משה רבנו עורךביקורי בית

פרשת וילך מפגישה אותנו עם דבריו האחרוניםשל משה רבנו ביומו האחרון, זו הפגישה האחרונה עם רבם של ישראל בכל הדורות כולם.

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁהוַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּןמֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַראֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּאיַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵרלְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': וְעָשָׂה ה' לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹגמַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם: וּנְתָנָם ה' לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶםלָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּוְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָוְלֹא יַעַזְבֶךָּ"[1].

בדרך כלל אדם שנמצא ביומו האחרון, הואחלוש ביותר ולא קם ממיטתו, אבל משה רבנו ביומו האחרון נמצא בתנועה, הוא הולך ומדברלפני כל ישראל.

על הפסוק הראשון שואל האברבנאל: הלוא בפרשיההאחרונה של פרשת כי תבוא, נאמר: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"וגו'[2], כלומר משה רבנו כבר קרא לכלהעם, והעם אכן התייצב, כמפורש בתחילת פרשת ניצבים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹםכֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶםכֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל"[3]. אם כן כולם נמצאים כעת לפנימשה, אז לאן הוא הולך?

האברבנאל משיב, שמשה רבנו הלך ממחנה לוויהלמחנה ישראל, משה רבנו עבר מבית לבית וערך 'ביקורי בית'. חלק מתפקידו של מחנך, זהלערוך 'ביקורי בית' אצל תלמידיו. בדרך כלל זה מתפרש על פני שנה שלמה, אבל משה רבנוגומר הכול ביום אחד, באותו יום שבו הוא נפטר. הוא עובר מבית לבית ומתקן כל מהשדרוש בעבודת ה' של הבית.

חומש דברים פותח בדברי תוכחה המופנים כלפיהאומה כולה, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"[4], וכעת, כעבור שלושים ושבעהימים, עובר משה רבנו מתוכחה כללית לתוכחה פרטית, מבית לבית.

התהליך המופלא הזה של משה רבנו מול העם, מלמדאותנו מהי מנהיגות. משה רבנו נמצא כעת ביומו האחרון, טבעי היה שיעסוק בשאלות פרטיותכמו: מה יהיה אתו? איך יהיה אתו? אבל לא זה מה שמעסיק אותו, הוא עסוק בתיקוניםשנדרשים אצל העם.

לצאת ולבוא

משה רבנו אומר: "לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאתוְלָבוֹא" וגו'. הביטוי 'לצאת ולבוא' דורש הסבר. לפי ה"אבן עזרא" הכוונהלמלחמה, משה רבנו אומר לעם שבשל גילו המופלג לא יוכל לצאת עמם למלחמה. הרמב"ןחולק על כך. לדבריו, ביקש משה רבנו לנחם את העם בזה, ואלה דבריו:

"ואף על פי שמשהרבינו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב: 'לא כהתה עינו ולא נס לחה' (דברים לד,ז), אמר להם כן לנחמם".

כלומר משה רבנו אומר לעם, שאמנם הוא לאיצא עמם למלחמה, אבל יהושע משרתו ימלא את מקומו וינחיל להם את הארץ. ממשיךהרמב"ן:

"ורבותינו (סוטהיג ע"ב) אמרו: מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה. והיה זה במעשה נס, שלא ידאג לתתגדולה ליהושע בפניו".

לפי חז"ל משמעות הביטוי 'לצאת ולבוא'היא משא ומתן בדברי תורה, "מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה".

סדר יום עשירבמיוחד

מי שמתבונן כאן בפסוקים לא יכול שלאלהתפעל מסדר היום העשיר של משה רבנו ביומו האחרון, הוא נואם נאום פרידה ואומר דבריצוואה וברכה, הוא עסוק בתוכחה ובהמלכת יהושע, הוא מנהיג את העם, ולבסוף הוא מצווה עלכתיבת ספר תורה. חז"ל אומרים שמשה רבנו כתב שלושה עשר ספרי תורה באותו היום -אחד לכל שבט ואחד נוסף לגנזו בארון, כדי שאם חלילה יזייפו את התורה, יישאר עותק מקוריאותנטי, וכך התורה לא תהיה מוחלפת.

כל זה עושה משה רבנו לאחר שנסתתמו ממנומעיינות החכמה. הפלא ופלא! אם זה מה שעושה משה רבנו כשמעיינות החכמה סתומים ממנו, אזמה היה סדר יומו לפני שנסתתמו?!

ממעמד של מנהיגלמעמד של תלמיד

על כרחנו הביטוי 'נסתתמו ממנו מעיינות חכמה'טעון ביאור, וכך אומרים חז"ל במדרש[5]:

"אמר רבי סימא:היום קובל לפני הקדוש ב"ה. אמר: ריבונו של עולם, איני זז ואיני שוקע ומשה קיים.

דבר אחר: רבנן אמרי:כיון שידע משה שהיה לו למות באותו היום, מה עשה?

אמר רבי ינאי: כתב י"גתורות - י"ב לי"ב שבטים, ואחת הניח בארון, שאם יבקש לזייף דבר, שיהיו מוצאיםאותה שבארון.

אמר משה: מתוך שאני עסוק בתורה שכולה חיים, היום שוקעוהגזירה בטלה".

יש סיפור מאוד דומה שחז"ל[6] מספרים על דוד המלך. כשהגיע יוםפטירתו ישב ולמד תורה, הוא ידע שמה שמסוגל לבטל את גזירת המיתה שנגזרה בעולם, זה תלמודתורה, כי התורה נקראת 'תורת חיים' ונאמר בה, "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶםחַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"[7]. כך הרחיק דוד המלך את מלאךהמוות, וכך נהג גם משה רבנו.

"מה עשה הקדושברוך הוא? רמז לשֶׁמֶשׁ והיה [השמש] עומד ומתקשה כנגדו, אמר: איני שוקע ומשה קיים בעולם...אמר לפניו [משה להקב"ה]: ריבונו של עולם יטול יהושע ארכי שלי ואהא חי".

בימי משה הוחלש כוח ההנהגה שהטביע הבוראבגלגל החמה, לכן ניגשת החמה וטוענת טענות כדי לקרב את מיתתו של משה רבנו ובכךלהחזיר את כוחה[8].ואז בא דו שיח בין משה רבנו לקב"ה. אומר משה: אם מפני יהושע אני מת, כי הגיעיומו למלוך, אני מוכן לתת לו את המלכות, אין שום בעיה.

"אמר הקב"ה:עֲשֵׂה לו כדרך שהוא עושה לך".

אם כן, אומר הקב"ה למשה, כשם שיהושעשימש אותך וסידר לפניך שולחנות וכיסאות, גם אתה, לך וסדר לפניו את השולחנות ואת הכיסאות!זה לא פשוט לעבור ממדרגה של רב למדרגה של תלמיד ולהיות התלמיד של התלמיד שלך. הלואמשה רבנו נמצא ברום המעלה, במלוא עוצמת תורתו, הלוא הוא 'נותן התורה'.

"מיד השכים משהוהלך לביתו של יהושע".

משה רבנו איננו זקוק להכנות פסיכולוגיותלפני שהוא הולך לביתו של יהושע. אמנם בדרך כלל יהושע הוא זה שבא לביתו של משה, אךמשה רבנו הוא העניו מכל האדם, הוא לא מרגיש שום קושי ביחס למטלה שקיבל, לכן הואמזדרז לקום וללכת ולשמש את יהושע תלמידו.

"נתיירא יהושעואמר: משה רבי בוא אצלי".

יהושע רואה את משה רבנו ניצב על מפתן פתח ביתוומקבל פיק ברכיים, הלוא במשך עשרות שנים הוא רגיל להשכים ולהזדרז לביתו של משהרבו, והנה מורו ורבו בכבודו ובעצמו דופק על דלת ביתו.

"יצאו להלוך, הלךמשה לשמאלו של יהושע".

זה לא נגמר בתוך הבית, שניהם יוצאים לרשותהציבור והולכים במחנה וכל העם רואה כיצד יהושע הולך מימין ומשה משמאל. מדרכיהנימוס והכבוד שהתלמיד הולך בשמאל והרב בימין[9], והנה כעת מגלה משה רבנו לעיניכל, שמעתה ואילך יהושע הוא המנהיג, ומשה רבנו הוא התלמיד.

"נכנסו לאהל מועד,ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם".

יהושע נכנס ומשה רבנו איש האלקים נשארבחוץ. משה רבנו שעלה למרום וזכה להתגלות אלקית יותר מכל הנביאים שבכל הדורות פוגשכעת מחיצה, מסך שחוצץ בינו ובין יהושע, משה נשאר בחוץ עם כל ישראל ויהושע עולהומתעלה. טבעי היה שמשה רבנו יעבור משבר גדול בשלב זה, אבל משה רבנו מקבל הכל באהבהובהבנה, אין בליבו דבר על כך שיהושע נוטל את שרביט ההנהגה, הוא מוכן ומזומן להיותתלמידו ושמשו.

"משנסתלק עמודהענן הלך משה אצל יהושע ואמר: מה אמר לך הדיבור?

אמר לו יהושע: כשהיההדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך?!".

יש כאן משפט קשה, יהושע משיב למשה רבנו:אתה שואל מה הקב"ה אמר לי, וכי אתה סיפרת לי כל מה שהקב"ה אמר לך?!

"אותה שעה צעקמשה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת. ושלמה מפרשה 'כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה'(שיר השירים ח, ו), אהבה שאהב משה ליהושע ומה שקינא משה ביהושע".

משה רבנו, זו ענקיות שכולה ענוה וביטול.כשמשה רבנו מדבר על הרצון שלו להמשיך את חייו ולהיכנס לארץ ישראל, הוא לא עושה שוםחשבון אישי. השאלה מה יהיה מקומו ומעמדו איננה רלוונטית, לכן אין לו שום בעיהלעבור בין רגע ממעמד של מנהיג למעמד של תלמיד, הוא משמש את יהושע והולך משמאלו בלישום בעיה.

מה שמתנבא יהושעלא מתנבא משה

נקודת השבר מגיעה כשמשה רבנו מבין שחלקמרכזי מתפקידו כנותן התורה הסתיים. כל כולו מלא אהבה ודבקות בריבונו של עולם,"כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה"[10], והנה עתה הגיע סופן של כלהשיחות האינטימיות שלו עם הקב"ה אודות בני ישראל, עם עבדיו. מעתה ואילך המפגששלו עם ריבונו של עולם הולך לרדת קומה. זהו, כעת הצינור שדרכו הקב"ה מדבר עםישראל זה יהושע.

כשיהושע משיב למשה, הוא בוודאי לא משיבממקום של גאווה ח"ו, זה לא יעלה על הדעת. מה שיהושע מבקש לברר, זה שסיוםתקופת ההנהגה של משה רבנו אינו רק סיום של תפקיד מינהלי, אלא דבר ה' השייך לתקופההחדשה הוא דבר ה' שצריך לעבור דרך הנהגה חדשה. התורה שייכת לזמן ולדור ולתקופה, ואףעל פי ש'התורה לא תהיה מוחלפת', ברור לנו שיש תורה של גלות ויש תורה של ארץ ישראל,בארץ ישראל המצוות מקבלות מעמד שונה. וכיון ש"אין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד"[11], מה שהתנבא ירמיה לא נתנבאיחזקאל ומה שנתנבא ישעיה לא נתנבא הושע, כך גם כאן, מה שמתנבא יהושע לא מתנבא משה.

התורה נכנסת בכלים הראויים לה לפי הזמןוהתקופה, יש זמנים שבהם אנו פוגשים שִׁכחה של תורה, "שלשת אלפים הלכות נשתכחובימי אבלו של משה"[12], ויש זמנים שבהם הדור ראוי לריבוישל תורה, "אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו"[13]. יש חידושי תורה שבמשך דורותשלמים היו נסתרים, עד שקם גדול בישראל וחידשם, "קום רבי שמעון ויתחדשון מלין עלידך דהא רשותא אית לך לגלאה רזין טמירין על ידך מה דלא אתיהב רשו לגלאה לשום בר נשכען"[14].התורה לא השתנתה ולא תשתנה, מה שהשתנה זה כלי הקיבול.

משה רבנו שומע את תגובתו של יהושע לשאלתוומבין שמהיום והלאה יהושע הוא צינור התורה של האומה, משהרבנו היה שייך לחוליה של קבלת התורה מסיני ומסירתה ליהושע, רק הוא היה מסוגל לזה,וכעת הגיע זמנה של חוליה נוספת שצריכה להאיר דרך דמותו של יהושע.

הסלקא דעתין שלהמלאכים

חז"ל[15] מספרים על דו שיח שהתנהל ביןמלאכי השרת לריבונו של עולם כשמשה רבנו עלה למרום:

"ואמר רבי יהושעבן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם,מה לילוד אשה בינינו?

אמר להן: לקבל תורהבא.

אמרו לפניו: חמודה גנוזהשגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודךעל השמים'!

אמר לו הקדוש ברוך הואלמשה: החזיר להן תשובה!

אמר לפניו: רבונו שלעולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם.

אמר לו: אחוז בכסא כבודי,וחזור להן תשובה...

אמר לפניו: רבונו שלעולם, תורה שאתה נותן לי, מה כתיב בה - 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. אמרלהן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? - תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה, 'לא יהיהלך אלהים אחרים', בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה - 'זכוראת יום השבת לקדשו', כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה - 'לאתשא', משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה - 'כבד את אביך ואת אמך', אב ואם יש לכם?שוב מה כתיב בה 'לא תרצח' 'לא תנאף' 'לא תגנב', קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'ה' אדנינו מה אדיר שמך' וגו' ואילו 'תנה הודךעל השמים' - לא כתיב.

מיד כל אחד ואחד נעשהלו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר: 'עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם', בשכר שקראוךאדם לקחת מתנות".

השאלה הנשאלת היא: מה המלאכים חשבו מתחילה,מה היה הסלקא דעתין של המלאכים, הרי הם ידעו שכתוב בתורה 'לא תגנוב', אז מלכתחילהמדוע הם מתלוננים על כך שמשה רבנו מבקש לקבל את התורה?

ניתן להשיב על כך לאור דברי הרמב"ןבהקדמתו לספר בראשית. הרמב"ן מייסד שם יסוד עמוק ביותר. לדבריו, התורה כולההיא צירופי שמותיו של הקב"ה, ולמעשה אפשר לקרוא את התורה ולמצוא בה אין סוףאפשרויות של הופעות. לאור זאת נוכל להבין שהתורה שמשה רבנו קיבל מסיני, זו לא תורתהמלאכים, וזה מה שמשה רבנו משיב למלאכים: התורה שבאתי לקבל, זו לא התורה שלכם,צירוף האותיות של התורה שנקבל מותאם לבני אדם ולא למלאכים, ובזה נחה דעתם של מלאכיהשרת.

כאמור, זו גם כוונתו של יהושע. יהושע פונהלמשה רבנו ואומר לו: מורי ורבי, מדרגתך היא למעלה בקודש, למעלה מכל השגה, הדיבורהאלקי שאני הולך כעת למסור לעם, הוא דיבור שאיננו מתאים למדרגת ההופעה שלך.

נסתתמו ממנומעיינות חכמה

נראה שזו כוונת חז"ל באמרם "מלמדשנסתתמו ממנו מעיינות חכמה"[16]. משה רבנו ישב בשיעור לפנייהושע ולא הבין דבר. במדרש תנחומא ישנו תיאור מפורט של מה שהתרחש באותו הזמן, וזולשון המדרש[17]:

"...דור דור ודורשיו,דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו. עד עכשיו היה חלקך לשרת לפני ועכשיו אבד חלקך והגיעשעה של יהושע תלמידך לשרת.

אמר לפניו: רבוני, אם מפני יהושע אני מת, אלך ואהיהלו תלמיד.

אמר לו: אם אתה רוצה לעשות כך, לך עשה.

עמד משה והשכים לפתחושל יהושע. היה יהושע יושב ודורש ועמד משה וכפף קומתו והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניושל יהושע ולא ראה אותו כדי שיצטער וישלים עצמו למיתה.

והלכו ישראל אצל משה לפתחו ללמוד תורה, ושאלו ואמרו:משה רבינו היכן הוא?

אמרו להם: השכים והלך לפתחו של יהושע.

הלכו ומצאוהו בפתחושל יהושע, והיה יהושע יושב ומשה עומד, אמרו לו ליהושע: מה עלתה על לבך שמשה רבינו עומדואתה יושב?

כיון שתלה עיניו וראהו, מיד קרע בגדיו וצעק ובכה ואמר:רבי רבי, אבי אבי ואדוני.

אמרו ישראל למשה: משה רבינו, למדנו תורה.

אמר להם: אין לי רשות.

אמרו לו: אין אנו מניחין אותך.

יצתה בת קול ואמרה להם: למדו מיהושע וקבלו עליכם לישבוללמוד מיהושע.

ישב יהושע בראש ומשהבימינו ובני אהרן משמאלו, והיה יהושע יושב ודורש בפני משה.

אומר רבי שמואל בר נחמניאמר רבי יונתן: בשעה שאמר יהושע 'ברוך אשר בחר בצדיקים' נטלו מסורת חכמה ממשה ונתנוליהושע ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש.

אחר שעמדו ישראל מישיבה אמרו למשה: סתם לנו את התורה.

אמר להם: איני יודע מה אשיב לכם. והיה משה רבינו נכשלונפל.

באותה שעה אמר משה:רבון העולמים, עד עכשיו בקשתי חיים, ועכשיו הרי נפשי נתונה לך".

לגודל השגתו לא יכולעוד למסור חכמה ותורה לישראל

סיפור דומה אנחנו מוצאים ביחס לרבי עקיבא.הגמרא במנחות[18]מספרת על דו שיח שהתנהל בין משה רבנו לריבונו של עולם בשעה שעלה למרום, וכך מסופרשם:

"בשעה שעלה משהלמרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: ריבונו של עולם, מימעכב על ידך?

אמר לו: אדם אחד יששעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תיליןתילין של הלכות.

אמר לפניו: ריבונו שלעולם, הראהו לי.

אמר לו: חזור לאחורך.

הלך וישב בסוף שמונהשורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו:רבי, מנין לך?

אמר להן: הלכה למשהמסיני, נתיישבה דעתו" וכו'.

כשמשה רבנו רואה שתורתו של רבי עקיבאמושתתת בסופו של דבר על היסודות שנתנו בסיני, אז נחה דעתו. על כל פנים איך אפשרלהבין את הסיטואציה הזו, שמשה רבנו יושב בבית מדרשו של רבי עקיבא ולא מבין מהמדברים שם. המגיד מקוזניץ'[19] אומר על כך דבר נפלא:

"'בן מאה ועשריםשנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא'. ופירש רש"י, לצאת ולבוא בדברי תורה, שנסתמוממנו מסורות ומעיינות החכמה. והדבר אינו מובן, שרבן של כל הנביאים בהגיעו לכלל מאהועשרים שנה והילולא רבה שיצאה נשמתו בנשיקה התעלה על הדעת כי נגרע ערכו בחכמה מקודם,אדרבה לפי גודל התחזקות קדושתו תרב חכמתו. וגם מלת 'ולבוא' מיותר, שמכיון שלא יוכללצאת בודאי שאינו יכול לבוא, כי הביאה היא אחרי היציאה.

ואפשר לומר הענין בהיפך,כי לגודל השגתו ביום זה והתדבקותו באלקים חיים, לא יכול עוד להפרד ולמסור חכמה ותורהלישראל אשר הם למטה במדריגה ממנו, כי כל ימי חייו אשר לא הגדיל ללכת כזה היה יכול להשתלשלולמסור להם חכמה ותורה, אבל לא ביום הזה אשר הגדיל לעשות לדבק באלקים חיים בנשיקה.וזה שאמר רש"י שנסתמו ממנו מסורות דייקא. וענין 'לצאת ולבוא', הוא כענין שכתובבזוהר הקדוש (ח"ב ריג ע"ב): זכאה מאן דעייל ונפיק, פירוש בחקירות אלוקות,ומאן דלא ידע בנפשיה דעייל ונפיק טב ליה דלא עייל. וכן משה רבינו ע"ה, מכיון שראהאיזה גרעון בעצמו ונסתמו ממנו שבילי המסורות, לא עמד על עצמו לכנוס בחקירות הרמות,וזהו פירוש 'לא אוכל עוד לצאת ולבוא', דוק והבן".

זה יומו האחרון של משה רבנו, זו נקודת המעברשלו מעולם הזה לעולם הבא. בשעותיו האחרונות הוא מתגלה במדרגה מופלאה ששייכת כבר לעולםהבא, הוא כבר לא יכול להתחבר אל האנושיות, הוא "הגדיל לעשות לדבק באלקים חייםבנשיקה". 'נשיקה' היא הביטוי העמוק ביותר של התקשרות שבין אדם לחברו, "יִשָּׁקֵנִימִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ"[20], משה רבנו נושק את המוות ומידבקבקב"ה.

חזקו ואמצו

מתוך הבנת מדרגתו המופלאה של משה רבנו אנויכולים להמשיך לנקודה הבאה. משה רבנו מחזק את ידי העם באמרו:

"חִזְקוּ וְאִמְצוּאַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְלֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ"[21].

הביטוי 'חזקו ואמצו' או 'חזק ואמץ' חוזרעל עצמו שוב ושוב גם בפרשתנו[22] וגם בתחילת ספר יהושע[23]. מחלקו השני של הפסוק אנומבינים מה כלול בביטוי הזה. רש"י בפירושו לפסוק מבאר את המילים "לאירפך":

"לא ירפך - לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו".

רפיון זו מציאות של חולשה שמביאה מפלה. בנקודתהמעבר שבין הנהגת משה רבנו להנהגתו של יהושע ישנה חרדה גדולה, יהושע חרד שמא לאיעלה בידו להמשיך כראוי את תורתו של משה, והעם חרד מפני ההנהגה החדשה. האם ישמישהו שיכול להיכנס לנעליו של משה רבנו ולהמשיך את תורתו?!

לכן משה רבנו מחזק ידיים רפות ואומרליהושע שהקב"ה לא ייתן לו להיות נעזב ולחוש תחושה של רפיון, הקב"ה יוליךאותו צעד אחר צעד, יד ביד.

משל למה הדבר דומה? לילד שהולך לגן בפעםהראשונה, ומחליט שהוא מספיק גדול כדי ללכת לבד. כיון שהבית די קרוב ולא צריך לחצותכביש ההורים מסכימים ושולחים את הילד. הילד נפרד מההורים ויוצא לדרכו, וההורים,שניהם מציצים, מסתכלים בדאגה כדי לראות שהוא לא מתבלבל ועוקבים אחריו עד שהם רואיםשהוא פותח את הדלת של הגן. הילד חושב שהוא לבד, אבל האמת היא שגם אבא וגם אמא הלכואתו, שניהם לא הזיזו את העין ממנו.

לפעמים דווקא במצבים שבהם נראה לנו שאנחנוכאילו לבד, השמירה היא יותר חזקה. כשילד נמצא בבית, ההורים לא עוקבים אחרי כל צעדשלו, אבל כשהילד מתרחק מהבית, ההורים שואלים ודורשים: מה יהיה פה ומה יהיה שם? איךתסתדר ואיך תמצא את הדרך?

כך מחזק משה רבנו את ידיו של יהושע.

הן קרבו ימיך למות

המנהיגות עוברת ליהושע, ואז בא דבר ה'למשה ויהושע על חטאי העם באחרית הימים, וכך נאמר:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָלָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ"[24].

על המילים 'הן קרבו ימיך למות' כותב רבנובחיי על דרך הדרש:

"אמר משה לפניהקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ב'הן' קלסתיך, שנאמר: 'הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים'(דברים י, יד), ב'הן' אתה גוזר עלי מיתה?!"

משה רבנו עומד לפני ריבונו של עולם ומבקשעל נפשו: ריבונו של עולם, במילה 'הן' קילסתי אותך והודעתי לכל באי עולם שאתה לבדךאלקי השמים ושמי השמים, כיצד יתכן שבאותה מילה אתה משתמש כדי לבשר לי על מותיהקרוב?

"משל למה הדברדומה, למלך שהיה לו שר גדול שהוא אוהבו ביותר, וראה אותו שר חרב נאה אין כמותה, אמר:ראויה זו למלך. מה עשה, קנאה ונתנה למלך. אמר המלך: יתיזו בה את ראשו. כך אמר משה:ריבונו של עולם, במנחה שהבאתי לך אתה מקטרגני בה?".

רבנו בחיי מביא הסבר נוסף:

"ועוד: יכלול 'הןקרבו ימיך למות' הגיע שִמשך לערוב ובאה ממשלת הלבנה, וזה ירמוז למדרגת משה ולמדרגתיהושע, שזאת נמשלת לחמה וזאת ללבנה, וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'הנך שוכב וגו' וקם',כלומר אף על פי שאתה שוכב עם אבותיך הכח שלך שמשם מעלת נבואתך הרי הוא קיים ועומד,שיאיר ללבנה, כשם שהשמש המשקע אינו משקע אלא להאיר ללבנה, וזהו לשון 'ואצונו', כי 'המצוה'היא תורה שבעל פה, והוא כח הלבנה, ועל כן אמר 'ואצונו', אשפיע כחי בלבנה".

משה רבנו קיים ועומד, 'משה רבנו חי וקיים'כשם ש'דוד מלך ישראל חי וקיים', כוחו הרוחני של משה, זו מציאות שאיננה פוסקת,"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי"[25]. בתיקוני זוהר ישנו ביטוימיוחד "אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא ובכל צדיק וצדיק"[26], בכל דור ודור נשמתו של משה רבנומופיעה בעולם. ישנו ביטוי נוסף שמופיע מספר פעמים בגמרא - "משה שפיר קאמרת"[27]. בביטוי זה השתמשו התנאים בבואם לשבח האחד את סברתושל השני, לאמור, ניצוץ משה רבנו ע"ה נכנס בנשמתך וכוונת אל האמת. אך אולי יש כאןעומק גדול יותר, אולי משמעות הביטוי היא שמשה רבנו חי וקיים ומופיע בכל אחד ואחד מישראלשמחדש דבר בתורה, משה רבנו מופיע בבית המדרש בתוך עסק התורה של רבנן ותלמידיהון.

יהושע, תלמידו הגדול של משה רבנו, איננו מאירבאור עצמי, הוא יונק את כוחו מאורו של משה רבנו, ובכל פעם שהוא נתקל בסוגיה ציבוריתמדינית, הוא שואל את עצמו: כיצד היה משה רבנו מורה לי לנהוג? התורה של כל הדורות כולם,מושתתת על תורת משה, כל מי שלומד חמישה חומשי תורה לומד את תורת משה, תורה שבכתבותורה שבעל פה, בסופו של דבר הכול זה תורת משה.

הצלחת היחיד תלויהבציבור

מרן החיד"א בספר "חומת אנך"[28] עומד על שינוי הלשון בפסוק. הפסוקפותח בלשון רבים: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ", ומסייםבלשון יחיד: "לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ", וזו לשונו:

"'אל תיראו ואלתערצו מפניהם כי ה' אלקיך הוא ההולך עמך'. פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד, לומר דאםיהיה להם אחדות גמור, שכולם נחשבים כאיש אחד, אז כ"י השכינה שורה עליהם...

ואחר זמן ראיתי בספר'קרבן מנחה' להרב הגדול מהר"י חאגי"ז ז"ל (סימן שמ"ו), ששאלוהודקדוק פסוק זה דפתח בלשון רבים וכו', והשיב, דמשמע בילקוט בפסוק 'פנה אל תפלת הערערולא בזה את תפלתם', התפלה נשתיירה להם שהם מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, אל תבזהאותה מהם".

גם בפסוק זה[29] אנחנו מוצאים שינוי לשוני, ההתחלהבלשון יחיד: "פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר", וההמשך בלשון רבים:"וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם". ובילקוט שמעוני מבואר שהפסוק מדבר עלכוחן של תפילות ראש השנה ויום הכיפורים, שמתקבלות ברחמים וברצון.

"ויש המצאה שנשמעתתפלת היחיד בכל זמן, כגון שיתפלל עם הצבור בראש השנה ויום הכיפורים ויאמר 'קבל צלותיןובעותין בעידן עקתין', וכשיצטרך היחיד בכל עת לדבר אל הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הואפונה אליו מכח התפלה דנשתיירה ממה שהתפללו הצבור באותם הימים כיון דרבים הם והם בקשועל תפלת היחיד שתקובל בכל זמן, וזה שאמרו 'חזקו ואמצו' ברבים, כי אחר כך 'לא ירפך ולאיעזבך'. וזה שאמרו 'פדה בשלום נפשי' וגו'".

יש זמן שבו תפילות הכלל נשמעות, ויש זמן שבואפילו תפילת היחיד נשמעת, כמו תפילה שנאמרת בעת צרה. כשיחיד מתפלל עם הציבור בראש השנהויום הכיפורים, תפילות נשמעות, כל תפילות היחיד שלנו מקבלות כוח מתפילת הרבים. לכןבסליחות של ימים נוראים אומרים "קבל צלותין ובעותין בעידן עקתין", אנו מבקשיםמהקב"ה שיקבל את תפילותינו גם כשאנו מתפללים תפילת יחיד בזכות תפילת הרבים שלהימים הנוראים.

לאור זאת מובן שינוי הלשון שבפסוקנו, כלהצלחת היחיד תלויה ב'חזקו ואמצו', רק מתוך כך 'לא ירפך ולא יעזבך'.

לשמוע דברי תורה -זה כל עיקרנו והודנו ותפארתנו

מתוך הבנה יסודית זו, שכוחו של היחידמתחיל מקדושת הציבור, אנו מגיעים לפרשיית כתיבת התורה ולפרשת 'הקהל' שאחריה.ב"ספר החינוך"[30] יש דברים נפלאים אודות מצוותהקהל, ואלו דבריו:

"משרשי המצוה,לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עדתענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות כל עיקרן בה ראוי שיקהלו הכל יחדבזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם אנשים ונשים וטף, לאמר,מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו, ותהיה התשובה לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנווהודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה,ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה וישמח ה' במעשיו, וכענין שכתוב בפירוש בזאתהמצוה 'ולמען ילמדו ויראו את ה''".

עיקרו של עם ישראל זו תורה, ישראל בראשיתיבות 'יש שישים ריבוא אותיות לתורה'[31]. מיד לאחר שמשה רבנו כותב את התורה,הוא מעמיד אותה במרכז החיים הלאומי של ישראל, התורה היא מרכז החיים שלנו, ממנה אנחנומקבלים את חיינו, "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ"[32], מתוך כך אנו מספרים בגודל שבחהוהוד ערכה ועוסקים בה בהתמדה רבה ובחשק רב.

זה מה שעושה משה רבנו ביום האחרון של חייו,הוא מכניס את חשק התורה לליבם של ישראל וקובע יום אחד בשנה, פעם בשבע שנים, שבו כלישראל מתכנסים כדי לשמוע תורה מפי קדשו של מלך ישראל. המעמד הזה, בו עומד מלךישראל, עמוד השדרה של עם שיראל, וקורא לפניהם בתורה, מזכיר להם היכן נמצא מרכז החייםשל האומה.