הביטחון חלק א' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ריקל בת ר' צבי הי"ד

4 דק' קריאה

הַשַּׁעַר הָרְבִיעִי שַׁעַר הַבִּטָּחוֹן
הביטחון בה'
בַּבִּטָּחוֹן עַל הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ
אָמַר הַמְחַבֵּר: מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם* מַאֲמָרֵנוּ בְּחִיּוּב קַבָּלַת עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים, רָאִיתִי לְהָבִיא אַחֲרָיו מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים לְעוֹבֵד הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ, וָהוּא הַבִּטָּחוֹן עָלָיו בְּכָל דְּבָרָיו*, בַּעֲבוּר* מַה שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ* מִן הַתּוֹעֲלִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּעִנְיַן הַתּוֹרָה וּבְעִנְיַן הָעוֹלָם.
הבוטח בזולתו
וְתוֹעֲלוֹתָיו בּוֹ בְּתוֹרָתוֹ*, מֵהֶן, מְנוּחַת נַפְשׁוֹ* וּבִטְחוֹנוֹ עַל אֱלֹהָיו יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁהָעֶבֶד חַיָּב לִבְטֹחַ עַל אֲדוֹנָיו, מִפְּנֵי שֶׁאִם אֵינֶנוּ בוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים בּוֹטֵחַ בְּזוּלָתוֹ*, וּמִי שֶׁבּוֹטֵחַ בְּזוּלַת יְיָ, מֵסִיר הָאֱלֹהִים הַשְׁגָחָתוֹ מֵעָלָיו וּמַנִּיחַ אוֹתוֹ בְּיַד מִי שֶׁבָּטַח עָלָיו, וְיִהְיֶה כְּמִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (יִרְמְיָה ב, יג): "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים"*, וְאָמַר (תְּהִלִּים קו, כ): "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם* בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב", וְאָמַר הַכָּתוּב (יִרְמְיָה יז, ז): "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטָחוֹ", וְאָמַר (תְּהִלִּים מ, ה): "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם יְיָ מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים* וְשָׂטֵי כָזָב"*, וְאָמַר (יִרְמְיָה יז, ה): "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ* וּמִן יְיָ יָסוּר לִבּוֹ".
הבוטח בחכמתו ובכוחו
וְאִם יִבְטַח עַל חָכְמָתוֹ וְתַחְבּוּלוֹתָיו וְכֹחַ גּוּפוֹ וְהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ, יִיגַע לָרִיק, וְיֶחֱלַשׁ כֹּחוֹ, וְתִקְצַר תַּחְבּוּלָתוֹ* מֵהַשִּׂיג חֶפְצוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (אִיּוֹב ה, יג): "לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם", וְאָמַר (קֹהֶלֶת ט, יא): "שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם", וְאָמַר (תְּהִלִּים לד, יא): "כְּפִירִים רָשׁוּ* וְרָעֵבוּ וְדֹרְשֵׁי יְיָ לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב".
הבוטח בעושרו
וְאִם יִבְטַח בְּרֹב עָשְׁרוֹ, יוּסַר מִמֶּנּוּ וְיִשָּׁאֵר לְזוּלָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (אִיּוֹב כז, יט): "עָשִׁיר יִשְׁכַּב וְלֹא יֵאָסֵף עֵינָיו פָּקַח וְאֵינֶנּוּ"*, וְאָמַר (מִשְׁלֵי כג, ד): "אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל", וְאָמַר (מִשְׁלֵי כג, ה): "הֲתָעִיף עֵינֶךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ", וְאָמַר (יִרְמְיָה יז, יא): "בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" אוֹ תִמָּנַע מִמֶּנּוּ הֲנָאָתוֹ בוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַר הֶחָכָם (קֹהֶלֶת ו, ב): "וְלֹא יַשְׁלִיטֶנוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ", וְיִהְיֶה אֶצְלוֹ פִּקָּדוֹן שֶׁשּׁוֹמֵר אוֹתוֹ מִן הַפְּגָעִים עַד שֶׁיָּשׁוּב* לְמִי שֶׁהוּא רָאוּי לוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (קֹהֶלֶת ב, כו): "וְלַחוֹטֵא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים", וְאָמַר (אִיּוֹב כז, יז): "יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ וְכֶסֶף נָקִי יַחֲלֹק". וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַמָּמוֹן סִבַּת רָעָתוֹ וְאָבְדַן נַפְשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (קֹהֶלֶת ה, יב): "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ".
הבוטח בה' אינו מפחד מבני אדם
וּמֵהֶם, שֶׁהַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים יְבִיאֶנּוּ הַבְטָחָתוֹ* עָלָיו שֶׁלֹּא יַעֲבֹד זוּלָתוֹ, וְשֶׁלֹּא יְקַוֶּה לְאִישׁ, וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם, וְלֹא יַעַבְדֵם לְהִתְרַצּוֹת אֲלֵיהֶם, וְלֹא יַחֲנִיף לָהֶם, וְלֹא יַסְכִּים עִמָּהֶם בְּבִלְתִּי עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים, וְלֹא יַפְחִידֵהוּ עִנְיָנָם, וְלֹא יִירָא מִמַּחְלְקוֹתָם, אֲבָל יִתְפַּשֵּׁט מִבִּגְדֵי טוֹבוֹתָם* וְטֹרַח הוֹדָאָתָם וְחוֹבַת תַּגְמוּלָם, וְאִם יוֹכִיחַ אוֹתָם לֹא יִזָּהֵר בִּכְבוֹדָם, וְאִם יַכְלִימֵם לֹא יֵבוֹשׁ מֵהֶם, וְלֹא יְיַפֶּה לָהֶם הַשֶּׁקֶר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַנָּבִיא (יְשַׁעְיָה נ, ז): "וַייָ אֱלֹהִים יַעֲזָר לִי עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ* וָאֵדַע כִּי לֹא אֵבוֹשׁ", וְאָמַר (יְחֶזְקֵאל ב, ו): "אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא", וְאָמַר (יְחֶזְקֵאל ב, ו): "מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת", וְאָמַר (יִרְמְיָה א, ח): "אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם", וְאָמַר (יִרְמְיָה א, יז): "אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם", וְאָמַר (יְחֶזְקֵאל ג, ט): "כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר נָתַתִּי מִצְחֶךָ לֹא תִירָא אוֹתָם וְלֹא תֵחַת מִפְּנֵיהֶם".
___________________________________
מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם וכו' – מפני שהמאמר הקודם עסק בחובה הנדרשת מאיתנו לקבל עלינו עבודת ה'. בְּכָל דְּבָרָיו – בכל ענייניו. בַּעֲבוּר – בשביל. בּוֹ – בביטחון. בְּתוֹרָתוֹ – בענייני תורה ועבודת ה'. מְנוּחַת נַפְשׁוֹ – מהדאגות. בְּזוּלָתוֹ – באחר, חוץ ממנו. בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים – בורות מים ריקים ויבשים. כְּבוֹדָם – ה' הוא כבודם ותפארתם של ישראל. רְהָבִים – בעלי גאווה. וְשָׂטֵי כָזָב – אנשים הנוטים אל השקר. בָּשָׂר זְרֹעוֹ – מבטחו בבני אדם. וְתִקְצַר תַּחְבּוּלָתוֹ – לא יצליח להגיע למטרתו ע"י תחבולותיו. רָשׁוּ – נהיו רשים. וְאֵינֶנּוּ – העושר. שֶׁיָּשׁוּב – יחזור ויגיע. הַבְטָחָתוֹ – בטחונו. יִתְפַּשֵּׁט מִבִּגְדֵי טוֹבוֹתָם – לא יצטרך לטובתם. כַּחַלָּמִישׁ – אבן חזקה.

הקדמה
מידת הביטחון היא אחת המידות היסודיות והמרכזיות ביותר ביהדות – "שעיקר הכל הוא הביטחון השלם והוא כלל כל המצות " [ביאור הגר"א למשלי כב, יט]. מדוע חז"ל ראו ערך כה משמעותי במידה זו, ויחסו לה חשיבות כה רבה?
כל אדם מצווה להתאמץ ולזכות לחיות את חייו בתוך העולם הזה מתוך התאמה לעולם הרוחני, להפוך את חייו לכאלה שאינם משועבדים לכללי החומר של העולם הזה ולתאוותיו, ולהיות דבק בבורא בכל מעשיו ומחשבותיו. מי שזוכה למידת הביטחון, מבין שהדבר העומד בבסיס העולם כולו ובבסיס חייו בפרט, הוא רצון ה'. הבוטח בה' מסיר מעליו את טרדות העולם הזה ואת ה'לחץ' והמאמץ האינסופיים להשיג חיים נוחים, וממילא מעניק משמעות לחייו וזוכה לחיות חיים של קודש.
לכן, מידת הביטחון מהווה מהפך בחיי האדם, שינוי מהותי בחשיבה ובהרגשה ומָעַבר מ'תלות' בבני האדם ובמקרי העולם, אל הישענות על הבורא, וקשר ישיר ותמידי עימו. זהו התהליך שבו עוסק רבנו בחיי בחובת הלבבות, ומכאן החשיבות הרבה גם ללמוד לעומק מידה זו, וגם לעבוד עבודה תמידית להפנים בחיי היומיום את הביטחון בבורא.
בדברים אלו נעסוק בשער הביטחון; במעלתו הגדולה של הבוטח בה', ברוגע ובשלווה שמשרה עליו מידת הביטחון, בתרומתה הגדולה לחיי האדם ולעבודת ה' שלו, וביסודות של מידה זו.
ביאורים
במקומות רבים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, אנו מוצאים שאדם העושה את רצון ה' והולך בדרכיו, מקבל שכר טוב על מעשיו, ואילו העוזב את דרך ה' – נענש. ניתן להסביר עניין זה, שהקב"ה נותן ביד האדם לא רק את האפשרות לעשות טוב או רע, אלא גם את היכולת לקבוע לאיזו דרך ולאיזו הנהגה להיות מחובר. ההולך בדרך ה', גורם לעצמו באופן טבעי להיות חלק מהדרך הטובה והרצויה, שאינה כפופה לעולם הגשמי ולחסרונותיו, וממילא יצליח בדרכו, וכך הוא להיפך אצל מי שעוזב את ה' וחוטא.
מידת הביטחון נושאת בקִרבה אחריות כבידה – להצליח לחיות חיים רוחניים בעולם הזה, מבלי להשתעבד אל החומר. אחריות זו, המוטלת על כל יהודי, באה לידי ביטוי דווקא במידת הביטחון, מפני שמטרתה היא ההבנה שחוקי העולם הגשמי אינם חוקי ברזל שלא ניתנים לשינוי, וכמו כן שכל המתרחש בחיי האדם נובע מרצון ה' והשגחתו ולא מחוקי העולם הזה.
לכן, מלמדנו רבנו בחיי, שההולך במידת הביטחון ודבק בה, ומבין היטב שכל מה שקורה בעולם כפוף רק לרצון ה', זוכה להשגחתו הטובה של הבורא, וממילא זוכה ל'תועלות' רבות. בקטע זה הוא מתחיל למנות שתי תועלות בעניינים הרוחניים שמגיעות למי שבוטח בה' – הראשונה היא הרוגע וההישענות המוחלטת על הבורא, והשנייה – השחרור המוחלט מהשעבוד לרצונותיהם של בני האדם. הבוטח בה' אינו חש צורך להחניף לבני האדם או לנהוג בדרכים שיזכו אותו במחמאות מאחרים, והוא משוחרר מכל מה שמונע ממנו לנהוג כפי רצון ה'.

לעילוי נשמת ריקל בת ר' צבי הי"ד