^ 1.. בתוס', יומא עח ע"ב, ד"ה הקיטע (ב), שני פירושים נוספים ל'סמוכות' שברישא: א. מקלות שבידי הקיטע והוא הולך בעזרתם, מעין קביים שלנו (פירוש ר"י). ב. מקלות הקשורים לירכו והוא הולך בעזרתם (ר"י פורת). לעניין הסמוכות שבסיפא, פירשו תוס' שם שמדובר על סמוכות עור או עץ שתלויים ברגליו ובדרך כלל הן באוויר (מאחר שהקיטע הולך בעיקר בעזרת הכיסא) 'ופעמים נסמך עליהם בקרקע גבוה'. לא ברור מה טעם החילוק לדעת תוס' בין הסמוכות המותרות שברישא לבין האסורות שבסיפא, ושמא לדעתם הכול בגדר 'מנעל' (או בגדר 'מקלו') ואף על פי כן הותרו הסמוכות שברישא, מפני שהקיטע אינו יכול ללכת כלל בלעדיהם, ראה להלן. על כל פנים בפירוש הכיסא לא חלקו תוס' על רש"י.
בערוך (ערך סמך א') פירוש נוסף (בפירושו הראשון, וראה להלן), ולפיו הסמוכות שברישא משמשות את הקיטע להליכה, ואילו הסמוכות שבסיפא אינן נחוצות להליכה אלא להגנה על רגליו הנגררות בארץ; ומאחר שהן מגינות על רגליו, הרי זה 'מנעל'. כלומר, גדר 'מנעל' אינו מה שמסייע בהליכה אלא מה שמגן על הרגליים (עי' יבמות קג ע"א).
^ 2.. ביארתי את דברי ר' בא ור' מנא על פי הרידב"ז. בפני משה ובקרבן העדה, פירושים שונים מעט, אבל גם מהם המסקנה זהה, שהנימוק היחיד לאיסור הכניסה לעזרה בכיסא וסמוכות שלו הוא איסור הכניסה במנעל.
^ 3.. תוספות, יומא עח ע"ב, ד"ה הקיטע, השני.
^ 4.. וכן בתוס', בשבת סה ע"ב, ד"ה הקיטע; ובשולחן ערוך, או"ח סי' שא סעי' טז.
^ 5.. ערוך, ערך סמך א', בפירושו השני; הובא גם ב'מלאכת שלמה' על המשנה.
^ 6.. אולי צ"ל 'מגיעות', בניגוד לסיפא: 'שהיא מגעת לארץ', ורצונו לומר שהסמוכות של הקיטע אינן מגיעות עד הקרקע ולכן אינן ככיסא ואינו כיושב.
^ 7.. כך גרסתו, ועיין דקדוקי סופרים אות ד, וראה עוד להלן, שלפי גרסה זו ייתכן שאין מדובר על הקיטע.
^ 8.. אך לעיל מיניה כתב הערוך כשיטת רש"י, שהדיון הוא האם הסמוכות הן מנעל, ראה הערה 1.
^ 9.. עי' זבחים כג ע"ב.
^ 10.. סנהדרין קא ע"ב, על פי לשון הגמ' שם 'גמירי'.
^ 11.. סוטה מ ע"ב, ד"ה אין.
^ 12.. אור זרוע, הל' פסחים סי' רכז.
^ 13.. תוספות, בזבחים טז ע"א, ד"ה מיושב.
^ 14.. רמב"ם, הל' בית הבחירה פ"ז ה"ו; וספר המצוות מ"ע כא.
^ 15.. תוספות, יומא כה ע"א, ד"ה אין ישיבה בעזרה, בתירוצם השני.
^ 16.. עצם מצוות הסמיכה - לא מצאנו שתהא בעמידה דווקא, שהרי אינה 'עבודה', ואדרבה, יש אומרים שהסמיכה אינה בגדר 'עמידה' (עיין תוס', זבחים יט ע"ב, ד"ה וליתב; ומגן אברהם סי' תכב סקי"א). מה שהוזכר בדברי חז"ל (יומא פ"ג מ"ח) וברמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"ג הי"ד) שהסומך 'עומד', הוא משום היותו בעזרה, או לפי ההנחה הפשוטה שסמיכה 'בכל כוחו' נעשית בעמידה.
^ 17.. ראה בדומה לזה בתוס' להלן לגבי דין מנעל.
^ 18.. עלי תמר, סוטה פ"ז ה"ז, עמ' רלה.
^ 19.. כמה הערות בעניין זה:
א. במדרש תהלים (מזמור א) נאמר שכוהן גדול רשאי לשבת בעזרה, על פי פסוק זה (וראה רד"ק שם). אולם בגמרא (סוטה מ ע"ב, עי' שם בתוספות, ד"ה והאמר) מבואר שאיסור זה נאמר גם על הכוהן הגדול, ולשיטה זו נצרך הביאור הנ"ל.
ב. הסברים אחרים במפרשים לישיבתו של עלי הכהן, לפי שיטת הבבלי האוסר לכהן גדול לשבת: הוא ישב בעזרת נשים, ו'על מזוזת היכל ה'', היינו בפתח עזרת ישראל (תוס' הרא"ש, קידושין עח ע"ב). לפני בחירת דוד המלך נהג היתר הישיבה בכל מנהיג בישראל (באר שבע, תמיד כז ע"א; וכפי שביאר דבריו בית האוצר, כלל ח אות יב; ודברות אריאל, סוטה סי' נ). גם לפי הבבלי מותר לכוהן גדול לשבת כשהציץ עליו (אור שמח, הל' מלכים פ"ב ה"א, וראה השגת דברות אריאל, שם).
ג. עלי תמר הנ"ל, חיזק את סברתו מהפסוק (שמואל-א ד, יח) על נפילת עלי 'אחורנית' בהגיע שמועת שביית הארון ונפילת בניו, ומכאן שלכיסא לא הייתה משענת, כי נעשה באופן שיהיה ניכר שאינו לתענוג אלא למנוחה. אך אם נחבר את הפסוק אודות הכיסא האמור שם, שהיה 'יד דרך' ההגעה לשילה, עם הפסוק אודות כיסא עלי 'על מזוזת היכל ה'' שבפרק א, מסתבר כדברי הרא"ש הנ"ל, שהכסא היה מחוץ לעזרה.
ד. עוד צוין בעלי תמר לספר תבנית היכל סי' קג, שם מובא בשם 'מלחמות יוסיפון' (ז, יא) ש'כסאות בדיל היו שמה נתונים בעזרה לשבת בהם הכהנים לעת הצורך כאשר את קרבנותיהם יקריבו', ותבנית היכל העיר על כך מאיסור הישיבה בעזרה, ועלי תמר יישב על פי דרכו, שישיבה הניכרת שהיא למנוחה ולא לתענוג מותרת. אלא שמקור הדברים אינו ברור: 'מלחמות יוסיפון' הוא, לכאורה, ספר 'מלחמת היהודים עם הרומאים' של יוסף בן מתתיהו, ושם לא מצאתי את המשפט האמור. מקור דומה לכך מופיע ב'אגרת אריסטיאס' (אות צד) שם נאמר על הכוהנים: 'למרגוע נקבע להם מקום אשר שם ישבו הנחים', אך לא נאמר שמקום זה היה בעזרה.
^ 20.. וראה לעיל הערה 4. נראה שכך פירש גם הרמב"ם, שכתב בפירושו למשנה: 'וכיון שהזכיר את הקב... והזכיר סמוכות שלו... דיבר גם על סמוכות של כיסא, איזה כיסא שיהיה, ואמר שהם מקבלים טומאה'. בהלכותיו השמיט לגמרי את דין סמוכות הקיטע וכסאו, ונאמרו על כך טעמים שונים. מסתבר שהרמב"ם לא היה בטוח בצורתם, כפי שכתב בפירושו למשנה: 'ומצורת אלו הסמוכות שהיתה צורתן ידועה אצלם יוודע מה טעם אין יוצאין בהם בשבת, והוא מפני שפעמים רבות נשמטין מן הרגל וייראה ההולך בהן כאלו מעבירן וגוררן'. לפיכך העדיף להסתפק בעקרונות כלליים שכתב בעניינים אלו, ומהם יובן גם דין הסמוכות והכיסא.
^ 21.. עיין שו"ע, או"ח סי' יג סעי' ג; ומשנה ברורה, ס"ק ט, וטו.
^ 22.. פסחים סב ע"א: 'ערל וטמא משלחין קרבנותיהן', וראה שערי היכל למסכת זבחים, מערכה קעג.
^ 23.. כתב שעל פי פירוש הגאון הנ"ל אסור, ואילו מרש"י והתוס' יו"ט משמע שמותר. ולא הזכיר את דברי התוס' ביומא והריטב"א, שמהם עולה ההיתר במפורש, ואף לא ציין שמהבבלי והירושלמי נראה כרש"י וסיעתו ולא כגאון.
^ 24.. מנחת שלמה, ח"א סי' עב עמ' תלד, ד"ה גם צ"ע.
^ 25.. עי' בריטב"א הנ"ל ובמקורות שצוינו בספר אל הר המור, עמ' מח.
^ 26.. בגמ' בחגיגה ד ע"ב, נאמר ש'מפנקי' פטורים מלעלות לרגל, והגמ' מביאה על כך את הפסוק: 'כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי' (ישעיהו א, יב). רש"י בחגיגה שם, מפרש: 'מפנקי - שאין הולכין בלא מנעל, דאין אדם נכנס להר הבית במנעלו, דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי'. וביתר בהירות מפורש בפסקי הרי"ד: 'מפנקי, פירוש שאינו יכול לעלות בלא מנעל, ואין אדם רשאי לעלות בהר הבית במנעל שעל רגליו'. מכאן שגם מי שאינו מסוגל ללכת בלא מנעל אסור להיכנס להר הבית. אולם הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ב ה"א) כלל את 'מפנקי' עם 'הזקן והחולה והרך והענוג מאוד שאינם יכולים לעלות על רגליהן'. ונראה שמפרש שהפינוק הוא שאינו יכול לעלות בעצמו אלא אם יביאוהו, ואין לזה שייכות לעניין המנעל (ר"י קורקוס). על פי זה נכתב בספר מעשי למלך (הל' ביאת המקדש פ"א הי"ז) שמי שאינו מסוגל ללכת בלא מנעל – מותר לו לעלות במנעלו. לפי זה הסביר את המשנה בשקלים פ"ג מ"ב, האוסרת על הנכנס לתרום את הלשכה לנעול סנדל, מפני החשד, ומשמע שיש מציאות היתר לנעילת סנדל.
גם לפי רש"י, יתכן לחלק בין 'מפונק', שאסור ללכת בלא מנעל משום שהוא הרגיל את עצמו בפינוק זה, וגם אין הכול יודעים את מצבו המיוחד, לבין קיטע, שאינו אשם במצבו, והכול יודעים שהדבר הכרחי לו (זאת בניגוד לנאמר בספר אל הר המור עמ' מח, שחולה שאינו יכול ללכת בלא מנעל אסור בכניסה להר הבית, על פי המשנה בשבת והגמ' בחגיגה).
כיוצא בזה יש לדון על מקל הליכה לזקנים, עי' שו"ת שבות יעקב, ח"ג סי' א, שהתיר זאת בהר הבית (ונחלק עליו בשו"ת יוסף אומץ, סי' טז, ואכמ"ל); וכן בשיח יצחק, ביומא עח ע"ב: 'דאם תפרש סמוכות מקלות שבידיו, כיון שאינו יכול לילך בלתה ודאי דנכנסין בהם לעזרה, ולא דמי ללא יכנס במקלו וכו', דהתם באפשר לילך בלתה דהיינו בבריא ' (הוא כותב זאת בדעת רש"י, אבל אין כוונתו שתוס' חולקים בדין זה, אלא שלרש"י הדבר פשוט ולכן אין צורך לאומרו במשנה, בעוד שלפי תוס' זה מה שבאה המשנה לחדש).
^ 27.. זאת על פי המשך התוס' ביומא שם: 'אי נמי כיון דגבוה מן הקרקע ואינו מלוכלך מילתא דפשיטא היא דנכנסים בו'. וצריך עיון האם התירוץ הקודם שם, האוסר לקיטע להיכנס בקב, חולק על סברה זו, או חולק בהבנת מציאות קב הקיטע והלכלוך בו.
^ 28.. על האפשרות לעשות כבש במקדש לצורך הנכים ועל מידת שיפועו, עיין שערי היכל למסכת זבחים, מערכה עט ומערכה קנא (בפרט עמ' תקלה והערה 17).