריך לחוש לדעה הראשונה, ולפחות בשלושים תקיעות להקפיד שהשבר יהיה פחות מ-3 טרומיטין (מ"א ב, ועי' בקול תרועה ח'). ונלענ"ד שאין לדקדק בזה, ראשית מפני שיש כאן ספק ספק ספיקא להקל. א) אולי הלכה כסוברים שתרועה 9 טרומיטין. ב) גם לסוברים שהיא 3 טרומיטין, אולי הלכה כמרדכי והגהות אשרי, שאין זיקה בין סדר לסדר. ג) אולי הלכה כרמב"ם שאורך התקיעה חצי תרועה. ואולי הלכה כראב"ד ששיעור תקיעה תמיד 9 טרומיטין. שנית , קשה מאוד לדקדק בזה, כי ההבדל בין שבר של 2 טרומיטין ל-3 טרומיטין הוא כרבע שנייה, וקשה לעמוד על כך, ולא נתנה התורה למלאכי השרת. שלישית , אם ינסה לתקוע כ-2 טרומיטין עלול לקצר ולתקוע מעט פחות מ-2 טרומיטין, והשבר יהפוך לקול של תרועה, ולא יצא לכל השיטות. לכן נראה שכל שהוא ניכר כאנחה, כשר לכתחילה. ויש אומרים שהעושים שברים כמנהג ליטא, יוצאים מהספק, שהואיל והקול שבור, אין שום אפשרות להשוותו ולהחשיבו כתקיעה (ועי' בהלח"ב יב, 64).
ועד כמה יכול להאריך בשבר? לפי הסוברים שתרועה 9 טרומיטין, הרי שכך היא התקיעה, וממילא השבר צריך להיות פחות מזה (שו"ע תקצ, ג, לדעה השנייה). אמנם צ"ע בזה, מפני שבאורך כזה הוא כבר קרוב מאוד לקול תקיעה של שמחה. ולכן כתבתי שהשבר הכשר בדיעבד הוא לכל היותר עד כ-6 טרומיטין. (עי' מטה אפרים יא; אלף למטה יד). ולשיטת הרמב"ם התקיעה מחצית התרועה, הרי שכבר בשיעור 4.5 טרומיטין היא תקיעה, וממילא השבר צריך להיות 4 טרומיטין ומטה. ולכתחילה יש לחשוש לדעתו.
^ 13.. משנה ר"ה לג, ב: "שיעור תקיעה כשלוש תרועות". ובגמ' שאלו: "והתניא שיעור תקיעה כתרועה? אמר אביי: תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי, תנא ברא קא חשיב חד בבא ותו לא". רוב הפוסקים ביארו כפי שכתבתי למעלה ששיעור התקיעה כאורך התרועה. וכך דעת: רש"י, תוס', רא"ש, טור ושו"ע תקצ, ג, מ"ב טו. ודעת רמב"ם (ג, ד) ששיעור שתי התקיעות כשיעור התרועה שבאמצען, הרי ששיעור תקיעה כמחצית שיעור התרועה. ומוכרחים לומר שלדעתו תרועה היא 9 טרומיטין ולא 3, כי לא יתכן שהתקיעה תהיה כאורך טרומיט ומחצה. ואם תרועתו כמנהג תימן, הרי שכל טרומיט ארוך בהרבה מהטרומיט המקובל, ואזי שיטתו מובנת יותר. ודעת ראב"ד, ששיעור תקיעה תמיד 9 טרומיטין.
^ 14.. לשון שו"ע תקצ, ג: "כוחות בעלמא כל שהוא, והם נקראין טרומיטין", וזו התרועה כמבואר שם. אלא שתוקעים מיומנים יכולים לתקוע 9 טרומיטין בשנייה ורבע, והאיטיים תוקעים אותן בכשתי שניות וחצי, והתקיעה צריכה להיות תמיד לעומת התרועה, וכן השברים לעומת התרועה. בכל אופן גם לתוקעים האיטיים, בדיעבד בסדר תשר"ת יוצאים בתקיעה של שתי שניות וחצי, שכן בדיעבד יוצאים ב-3 טרומיטין ידי תרועה ובזמן של 6 טרומיטין ידי שברים. ובסדר תש"ת ותר"ת יוצאים בדיעבד בתקיעה של שנייה וחצי.
^ 15.. כל הקולות כשרים בשופר (ר"ה כז, ב; שו"ע תקפו, ו), והכוונה שגם אם באמצע התקיעה נשתנה הקול, כל זמן שהיא רצופה - כשרה. ויש שלמדו מהריטב"א לג, ב, שאסור לשנות את הקול. אולם כל מה שהוא כתב שאין לכוון לעשות כמין שבר בסוף התקיעה. ומ"מ היו שהידרו שקול התקיעה לא ישבר באמצע (הרב חרל"פ), אבל מצד הדין אין בזה פסול (כך דעת כל הפוסקים, וכ"כ רשז"א הליכות שלמה ב, ט). אמנם נראה שאם קול התקיעה נשבר או עלה וירד שוב ושוב עד שנשמע כשברים, נכון לחזור. ←
והתימנים נוהגים לכתחילה לעשות כמין עליה בסוף התקיעה, והמקשיב יבין שסברתם היא, שבתקיעה, עליה זו מבטאת את שיא השמחה, ובתרועה את שיא הצער. עוד צריך לומר, שלמנהג תימנים, צריך להקפיד שיהיה הבדל ברור בין התקיעה לתרועה, שקול התקיעה יהיה יציב מאוד, והתרועה ממש מתרעדת. עוד צריכים התוקעים לפי מנהג תימן לשים לב, שאם הקול מתחלף באמצע התקיעה, שלא יראה כתרועה באמצע התקיעה.
^ 16.. אסור להאריך בתקיעה אחרונה של יחידה אחת כשיעור שתי תקיעות כדי שתעלה גם לתקיעה ראשונה של היחידה הבאה. ואם חיבר, עלתה לו לתקיעה אחרונה של היחידה הקודמת, ועליו לתקוע שוב תקיעה ראשונה ליחידה הבאה (רמב"ם, רמב"ן, רשב"א ורא"ש). ויש מחמירים, שהואיל והתכוון שתקיעה זו תעלה לשתיים, נמצא שלא יצא ידי שום תקיעה, מפני שכל תקיעה צריכה תחילה וסוף, ולפי כוונתו לראשונה אין סוף ולשנייה אין התחלה. וכיוון שתקיעתו פסולה, הרי שפסל את כל היחידה הקודמת, ועליו להתחיל שוב מתחילת היחידה (טור עפ"י ירושלמי). והלכה כדעת המקילים (מ"ב תקצ, כה, עפ"י א"ר והגר"א, ולב"י טוב לחוש למחמירים).
^ 17.. לדעת רוה"פ, ראשונים ואחרונים, אם הפסיק בנשימה באמצע השברים או התרועה לא יצא, כמבואר בשעה"צ תקצ, יד. אמנם יש מקילים בדיעבד (ט"ז ומ"א).
^ 18.. ואף שלדעת ר"ת ורז"ה, שום תקיעה באמצע אינה פוסלת בדיעבד, לרמב"ן וראב"ן, כל תקיעה שאינה במקומה פוסלת את היחידה. וכך נפסק בשו"ע תקצ, ח. וכך צריך לעשות בשלושים תקיעות דמיושב הואיל ובירך עליהן, ובשלושים של חזרת הש"ץ הואיל והן העיקר. אמנם בתקיעות שלאחר התפילה יכול לסמוך על המקילים (מ"ב תקצ, לה). ולמנהג ספרדים וחסידים בשלושים שבלחש ובעשר שבסוף התפילה מקילים.
^ 19.. אם בתשר"ת התחיל לעשות שני שברים וטעה ותקע קולות של תרועה, יחזור לתקוע שוב שברים תרועה ואינו צריך לחזור לתקיעה ראשונה. מפני שאפילו אם בפועל טעה ולא נכשל, כיוון שעדיין הוא באמצע 'שברים-תרועה', וגם הקולות של התרועה שייכים לזה, ולכן הוא נחשב כנתקל ולא כטועה (שו"ע תקצ, ז; מ"ב כז-כח).
^ 20.. יסוד התרועה בשופר נתבאר לעניין היובל, ומשם למדנו לר"ה, כמבואר בר"ה לג, ב. במשנה ר"ה כו, א: "כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן". ובמשנה שם כו, ב: "שופר של ראש השנה של יעל פשוט... רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעין בשל זכרים". וכוונת ר' יהודה זכרים כפופים, שכן דרך שופר של איל שהוא כפוף. ופסק ר' לוי שם בגמרא: "מצווה של ר"ה ושל יוה"כ בכפופין", מפני שכמה שיכפוף אדם דעתו יותר בימים אלו יותר טוב. הרי שלמדנו במשנה הראשונה שקרן של פרה פסולה, כי אינה נקראת שופר, ושאר כל השופרות כשרים. ואילו במשנה השנייה למדנו שמצווה בשופר כפוף, אבל אם הוא ישר - כשר. ובר"ה טז, א, למדנו מדברי ר' אבהו שמצווה מן המובחר בשופר של איל. וכן פסקו ראב"ד, רמב"ן, רא"ש, רשב"א, ר"ן ועוד רבים. ולדעת הרמב"ם (שופר א, א) רק שופר של איל כפוף כשר, ולדעתו ר' יהודה חולק על מה שאמרו במשנה הראשונה: "כל השופרות כשרים", וסובר שרק שופר של "זכרים כפופים" כשר, היינו שופר של איל כפוף. וכן דעת לוי, שמצווה בכפופים היינו של איל כפוף. ואף שכך סוברים גם רס"ג ורא"ם, למעשה פסקו האחרונים כדעת רוב הראשונים שכל השופרות כשרים, ועל כן אפשר לברך על שופר פשוט של יעל וכיוצא בזה. וכ"כ בשו"ע תקפו, א. אמנם בעקבות דברי הרמב"ם ודעימיה יש להתאמץ יותר להשיג שופר של איל כפוף.
^ 21.. נקב שלא סתמו, למרות שקולו נשתנה, לדעת רוב הפוסקים אינו פוסל (תוס' עפ"י ירושלמי, רמב"ן, רא"ש, ר"ן רי"ו ועוד). וכן נפסק בשו"ע (תקפו, ז). ויש אומרים שאם קולו השתנה - נפסל (ריטב"א, כלבו). ולכתחילה יש לחוש לדבריהם (רמ"א). אבל אם קולו לא השתנה מחמת הנקב, משמע שלכל הדעות אין בו פסול (מ"ב כח). צריך לומר שבדין נשתנה קולו מדובר בשינוי ברור, מפני שאם השינוי קטן, קשה לעמוד עליו.
על פי המשנה והגמ' ר"ה כז, א-ב, לרמב"ם ור"ן צריך שלושה תנאים כדי שסתימת הנקב תהיה כשרה: א) שהנקב יהיה מיעוט השופר. ב) שיסתום במינו, היינו בשבר של שופר או על ידי הדבקת שתי קצוות הנקב זו לזו. ג) שלא ישתנה קולו מכפי שהיה בתחילה לפני שניקב. ואם היה חסר תנאי אחד פסול. ולתוס' ורא"ש, תנאי אחד מעכב והוא שהנקב יהיה במיעוטו, ומשני התנאים הנוספים מספיק שיתקיים אחד, או שיסתום במינו ואזי הוא כשר למרות שנשתנה קולו, או שלא ישתנה קולו ואזי הוא כשר למרות שסתמו במין אחר. וכתבו פר"ח וגר"א שזו הדעה העיקרית, ולכן כתבו פמ"ג ומ"ב לה, שבשעת הדחק אף יברך על שופר כזה. ע"כ. ועדיף להסיר את הסתימה, מפני שאז למרות שקולו השתנה, לדעת יותר פוסקים השופר כשר.
^ 22.. דינים נוספים: אסור לתקוע בשופר גזול. ואם עבר ותקע בשופר גזול, למרות שעבר באיסור גזילה, יצא ידי חובת המצווה, הואיל והמצווה היא לשמוע את קול השופר, ובשמיעה עצמה אין גזילה (שו"ע תקפו, ב). אם בעליו של השופר התייאש ממנו, והגזלן העביר את השופר לאדם אחר, השופר כבר אינו נחשב גזול, והחובה מוטלת על הגזלן להחזיר את שווי השופר לבעליו. לפיכך, מותר לתקוע בשופר זה, אלא שכתבו כמה אחרונים שהואיל ומקורו בגניבה - אסור לברך עליו (מ"ב תקפו, ט. פנה"ל סוכות ד, יג).
כאשר בעל השופר אינו נמצא שם, ואין אפשרות לבקש ממנו רשות, מותר לתקוע בשופרו מאה קולות, שחזקה עליו שרוצה שיקיימו בשופרו מצווה (מ"ב תקפו, ט). ואח"כ ישטוף וינקה היטב את השופר. ואם ידוע שבעל השופר סולד מכך שיתקעו בשופרו, אסור לאחרים לתקוע בו.
אסור לתקוע בשופר של ע"ז (עי' שו"ע תקפו, ג-ד).