^ 1.אמנם יש להעיר שאת הצד לדמות לקרן הגמרא לא ביארה שהווי שינוי אלא שהיצר תקפה, ומשמע בפשטות שברור לגמרא שהגדר הוא לא משונה אלא כוונה להזיק, והספק הוא האם דווקא כוונה להזיק או שיש להרחיב זאת לכל יצר שתוקף – לא רק יצר הכעס אלא גם יצר התאווה. אך צריך עיון מהי הסברא בהרחבה זו, ולכן נראה יותר להסביר שכוונתה בצד זה הוא שאין זו התנהגות רגילה אלא יצר חריג שנכנס בה והרי זה משונה.
^ 2.עוד מעיר אבן האזל (א, ב) שבהלכה א' נקט הרמב"ם שכל בהמה שהזיקה חייבים בעליה לשלם כנלמד מהנאמר "כי יגוף", ובהלכה ב' עוסק אף בשן ורגל ומשמע שהכל מוסב על ההלכה הקודמת ונלמד מ"כי יגוף", וקשה הרי רק קרן נלמדת מ"כי יגוף". ועונה, שאמנם בשלב הבירור בגמרא מדוע נזקקה התורה לכתוב כל אחד מהאבות, כתבה הגמרא שלא ניתן ללמוד את שאר האבות מקרן משום שכוונתו להזיק, אך למסקנה שנכתבו כל האבות, שוב כולם כלולים בדין "שור", ורק נחלקו להלכותיהם.
^ 3.יש להעיר שגם הסברא שכוונה להזיק היא צד להחמיר אינה כל כך פשוטה, שהרי לא הבעלים התכוון להזיק אלא הבהמה, ומה אכפת לנו בכוונתה של הבהמה.
^ 4.ר' עמיחי סולימן
^ 5.ואין לחלק בין הדינים ולומר שלגבי כופר וחצי נזק מספיק אחת מן ההגדרות ולגבי רשות הרבים הולכים רק לפי הגדר של משונה (כפי העיקרון של אבן האזל אך בחילוף הדינים), כי הגמרא לגבי כשכשה באמתה אמנם לא מפרטת באיזה דין של קרן היא עוסקת אך העמוד שם עוסק בדיני פטור ברשות הרבים, ואם כן לכל הפחות מדובר שם לגבי דין זה והתוס' משווים בין סוגיא זו לסוגיא של כופר וסוברים שדי באחת מן ההגדרות, וזו סתירה מפורשת לדבריהם לגבי נחש שגם כן עוסקים בדין רשות הרבים.
^ 6.אולם בשונה מהפלפולא חריפתא שהבין שגם למסקנה הגדרת קרן נשארת כוונה להזיק אלא שלמעשה לומדים ב"יוכיח" משן ורגל שיש לחייב ברגל גם במשונה שאין כוונתו להזיק, לדעת אבי העזרי הגדרת קרן עצמה משתנית למסקנה למשונה. כאמור, למעשה אין נפקא מינה.