פרק כ"ג חלק מ"ח | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

577

5 דק' קריאה

התמורות המצויות במצבי העולם הזה
הַשֵּׁנִי הוּא עִנְיַן חִלּוּף תּוֹלְדוֹת הַזְּמַן וְרֹב תְּמוּרוֹתֵיהֶם,* כִּי הֶעָשִׁיר – קַל לִהְיוֹת עָנִי, וְהַמּוֹשֵׁל – לְעֶבֶד, וְהַמְכֻבָּד – לְנִקְלֶה, וְאִם הוּא יָכוֹל כָּל כָּךְ עַל נְקַלָּה לָשׁוּב אֶל הַמַּצָּב הַנִּבְזֶה בְעֵינָיו הַיּוֹם, אֵיךְ יִגְבַּהּ לִבּוֹ עַל מַצָּבוֹ אֲשֶׁר אֵינוֹ בָּטוּחַ עָלָיו? כַּמָּה מִינֵי חֳלָאִים יְכוֹלִים חַס-וְחָלִילָה לָבוֹא עַל הָאָדָם שֶׁיִּצְטָרֵךְ בְּמוֹ פִיו לְהִתְחַנֵּן לְמִי שֶׁיַּעְזֹר אוֹתוֹ וִיסַיְּעֵהוּ, וְיָקֵל לוֹ בְּמִקְצָת? כַּמָּה צָרוֹת חַס-וְחָלִילָה יְכוֹלִים לָבוֹא עָלָיו שֶׁיִּצְטָרֵךְ לָלֶכֶת לְשַׁחֵר* פְּנֵי רַבִּים אֲשֶׁר מָאַס לִפְעָמִים לָתֵת לָהֶם שָׁלוֹם, לְמַעַן יִהְיוּ לוֹ לְמוֹשִׁיעִים? וּדְבָרִים אֵלֶּה אֲנַחְנוּ רוֹאִים בְּעֵינֵינוּ דְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, כְּדַאי הֵם לְהָסִיר מִלֵּב הָאָדָם גַּאֲוָתוֹ וּלְהַלְבִּישׁוֹ עֲנָוָה וְשִׁפְלוּת.
וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן עוֹד הָאָדָם עַל חוֹבָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְכַמָּה הִיא נֶעֱזֶבֶת מִמֶּנּוּ, וְכַמָּה הוּא מִתְרַשֵּׁל בָּהּ, וַדַּאי שֶׁיֵּבוֹשׁ וְלֹא יִתְגָּאֶה, יִכָּלֵם וְלֹא יָרוּם לְבָבוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה לא, יז-יח), "שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד* כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ* בּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי" וְגוֹ'. וְעַל הַכֹּל יִתְבּוֹנֵן תָּמִיד לְהַכִּיר חֻלְשַׁת הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי וְרֹב טָעֻיּוֹתָיו וּכְזָבָיו, שֶׁיּוֹתֵר קָרוֹב לוֹ תָּמִיד הַטָּעוּת מֵהַיְדִיעָה הָאֲמִתִּית, עַל כֵּן יִירָא תָמִיד מֵהַסַּכָּנָה הַזֹּאת, וִיבַקֵּשׁ לִלְמֹד תָּמִיד מִכָּל אָדָם וְלִשְׁמֹעַ תָּמִיד לְעֵצָה פֶּן יִכָּשֵׁל, וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ד, א), "אֵיזֶהוּ חָכָם? – הַלָּמֵד מִכָּל אָדָם", וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי יב, טו), "שֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם".

מפסידי ה'ענווה' (השביעה בענייני העוה"ז, מיעוט החכמה, קשר עם חנפנים)
אַךְ מַפְסִידֵי הַמִּדָּה הַזֹּאת הוּא הָרִבּוּי וְהַשְּׂבִיעָה בְּטוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, וּכְעִנְיַן הַכָּתוּב שֶׁבְּפֵרוּשׁ אוֹמֵר (דברים ח, יב-יד), "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וְגוֹ' וְרָם לְבָבֶךָ" וְגוֹ'. עַל כֵּן מָצְאוּ לָהֶם הַחֲסִידִים – טוֹב לִהְיוֹת הָאָדָם מְעַנֶּה נַפְשׁוֹ לִפְעָמִים, לְמַעַן הַשְׁפִּיל יֵצֶר הַגַּאֲוָה, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מִתְגַּבֵּר אֶלָּא מִתּוֹךְ הָרִבּוּי, וְכְעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות לב ע"א), "אֵין אֲרִי נוֹהֵם* מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן אֶלָּא מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר".
וְהִנֵּה בְרֹאשׁ כָּל הַמַּפְסִידִים הוּא הַסִּכְלוּת וּמִעוּט הַיְדִיעָה הָאֲמִתִּית, כִּי תִרְאֶה שֶׁאֵין הַגַּאֲוָה מְצוּיָה יוֹתֵר אֶלָּא בְּמִי שֶׁסָּכָל יוֹתֵר, וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (סנהדרין כד ע"א), "סִימָן לְגַסּוּת הָרוּחַ עֲנִיּוּת הַתּוֹרָה", וְכֵן אָמְרוּ (זהר בלק קצג, ב), "סִימָן דְּלָא יָדַע כְּלוּם שַׁבּוֹחֵי",* וְאָמְרוּ עוֹד (בבא מציעא פה ע"ב), "אִסְתְּרָא* בְּלָגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא". עוֹד אָמְרוּ (בראשית רבה טז, ג), "שָׁאֲלוּ לְאִילָנֵי סְרָק, מִפְּנֵי מַה קּוֹלְכֶם נִשְׁמָע? אָמְרוּ, הַלְוַאי יִהְיֶה קוֹלֵנוּ נִשְׁמָע וְנִזָּכֵר", וּכְבָר רָאִינוּ שֶׁמֹּשֶׁה, שֶׁהוּא מֻבְחָר שֶׁבְּכָל הָאָדָם הָיָה עָנָו מִכָּל הָאָדָם.
עוֹד מִמַּפְסִידֵי הָעֲנָוָה הוּא הַהִתְחַבְּרוּת אוֹ הַהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּבְנֵי אָדָם חֲנֵפִים, אֲשֶׁר לִגְנֹב לִבּוֹ בַּחֲנֵפוּתָם לְמַעַן יִיטַב לָהֶם יְשַׁבְּחוּהוּ וִירוֹמְמוּהוּ, בְּהַגְדִּיל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מִן הַמַּעֲלוֹת עַד הַתַּכְלִית,* וּבְהוֹסִיף עָלָיו מַה שֶּׁאֵין בּוֹ כְּלָל, וְלִפְעָמִים שֶׁמַּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הוּא הַהֵפֶךְ מִמַּה שֶּׁמְּשַׁבְּחִין אוֹתוֹ.
וְהִנֵּה סוֹף סוֹף דַּעַת הָאָדָם קַלָּה, וְטִבְעוֹ חַלָּשׁ וּמִתְפַּתֶּה בְנָקֵל, כָּל-שֶׁכֵּן בְּדָבָר שֶׁאֵלָיו הוּא נוֹטֶה בַּטֶּבַע, עַל כֵּן בְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יוֹצְאִים מִפִּי שֶׁהוּא מַאֲמִין לוֹ – יִכָּנְסוּ בוֹ כְּאֶרֶס בְּכָעוֹס,* וְנִמְצָא נוֹפֵל בְּרֶשֶׁת הַגַּאֲוָה וְנִשְׁבָּר.
הֲרֵי לָנוּ יוֹאָשׁ (דברי הימים ב' כד), אֲשֶׁר הֵיטִיב לַעֲשׂוֹת כָּל יְמֵי הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן רַבּוֹ, וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ עֲבָדָיו וְהִתְחִילוּ לְהַחֲנִיף לוֹ וּלְהַגְדִּיל הִלּוּלָיו עַד שֶׁדִּמּוּהוּ לֶאֱלוֹהַּ, אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם. וְתִרְאֶה זֶה הַדָּבָר בְּבֵרוּר, כִּי רֹב הַשָּׂרִים וְהַמְּלָכִים, אוֹ כָּל בַּעֲלֵי הַיְכֹלֶת, יִהְיוּ בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה שֶׁיִּהְיוּ, נִכְשָׁלִים הֵם וְנִשְׁחָתִים בַּעֲבוּר חֲנֻפַּת מְשָׁרְתֵיהֶם.

זהירות בבחירת חבר
עַל כֵּן מִי שֶׁעֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ יוֹתֵר יִזָּהֵר וִיעַיֵּן בְּמַעֲשֵׂי מִי שֶׁרוֹצֶה לִקְנוֹתוֹ לוֹ לְחָבֵר אוֹ לְיוֹעֵץ אוֹ לְפָקִיד עַל בֵּיתוֹ, מִמַּה שֶּׁיִּזָּהֵר וִיעַיֵּן בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמִשְׁתָּיו, כִּי הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה יוּכַל לְהַזִּיק לְגוּפוֹ בִּלְבַד, וְהַחֲבֵרִים אוֹ הַפְּקִידִים יוּכְלוּ לְהַשְׁחִית נַפְשׁוֹ וּמְאוֹדוֹ וְכָל כְּבוֹדוֹ. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (תהלים קא ז-ו), "לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה", "הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי". וְאֵין טוֹב לָאָדָם אֶלָּא שֶׁיְּבַקֵּשׁ לוֹ חֲבֵרִים תְּמִימִים, שֶׁיָּאִירוּ עֵינָיו בְּמַה שֶּׁהוּא עִוֵּר בּוֹ, וְיוֹכִיחוּהוּ בְאַהֲבָתָם, וְנִמְצְאוּ מַצִּילִים אוֹתוֹ מִכָּל רָע, כִּי מַה שֶּׁאֵין הָאָדָם יָכוֹל לִרְאוֹת, לְפִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה חוֹבָה לְעַצְמוֹ, הֵם יִרְאוּ וְיָבִינוּ וְיַזְהִירוּהוּ וְנִשְׁמָר. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כד, ו), "וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ".
___________________________________
תְּמוּרוֹתֵיהֶם – השינויים המתרחשים בזמן. לְשַׁחֵר – לבקש. מִתְנוֹדֵד – בוכה. סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ – הכיתי ביד על ירכי כדרך אבל. נוֹהֵם – שואג ומתפרע. שַׁבּוֹחֵי – המשבח את עצמו. אִסְתְּרָא וכו' – סלע (סוג מטבע) יחיד בתוך כד מתקשקש ומרעיש [המשך הפתגם: אך כד מלא מטבעות אינו משמיע קול]. עַד הַתַּכְלִית – באופן מושלם. כְּאֶרֶס בְּכָעוֹס – כארס נחש כעוס.

ביאורים
הרמח"ל החל להסביר מהם הדרכים לקניית הענווה ואילו דברים יכולים להרחיק את האדם ממנה. כעת ממשיך הרמח"ל לטוות את הקו שהתחלנו ללמוד אתמול. היסוד שהרמח"ל עוזר לנו להבין הוא שהאדם אינו שליט על העולם. אמנם יש לו כוח רב, ויכולות אדירות, אבל הכוח הזה לא ממנו. אנו יכולים ללמוד זאת מהעובדה הפשוטה שאדם לא נמצא במצב הצלחה תמידי. אדם עשיר יכול לרדת מנכסיו בזמן קצר, ואדם בריא גם אם הוא גיבור בעל שם יכול לחלות ולאבד מכוחו. עובדה זו יכולה לעזור לנו להפנים את העובדה שיש אדון ומנהיג לעולם, והוא אינו האדם אלא ה' יתברך.
בתקופה של הצלחה האדם עלול להגיע למצב של אדישות רוחנית והידרדרות בעבודת ה'. הדבר קורה משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא בגלל שיכרון ההצלחה – קל לאדם לנכס את ההצלחה לעצמו. הוא כל כך מתפעם ומשתאה לנוכח ההצלחה שלו ורואה עד כמה הוא טוב וכישרוני, עד שהוא שוכח שהקב"ה טבע בו את הכוחות הללו והוא מייחס את ההצלחה לעצמו בלבד. הסיבה השנייה היא משום שכשלאדם טוב והוא נח על זרי הדפנה קשה לו לעבוד את ה' באותה ההתמדה שהייתה לו לפני תחושת הרוגע. כשהיה זקוק לעזרתו של הקב"ה היה זה טבעי להתפלל ולהשתדל יותר בעבודתו, אבל כאשר אדם נמצא בשלווה גשמית הדבר יכול להטעות ולבלבל, ועלול להשכיח ממנו את חובתו לקב"ה.
על מצב זה של שביעה גשמית מדבר הרמח"ל, ומזהיר אותנו שלא ניפול במדרון החלקלק הזה אלא נכיר אותו עוד לפני שניכנס אליו. העניו לא הולך שולל אחרי השלווה הגשמית, הוא לא חושב שהיא בזכותו, וגם לא שוכח את חובותיו בעבודת הבורא, ולכן היא אינה גורמת לו להידרדרות רוחנית.
הרחבות
•הקשר בין גסות הרוח לעניות בתורה
סִימָן לְגַסּוּת הָרוּחַ עֲנִיּוּת הַתּוֹרָה. ביאר זאת רבי פנחס הורוויץ : "שעל ידי עניות בתורה (בורות בדברי תורה) בא לידי גסות הרוח... כי המתמיד בתורת ה' נתעלה בכל יום ומכיר בכל יום גדולת הבורא ומעלת התורה כי רב הוא להשיגה וקוצר דעת האדם המשיג, ולכך כתב במשה רבנו עליו השלום שהיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, מפני גודל השגתו בתורה אשר לא קם כמוהו, ובהיפוכו המבטל מן התורה" [פנים יפות, דברים יא, כח]
•וקנה לך חבר
שֶׁיְּבַקֵּשׁ לוֹ חֲבֵרִים. הרמב"ם מדגיש בעניין זה את חשיבות המאמץ לקניית החבר, ומציין את הדרכים לעשות זאת: "ואמרו וקנה לך חבר – הוציאו בלשון קנייה, ולא אמר: עשה לך חבר, או: התחבר לחברים, וכיוצא בזה, והכוונה שראוי לאדם שיקנה לעצמו חבר על כל פנים, כדי שייתקנו בו כל ענייניו, כמו שאמרו: "אי חברא אי מיתותא" (או חבר או מיתה), ואם לא מצאו – צריך להשתדל בו, ואפילו ימשכהו לחברות תחילה עד שיהיה חבר, ולא יסור מלכת אחר רצונו, עד שיחזק חברותו, כמו שיאמרו אנשי המוסר: כאשר תתחבר, אל תתחבר לפי מידותיך, אלא התחבר לפי מידות חברך..." [פירוש המשנה לאבות א, ו].

לעילוי נשמת סגן יעקב שמשון עמיחי מרחביה הי"ד שנפל בדרום לבנון בלחמת לבנון השניה