פרק ז' חלק ב | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מנדל בן חנה רות

1270

5 דק' קריאה

דעת הרמב"ן: המצוות לתועלת האדם לעשותו טוב, ואינן לתועלת לה'
וְהָרַמְבָּ"ן פֵּרֵשׁ בָּזֶה, כִּי מַה שֶּׁאָמַר: וְכִי מָה אִכְפַּת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וכו', רָצָה לוֹמַר עַל דֶּרֶךְ: וְאִם צָדַקְתָּ מַה תִּפְעַל לוֹ1 (ע"פ איוב לה, ו- ז) . אֲבָל בְּוַדַּאי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה הַמִּצְווֹת לְתוֹעֶלֶת וּלְטוֹב לָהֶם כָּל הַיָּמִים. וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים בִּילַמְּדֵנוּ פָּרָשָׁה זֹאת הַחַיָּה(תנחומא שמיני ח) : וְכִי מָה אִכְפַּת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּין שׁוֹחֵט בְּהֵמָה וְאוֹכֵל, אוֹ נוֹחֵר• וְאוֹכֵל, כְּלוּם אַתָּה מוֹעִילוֹ, אוֹ כְּלוּם אַתָּה מַזִּיקוֹ. וְכִי מָה אִכְפַּת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אוֹכֵל טְהוֹרוֹת אוֹ טְמֵאוֹת, אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָךְ. הָא לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא לְצָרֵף הַבְּרִיּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר(תהלים יב, ז) : אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת וגו'•. וְנֶאֱמַר(משלי ל, ה) : כָּל אִמְרַת אֱלֹהַּ צְרוּפָה. כְּמוֹ שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ הוּא לְאוֹרָהּ שֶׁל מְנוֹרָה וְלַקְּטֹרֶת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. רַק נֵדַע הָאֱמֶת וְנִזְכֶּה בּוֹ2 , עַד שֶׁנִּהְיֶה רְאוּיִים לִהְיוֹת הוּא יִתְבָּרַךְ מֵגֵן עָלֵינוּ. כִּי רֹב כְּבוֹדֵנוּ וְסִפּוּרֵנוּ בִּתְהִלּוֹתֵינוּ3 לְאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשָׁבוּ. עַל זֶה מֵבִיא רְאָיָה מִן הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר אוֹ מִן הָעֹרֶף, לוֹמַר, שֶׁכֻּלָּם לְתוֹעֶלֶת לָנוּ וְלֹא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כִּי מָה אִכְפַּת לֵיהּ וכו', אֶלָּא לָנוּ הֵם, לְהַדְרִיכֵנוּ בִּנְתִיבוֹת הָרַחֲמִים אַף בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. וְהֵבִיא רְאָיָה אַחֶרֶת: אוֹ מָה אִכְפַּת אִם אוֹכֵל טְהוֹרוֹת וְהֵם הַמַּאֲכָלִים הַמֻּתָּרִים לֶאֱכֹל, אוֹ טְמֵאוֹת וְהֵם הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת, שֶׁאָמְרָה בָּהֶם הַתּוֹרָה (ויקרא יא - ח, כו, כז) טְמֵאִים הֵם לָכֶם. רַק שֶׁהוּא לִהְיוֹתֵנוּ נְקִיֵּי הַנֶּפֶשׁ, חֲכָמִים, מַשְׂכִּילִים הָאֱמֶת כו'. וְעוֹד בַּמִּדְרָשׁ, בִּילַמְּדֵנוּ, בְּפָרָשַׁת זֹאת הַחַיָּה(שם ז) : כָּךְ אָמַר דָּוִד: הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה בִּשְׁבִיל לְצָרֵף אֶת בְּרִיּוֹתָיו. מָה אִכְפַּת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֹּאכַל יִשְׂרָאֵל בְּלֹא שְׁחִיטָה, אוֹ שֶׁיְּהֵא יִשְׂרָאֵל נוֹחֵר וְאוֹכֵל, שׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר וּמִן הָעֹרֶף, תֵּדַע, שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ עַל הַשְּׁחִיטָה אֶלָּא לְצָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל. כִּי לֶעָתִיד לָבֹא עוֹשֶׂה סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים וְאֵין שָׁם שְׁחִיטָה* וכו'. עַד אֶלָּא בִּשְׁבִיל לִבְדֹּק וּלְצָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עַד כָּאן.
דחיית שיטת הרמב"ן
וּכְבָר אָמַרְנוּ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁיִּהְיוּ מִצְווֹת הַתּוֹרָה, עַל דֶּרֶךְ שֶׁפֵּרֵשׁ הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לִקְבֹּעַ בָּנוּ מִדּוֹת טוֹבוֹת, כִּי לֹא תוּכַל לְפָרֵשׁ כָּךְ. כִּי רֹב מִצְווֹת לֹא נֵדַע טַעֲמָם, וְאִם כֵּן אֵיזֶה דֶּרֶךְ יִשְׁכֹּן אוֹר הַמִּצְווֹת4 .

___________________________________

הרמב"ן פרש את מאמר חז"ל: וכי מה אכפת לו לקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף כעין מה שנאמר באיוב: ואם צדקת מה תפעל לו. 1 כלומר לקב"ה אין תועלת במעשה המצוות שלנו, התועלת והטובה הצומחת מקיום המצוות היא רק לנו העושים אותן. הרמב"ן הביא ראיה לשיטתו ממדרש חכמים: וכי מה איכפת לקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואכל, כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו? וכי מה איכפת לקב"ה אם אוכל טהורות או טמאות אם חכמת חכמת לך, הא לא ניתנה תורה אלא לצרף הבריות שנאמר: אמרות ה' אמרות טהורות וכו', ונאמר: כל אמרת אלוה צרופה. כמו שאין לקב"ה צורך באור המנורה, ואינו זקוק לקטורת וכיוצא באלו, כך אינו צריך למצוותינו. 2 עבודתנו לו היא כדי שנדע האמת עד שנהיה ראויים שהקב"ה יגן עלינו, 3 כי לו אין צורך לא בכבוד שאנו עושים לו ולא בשבחים שאנו מספרים עליו, כולם לאפס ותוהו נחשבים לפניו. הרמב"ן מוכיח זאת מכך שאמרו חז"ל: וכי מה איכפת לקב"ה, מה איכפת לו, כלומר אין לו שום תועלת בזה והכל רק בשביל בני האדם לחנכם בנתיבות הרחמים, אף בשעה שנזקקים ליטול חיי בעל החיים בשחיטה. והביא הרמב"ן ראיה ממדרש נוסף: מה איכפת לקב"ה בין אוכל טהורות, והם המאכלים המותרים באכילה, לבין אוכל טמאות והם המאכלים האסורים באכילה, שביחס עליהם כתבה התורה טמאים הם לכם. אלא הצווי במאכלות אלה היא כדי לעשותינו נקיי הנפש משכילי החכמה ויודעי האמת. ועוד מצאנו במדרש ילמדנו: כך אמר דוד, האל תמים דרכו כל אמרת אלוה צרופה, בשביל לצרף את בריותיו. מה איכפת לקב"ה שיאכל בלא שחיטה, או שיהיה ישראל נוחר ואוכל, שוחט מן הצואר או מהעורף, תדע שלא נצטוו על השחיטה אלא לצרף את ישראל. כי לעתיד לבוא עושה הקב"ה סעודה לצדיקים ואין שם שחיטה, אלא לא נתנו המצוות אלא כדי לצרף את ישראל.
אולם גם את דברי הרמב"ן זכרונו לברכה, שמטרת המצוות כדי לקבוע בנו מידות טובות, לא נוכל לקבל, כמו שבארנו בפרק הקודם. כי רוב המצוות לא נדע טעמן. לאחר שדחינו שיטות הרמב"ם והרמב"ן מהו אם כן 4 עניינן של המצוות?
[ נוֹחֵר – הורג בהמה לא בשחיטה כשירה. אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת וגו' – המשך הפסוק: "כסף צרוף בעליל וכו'".]

ביאורים
הרמב"ן סובר אחרת מהרמב"ם. יש טעמים לכל פרטי המצוות. אם כן, איך יפרש את המדרש [בְרֵאשִׁית רַבָּה מד, א] שכותב: "וְכִי מָה אִכְפַּת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם שׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר אוֹ שׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף? הֲרֵי לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן הַבְּרִיּוֹת". הרמב"ן מבאר שמדרש זה לא עוסק כלל בשאלה האם יש טעמים לפרטי המצוות או לא. ודאי שיש סיבה עמוקה למה שוחטים דווקא ממקום זה בבהמה ולא ממקום אחר. המדרש עוסק בשאלה למי מועילות המצוות. האדם יכול לחשוב שהוא עושה טובה לקב"ה בקיום מצוותיו כי הקב"ה מתעלה מהמצוות וזקוק להן והוא יהיה חסר אם לא נקיימם. על כך עונה המדרש שאין מטרת המצוות למלא חיסרון שקיים בקב"ה, שהרי לו לא אכפת אם אנו שוחטים מכאן או משם. הוא לא משתנה בעקבות כך. אך לגבנו יש משמעות עצומה לשאלת מקום השחיטה. המצוות ופרטיהן נועדים כדי לרומם ולזכך אותנו, לנטוע בנו מידות טובות וישרות וליישר את נפשנו. זו המטרה הכוללת של המצוות. כל פרט ופרט במצווה מכֻוון בדיוק כדי לסלול לנו את הדרך הנכונה להפוך אותנו לאנשים טובים וישרים.
המהר"ל דוחה גם את הגישה הזו. אי אפשר לטעון שכל מצוות התורה ניתנו בגלל טעמים מוסריים ומידותיים. ברבות ממצוות התורה קשה לנו להבחין בדבר זה, וללא ידיעה לאיזו מידה טובה רוצה הקב"ה להדריך אותנו במצווה זו או אחרת, לא תגיע התועלת של שיפור המידות מהמצווה. למשל, התורה ציוותה אותנו לא לשחוט שה ובנו ביום אחד, אך לא אסרה לשחוט חיה ובנה ביום אחד. אם הטעם היה כדי שנהיה מוסריים ולא נתאכזר, בלתי מובן מדוע יש הבדל בין שה לבין חיה אחרת. ומכאן, שהטעמים למצוות אינם נובעים מרצון ה' לעשותנו אנשים מוסריים אלא מסיבה אחרת. ודאי שהמצוות גורמות לנו להיות אנשים טובים יותר אך זה אינו הטעם שבגללו הן ניתנו.

הרחבות
*מהי הסעודה של אחרית הימים?
לֶעָתִיד לָבֹא עוֹשֶׂה סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים וְאֵין שָׁם שְׁחִיטָה. המדרש מתאר את הכנת סעודה זו לעתיד לבוא: "תדע שלא נצטווה השחיטה הזו אלא כדי לצרף את ישראל. כי לעתיד לבוא עושה סעודה לצדיקים מן הבהמה ולוויתן ואין שם שחיטה... אלא זה לזה מזדווגין שניהם, שנאמר [איוב מא, ח]: 'אחד באחד יגשו', בהמות יגש בלוויתן ואוחז בקרניו ובוקע, ולוויתן הפך יהיה מיתתו שמכה אותו בזנבו והורגו. והצדיקים הולכין ונוטלין מנות מנות. מכאן (אנו לומדים שלא ניתנה) שחיטה אלא בשביל לבדוק ולצרף את ישראל" [תנחומא שמיני ז].
המדרש אינו עוסק בתאווה גשמית לאכילת בשר, שהרי הוא מתייחס לימות המשיח, ימים בהם כל הרצונות יתקדשו: "ולא יתאווה הלב למה שאינו ראוי כלל" [רמב"ן דברים ל, ו]. הרב קוק מסביר שהמאבק בין הלוויתן לשור הבר מסמל את המאבק בין הקודש לטבע , בין הקודש לחול. תפקיד הצדיקים הוא להראות שגם את החול אפשר לרומם ולחשוף את תפקידו החשוב בהתאמתו אל הקודש. זוהי המשמעות של סעודת הצדיקים שיודעים כיצד להיות ניזונים גם מהקודש וגם מהחול [אורות הקודש ב, עמ' שיז, ובמקורות שם].
שאלות לדיון
הקב"ה רצה שנשחט בצורה מסוימת כדי לעדן את יצר ההרג שבנו. אם כן, למה אסור לאכול נבלה שמתה מעצמה?
האם כל מאכל שאנו אוכלים משפיע על העולם הנפשי שלנו?