הדרוש השלשה עשר חלק ח' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

277

4 דק' קריאה

יראת ה' וחסידות
וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בֵּין* "יִרְאַת חֵטְא" לַ"חֲסִידוּת", נִתְבָּאֵר בְּפֶרֶק "כָּל כִּתְבֵי". אָמְרוּ בַּמִּשְׁנָה (שבת קכ א): "וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים* בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם, וְעוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן* אַחַר הַשַּׁבָּת", וְהִקְשׁוּ בִּגְמָרָא: "חֶשְׁבּוֹן מַאי עֲבִדְתֵּיהּ, מֵהֶפְקֵרָא קָא זָכוּ*", אֲמַר רַב חִסְדָּא: "מִדַּת חֲסִידוּת* שָׁנוּ כָּאן", אֲמַר רָבָא: "חֲסִידֵי אַגְרָא דְשַׁבְּתָא שָׁקְלֵי*"?! אֶלָּא אֲמַר רָבָא: "הָכָא בִּירֵא שָׁמַיִם* עָסְקִינַן דְּלָא נִיחָא לֵיהּ* דְּלִתְהֲנֵי מֵאַחֲרִינֵי, וּבְחִנָּם נַמִי לָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִטְרַח, וְהָכִי קָאָמַר: אִם הָיוּ פִּקְחִים דְּיָדְעִין* דְּכִי הַאי גַּוְנָא לָאו שְׂכַר שַׁבָּת הוּא עוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר הַשַּׁבָּת". הִנֵּה בֵּאֲרוּ שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו יִרְאַת שָׁמַיִם, יִתְחַיֵּב לְהַנִּיחַ כָּל עִנְיָן אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָכוֹן לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ, וִיקַיְּמֵהוּ כַּאֲשֶׁר צֻוָּה, לֹא שֶׁיּוֹסִיף עָלָיו*, וְזֶהוּ אָמְרָם: "דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִתְהֲנֵי מֵאַחֲרִינֵי וּבְחִנָּם נַמִי לָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִטְרַח", אֲבָל מִדַּת הַ"חֲסִידוּת" הוּא • שֶׁיַּחְפֹּץ וְיֹאהַב הַמִּצְווֹת עַד שֶׁיְּהַדֵּר אוֹתָן בְּכָל כֹּחוֹ וְיַחְמֹד כָּל דֶּרֶךְ נָאֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ לֹא יִמָּצֵא בְּיָדוֹ פֹּעַל מְגֻנֶּה וְלֹא מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר אֵינוֹ נָכוֹן. וְתַגִּיעַ מִדַּת הַ"חֲסִידוּת", מֵרֹב הַחֵפֶץ בַּעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיב א): "בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד".

עובד מאהבה בכלל החסידות
וְהַחֵלֶק הַזֶּה הוּא חֵלֶק הָ"עוֹבֵד מֵאַהֲבָה", כִּי הֶחָפֵץ בַּמִּצְווֹת בְּתַכְלִית הַחֵפֶץ*, יַגִּיעַ לֶאֱהֹב ה' יִתְבָּרַךְ, וְהָאוֹהֵב הַמִּצְווֹת – אוֹהֵב ה' יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת. כְּבָר אָמְרוּ בְּ"סִפְרֵי" (דברים לג): "לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ה): 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ', אֵינִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים שם ו): 'וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ', שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם". הִנֵּה אָמְרוּ שֶׁמִּי שֶׁאוֹהֵב הַמִּצְווֹת וּמֵשִׂים אוֹתָן תָּמִיד עַל לִבּוֹ הוּא אוֹהֵב ה' יִתְבָּרַךְ, וּלְפִיכָךְ "עוֹבֵד מֵאַהֲבָה" הוּא בִּכְלַל מִדַּת הַ"חֲסִידוּת", וְזֶהוּ שֶׁמָּנוּ אוֹתָהּ שְׁלִישִׁית לְ"יִרְאַת חֵטְא"*, וְזֶהוּ שֶׁלֹּא הִזְכִּיר בְּכָל אֵלּוּ הַמַּדְרֵגוֹת* "עוֹבֵד מֵאַהֲבָה". וּלְפִיכָךְ הִסְכִּים רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר שֶׁהַ"חֲסִידוּת" גְּדוֹלָה מִכֻּלָּן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (ע"ז כ ב): "חֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וכו', וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ גְּדוֹלָה מִכֻּלָּן", רָצָה לוֹמַר: שֶׁמִּי שֶׁהִגִּיעַ לְמַדְרֵגַת הַ"חֲסִידוּת" רָאוּי לָבוֹא מִיָּד לִידֵי "רוּחַ הַקֹּדֶשׁ" וְשֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה, כְּמוֹ שֶׁהוֹכִיחַ מִן הַכָּתוּב (תהלים פט כ): "אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן* לַחֲסִידֶיךָ".
___________________________________
וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בֵּין – ההבדל בין. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים – כאשר פרצה שריפה בשבת ואסור לו להציל את כל בגדיו. וְעוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן – משמע שהם משיבים לו את בגדיו ודורשים שכר על פעולת ההצלה. חֶשְׁבּוֹן וכו' – מדוע עליהם להחזיר הרי בגדיו נחשבים כהפקר. מִדַּת חֲסִידוּת – להחזיר את בגדיו (אך ניתן לדרוש תשלום עבור ההצלה). חֲסִידֵי אַגְרָא דְשַׁבְּתָא שָׁקְלֵי – וכי חסידים נוטלים שכר עבור פעולה שעשו בשבת. ירֵא שָׁמַיִם – שאינו חסיד. דְּלָא נִיחָא לֵיהּ וכו' – לא נוח לו להנות משל (בגדי) אחרים אך גם אינו מוכן לטרוח בחינם. וְהָכִי קָאָמַר – וכך אמר. דְּיָדְעִין וכו' – שיודעים שבאופן זה אין איסור נטילת שכר שבת. לֹא שֶׁיּוֹסִיף עָלָיו – עושה רק מה שנצטווה ולא מעבר לכך. בְּתַכְלִית הַחֵפֶץ – בשלמות הרצון. שְׁלִישִׁית לְ"יִרְאַת חֵטְא" – בגמ' עבודה זרה כ: - "יראת חטא מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי חסידות" חסידות היא מדרגה שלישית עליונה. בְּכָל אֵלּוּ הַמַּדְרֵגוֹת – שנמנו בברייתא, מכיוון שעבודה מאהבה כבר נמנתה בכלל חסידות. בְחָזוֹן – רוח הקודש.

ביאורים
ישנן שתי מידות בנפש - היראה והאהבה. הר"ן מבדיל כאן בין היראה לבין החסידות שהיא נובעת ממידת האהבה. אדם העובד את ה' מיראה, גם אם זו יראת הרוממות, אמנם מקיים את כל המצוות ואף בדקדוק, אך רצונו האישי מובדל מרצון ה'. הוא עושה את המצוות בלב שלם, אך לא מתוך הזדהות עם רצון ה', ולכן מקיים רק את אשר הוא מצווה מבלי להוסיף מעצמו.
לעומת זאת החסיד העובד מאהבה, מקיים את המצוות מתוך חיבור והזדהות פנימית עם רצון ה', לכן רצונו להוסיף ולהדר ככל יכולתו. האהבה גורמת לו רצון להתקרב יותר לקב"ה, לכן הוא מחפש לעשות את רצון בוראו גם מעבר למה שצווה בהם. החסיד מקיים את כל המצוות, אך לא מסתפק בכך ומנסה ללמוד מכל מצווה את רצון ה' הגנוז בה וכך יוכל להגדיל את הדרכים לקיים את רצון הקב"ה.
דוגמה לכך היא הגמרא שהר"ן מביא העוסקת באנשים העוזרים להציל את נכסי שכנם משריפה. לפי הגמרא, ירא השמים ייקח תשלום עבור הטִרחה שבהצלת ממון, ואילו החסיד לא ייקח תשלום למרות שעל פי דין מגיע לו. ומסבירים הראשונים על הגמרא שהסיבה שהחסיד אינו לוקח תשלום היא, שהחסיד מוותר על ממונו גם במציאות שרק נראית כעבירה. לקבל תשלום עבור דבר שעושים בשבת זה אסור. אמנם במקרה של הגמרא מסבירים הראשונים שאין איסור לקבל תשלום, אך בכל זאת זה נראה כמקרה רגיל של קבלת תשלום עבור עבודה בשבת ולכן החסיד מוותר על התשלום. ניתן אולי גם להסביר שבשביל החסיד עצם קיום המצווה של עזרה לזולת הוא התשלום הכי גדול. הוא עשה את רצון ה' שזהו בעצם רצונו האישי שלו, ולכן התשלום הכספי הוא חסר ערך.
למדנו אם כן שהאוהב את הקב"ה אוהב את מצוותיו. הר"ן מוסיף שקשר זה הוא דו-צדדי, על ידי אהבת המצוות מגיעים לאהבת ה'. האהבה למצוות והחיבור הנפשי אליהן מגדילים את החיבור והאהבה למי שציווה לקיימן. המצוות מלאות בטוב. מצוות כגון ואהבת לרעך כמוך, הכנסת אורחים, צדקה וגמילות חסד מלמדות על כך שכל המצוות באות להיטיב. והטוב שמתגלה במצוות מלמד על טובו של המצַווה, ולכן מאהבה למצוות - ולטוב שמתגלה בהן, מגיעים לאהבת ה'.

הרחבות
•מידת החסידות
מִדַּת הַ"חֲסִידוּת" הוּא. בביאור מידת החסידות מצאנו פירושים רבים: יש שפירשו כר"ן שהחסיד הוא העובד את בוראו מאהבה: "שהוא עובד הקב"ה מאהבה ושוגה באהבתו תמיד ומזכה את הרבים" [פסקי הריא"ז עבודה זרה א, ה, טו]. לעומתו, הרא"ה פירש ש:"החסיד כל דרכיו וכל מעשיו לשם שמים" [שיטת הקדמונים, עבודה זרה כ:]. פירוש נוסף הוא שהחסיד עושה לפנים משורת הדין בין בדברים שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם לחבירו [ מהר"ל , נתיב גמילות חסדים].
הרמח"ל מאריך לבאר איך מידת החסידות מופיעה בכל מערכת חייו של האדם: "חלקי החסידות הראשיים שלשה: האחד - במעשה , השני - באופן העשיה , השלישי - בכוונה ... החלק הראשון... קיום כל המצוות בכל הדקדוקים שבהם עד מקום שידו מגעת... ושיהיה לעולם מיטיב לבריות בגוף בממון ובנפש... החלק השני... היראה והאהבה, שני עמודי העבודה האמיתית... עיקר היראה היא יראת הרוממות... והאהבה שיהיה חושק ממש לקרבתו יתברך... והכונה האמיתית שיהיה עובד למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה... ושיתכוון במעשיו לטובת דורו [מסילת ישרים יט].
יש להעיר שייתכן והפירושים השונים אינם חולקים זה על זה. ניתן להסביר שהחסידות כוללת הכל, וכל פירוש מדגיש מהו הדבר העיקרי בחסידות שבלעדיו אי אפשר להיות חסיד.

שאלות לדיון
יש גישה האומרת כי כדי לקרב רחוקים יש להתחיל קודם כל בקיום המצוות (תפילין, נרות שבת, וכד'). איך זה קשור לדברי הר"ן? כיצד לדעתך יש לפעול כיום?
מה הקשר בין רוח הקודש לחסידות? האם היא באה רק כפרס על השגת מדרגת החסידות?