עבודת ה' חלק ד' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

חיילי צה"ל

150

4 דק' קריאה

השכל נכרי בעולם הגופים
וְהַשֵּׁנִי*, שֶׁהַשֵּׂכֶל* הוּא עֶצֶם רוּחָנִי, נִגְזָר* מִן הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן הָרוּחָנִי, וְהוּא נָכְרִי* בְּעוֹלַם הַגּוּפִים הֶעָבִים, וְהַתַּאֲוָה אֲשֶׁר בָּאָדָם מְחֻבֶּרֶת מִכֹּחוֹת הַטֶּבַע וּמִזְגֵי הַיְסוֹדוֹת, וְהִיא בְּעוֹלַם יְסוֹדָהּ וּמְעוֹן שָׁרְשָׁהּ, מוֹשְׁכִים אֵלֶיהָ הַמַּאֲכָלִים כֹּחַ, וּמְחַזְּקוֹת אוֹתָהּ הַהֲנָאוֹת הַגּוּפִיּוֹת. וְהַשֵּׂכֶל מִפְּנֵי שֶׁהוּא נָכְרִי, אֵין לוֹ מְחַזֵּק וְלֹא חָבֵר, וְהַכֹּל כְּנֶגְדּוֹ, וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁיֶּחֱלַשׁ, וְנִצְטָרֵךְ לְדָבָר שֶׁיִּדְחֶה בוֹ מֵעָלָיו גֹּבֶר הַתַּאֲוָה וְשֶׁיְּחַזְּקֵהוּ עָלֶיהָ, וְהָיְתָה הַתּוֹרָה רְפוּאָה לָחֳלִי כָּזֶה מֵחָלְיֵי הַנְּפָשׁוֹת וּמַדְוֵי הַמִּדּוֹת.

התורה עומדת כנגד התאווה
וְעַל כֵּן תִּמְצָא הַתּוֹרָה מַזְהֶרֶת מֵהַרְבֵּה מַאֲכָלִים וּלְבוּשִׁים וּבְעִילוֹת וְקִנְיָנִים וּמַעֲשִׂים, שֶׁהֵם מְחַזְּקִים כֹּחַ הַתַּאֲוָה, וְכֵן הִיא מְצַוָּה בְּמַה שֶּׁהוּא עוֹמֵד כְּנֶגְדָּהּ* מֵהַדְּבָרִים שֶׁהֵם הֶפְכָּהּ, וְהֵם: הַתְּפִלָּה, וְהַצּוֹם, וְהַצְּדָקוֹת, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וּלְהַחֲיוֹת בָּהֶם* סִימָנֵי הַשֵּׂכֶל, וּלְהָאִיר הָאָדָם בָּם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תְּהִלִּים קיט, קה): "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי", וְאָמַר (מִשְׁלֵי ו, כג): "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", וְנֶאֱמַר (קֹהֶלֶת ב, יג): "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כְּיִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחשֶׁךְ".

התאווה תדירה
וְהַשְּׁלִישִׁי, כִּי הַתַּאֲוָה מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ תָּדִיר בִּמְזוֹן הַגּוּף, וְלֹא תִרְפֶּה מֵהָעֲבוֹדָה לַיְלָה וָיוֹם, וְהַשֵּׂכֶל אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ אֶלָּא בְּמַה שֶּׁהוּא מֵפִיק* לַתַּאֲוָה. וּמִן הַיָּדוּעַ, שֶׁהַכֵּלִים הַגּוּפָנִיִּים שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם תָּמִיד עַל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע* מוֹסִיף תִּקּוּנָם וּמִתְחַזְּקִים מַעֲשֵׂיהֶם, וְכַאֲשֶׁר יִמְעַט שִׁמּוּשָׁם יִפָּסְדוּ וְיֶחֶלְשׁוּ מַעֲשֵׂיהֶם, וְהַדִּין נוֹתֵן שֶׁתֶּחֱזַק הַתַּאֲוָה מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ תָּדִיר, וְיֶחֱלַשׁ הַשֵּׂכֶל מִפְּנֵי מִעוּט הַשִּׁמּוּשׁ בּוֹ וְהַנְהָגָתוֹ עַל מַה שֶּׁהָטְבַּע עָלָיו*.

התורה מחזקת את השכל
וְהִצְרִיךְ הַדֹּחַק לִמְצִיאוּת עִנְיָן שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בַּאֲמִתָּתוֹ מֵאֶבְרֵי הָאָדָם וְתַאֲווֹתָיו הַבַּהֲמִיּוֹת מְאוּמָה, אֲבָל מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ בַּשֵּׂכֶל הַנִּצָּל מִגֹּבֶר הַתַּאֲוָה עָלָיו, הִיא הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר בְּהִשְׁתַּמֵּשׁ הַשֵּׂכֶל בָּהּ יֶחֱזַק וְיָזֹךְ וְיַזְהִיר, וְיִדְחֶה מֵעַל הָאָדָם הַסִּכְלוּת הַגּוֹבֶרֶת עַל נַפְשׁוֹ, הַמּוֹנַעַת אוֹתוֹ מֵרְאוֹת הַדְּבָרִים עַל אֲמִתָּתָם וּמֵהַנִּיחָם עַל מְכוֹנֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תְּהִלִּים יט, ח): "תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי, פִקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת יְיָ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם".

התורה מביאה להכרה שכלית
וְהִתְחַיְּבָה מֵאֲשֶׁר זָכַרְנוּ הֶעָרַת הָאָדָם בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה, הַכּוֹלֶלֶת הַמִּצְוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת וְהַשִּׁמְעִיּוֹת, לַעֲלוֹת בָּהֶם אֶל הָעֲבוֹדָה אֲשֶׁר הָאָדָם חַיָּב בָּהּ מִדֶּרֶךְ הָרְאָיָה הַשִּׂכְלִית*, אֲשֶׁר הִיא תַּכְלִית הָעִנְיָן הַמְכֻוָּן בּוֹ בִּבְרִיאַת הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי בָּעוֹלָם הַזֶּה.
___________________________________
וְהַשֵּׁנִי – רבנו בחיי מביא שלוש סיבות לצורך בהדרכת התורה ושאין די בהכרת הטוב הטבעית שבאדם. שֶׁהַשֵּׂכֶל – הנשמה. נִגְזָר – נלקח. נָכְרִי – זר. כְּנֶגְדָּהּ – כנגד התאווה. וּלְהַחֲיוֹת בָּהֶם – לחזק על ידי מצוות אלו. מֵפִיק – הפוך ומנוגד. עַל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע – באופן טבעי. עַל מַה שֶּׁהָטְבַּע עָלָיו – לפי תפקידו הטבעי. מִדֶּרֶךְ הָרְאָיָה הַשִּׂכְלִית – עבודת ה' המבוססת על הכרת הטוב לבורא.

ביאורים
ישנן שתי סיבות נוספות מדוע אנו צריכים להתעורר לעבודת ה' על ידי התורה, מכיוון שההיגיון השכלי הפשוט של הכרת הטוב כלפי הקב"ה על כל הטוב אשר גמלנו איננו מספיק.
ב. התנגשות בין העולם לבין הנשמה : התאוות שקיימות באדם הן חלק בלתי נפרד מן העולם הזה. הרצון לחוות את העולם הזה על שלל צורותיו וצבעיו זהו דבר שטבוע בנו מרגע לידתנו. הצד הגשמי שבנו משתלב היטב עם ההנאות בעולם הזה. אוכל טוב ושינה ערבה נותנים לגוף תחושות טובות מכיוון שהגוף וההנאות קשורים לאותו עולם, העולם הזה. לעומת זאת, הנשמה שייכת לעולם העליון. היא לא נהנית מכל חוויות העולם הזה. כל ההנאות בעולם הזה עומדות כמתנגדות לה. האדם עומד בצומת דרכים: האם ללכת אחרי התאווה או אחרי הנשמה. העולם הזה מורה לו בבירור שילך אחרי התאווה. לכן צריך כוח חיצוני רב עוצמה שיאזן את ההתמודדות ויגרום לאדם לבחירה שקולה ומאוזנת. התרופה הזאת היא התורה . לכן אנו מוצאים שהתורה מזהירה שוב ושוב את האדם שלא יטה אחרי העולם הזה: היא דורשת ממנו שיתפלל, כדי שיבין שהעולם הזה איננו הפקר. היא מצווה עליו לצום כדי להתגבר על תאוות האכילה. היא מורה לו לתת צדקה כדי שלא לחמוד ממון ולא לחשוב שהכסף הוא העיקר בחיים. וכן היא מחנכת את האדם לגמול חסדים כדי ליישר אותו שלא יהיה אנוכי ואכזרי. זו הדרך שבה התורה תסיר את הכיסוי ששמים התאוות וההנאות על עיניו של האדם, והיא תאיר את דרכו ללכת בטח בעבודת ה'.
ג. שימוש מועט בשכל לעומת שימוש רב בתאוות: ידוע שככל שמשתמשים באיבר מסוים בגוף, הוא מוסיף ומשתפר ופעולותיו נעשות בזריזות ובעוצמה, אך אם אנו לא משתמשים באיבר מסוים - הוא מתנוון ונחלש. התאוות מלוות את האדם יום ולילה ואינן מרפות ממנו. הן משתמשות בכל האיברים כדי להתממש. בעיניים הרואות, באוזניים, בפה ובשאר האיברים, ולכן הן הולכות ומתחזקות. לעומת זאת, השכל הרוחני שקיים באדם -הנשמה, איננה באה לידי ביטוי באופן תמידי. ולכן הקרב בין הנשמה לתאווה אבוד מראש. לתאווה יש כלים שדרכם היא יכולה להתחזק ולהתעצם. לכן ניתנה לנו התורה כדי שהצדדים הרוחניים באדם יהגו בה וכך יתחזקו. בדרך זו יווצר איזון בין הגוף החומרי לנשמה האלוהית והמאבק יהיה שקול.
כאשר אדם ילך בדרך התורה וידבוק בה, הוא יגיע גם לעבודת ה' מתוך רצון ושמחה, כאשר תאוות הגוף לא יסיטו אותו מרצונו האמיתי ומחובתו לעבוד את ה'.

הרחבות
•הניגוד בין הנשמה לעולם החומר כבסיס לתפילה
אֵין לוֹ מְחַזֵּק וְלֹא חָבֵר, וְהַכֹּל כְּנֶגְדּוֹ. רבנו בחיי מסביר שכיוון שהעולם הזה הוא חומרי, הנשמה נמשכת כל הזמן למטה, ולכן היא 'בודדה'. הרב קוק עומד על כך שצורך זה עומד בבסיסה של עבודת התפילה: "הננו חפצים מעצמנו ומהעולם שלמות כזאת שאין המציאות המוגבלת יכולה ליתן לנו, ומתוך כך הננו מוצאים את עצמנו שרויים בצרה גדולה שדאבונה יכול להעביר אותנו על דעתנו ועל דעת קוננו. אבל קודם שיעבור זמן גדול, שיוכל שרטון (מכשול) זה להתגלם (להיווצר) בקרבנו, הננו באים ומתפללים, שופכים את שיחנו ומתנשאים אנחנו לעולם של מציאות שלם בתכלית השלמות, ואז נעשה עולמנו הפנימי באמת שלם בתכלית השלמות ודעתנו מתמלאת נחת" [עולת ראיה א, עמ' יג]. דווקא מצוקה זו, היא המולידה בנו געגוע המרומם את האדם לקשר עמוק יותר עם אלוהיו. מתוך כך נראה גם העולם כולו בצורה חיובית יותר.
לפי רבנו בחיי, השימוש בכלים חומריים מגביר את הניגוד שבין הקדושה לחומריות. הרב קוק מברר שישנה מעלה גדולה יותר מזו: "... אבל במעלה הגדולה אפשר להיות קרוב לה' גם כן במעשים החומריים... שכהנים מסורים לעבודת השכל והעיון שאין לו קץ לעולם, וישראל לעבודת המעשה, וחולין שלהם על טהרת הקודש הוא..." [פנקסי הראי"ה א, עמ' רה]. כשאנשי הרוח ואנשי המעשה פועלים במסירות - גם מעשי החול מקבלים ערך של קדושה.