- פרשת שבוע ותנ"ך
- יתרו
152
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
קראנו השבת את פרשת יתרו ונפגשנו עם המעמד הגדול, מעמד הר סיני. התורה מספרת לנו על ההצעות של יתרו. יש מפרשים שיתרו הגיע קודם מתן תורה, ויש מפרשים שהוא הגיע אחר מתן תורה אך התורה כתבה את הסיפור הזה קודם מתן תורה. יש שואלים האם משה לא יכול היה להבין בעצמו שזה הסדר הנכון, האם משה היה צריך לשמוע זאת מיתרו? האם מתאים ללמוד מאיש מאומות העולם נושא כל כך חשוב בניהול סדרי המשפט? אומר ה"אור החיים" שהמטרה היא שנדע שהמעלה הגדולה של ישראל היא המעלה האלוקית. חכמה יש גם אצל הגויים, וזה לא הדבר שמייחד את ישראל. ניתן לשמוע עצות בעניני חכמה גם מאומות העולם.
ההכרח ביראת ה'
פרשה זו באה גם כהקדמה למתן תורה, להדריכנו מי מתאימים להיות השופטים - השופטים צריכים להיות "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות יח, כא). ארבע מדרגות חשובות ואפילו שרי העשרות צריכים להיות בעלי המידות הללו. קודם כל צריך אנשי חיל- אנשים שיש להם בסיס כלכלי, ובעיקר אנשים עצמאיים בעלי כוחות. כדי להורות צריך להיות אדם שלא מושפע מאחרים ולהיות בעל ביטחון עצמי. יראי אלוקים- ככל שאדם יותר איש חיל הוא צריך להיות יותר ירא אלוקים. הפסיכולוגים אומרים שאדם העולה לגדולה יצרו גדל. יש לזה מקור בדברי חז"ל: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נב.). אדם שמגיע להנהגה כל כוחותיו גדלים וגם כוחותיו השלילים. צריך לדעת מציאות זו ולהיזהר ממנה.
הרב באורות הקודש מוסר הקדש אומר: שבהתמודדות מול היצרים רק יראת ה' היא הדבר שיכול לנצח. ובעיקר את היצרים הגדולים- יצר העושר, הכבוד והעריות. כמובן לא בשביל זה צריך יראת ה', אך אנו מדגישים שיראת ה' נותנת לאדם כוחות להתמודד עם הבעיות הכי קשות שיכולות להיות לו. האדם שירא מה' מתבטל מול הגדולה האלוקית, ומול גודל זה הכול בטל. זו גם ההקדמה לקבלת עול תורה - יראה מוחשית. אנו נפגשים עם זה גם במתן תורה. במתן תורה עם ישראל מפחד כמו שכתוב: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, יד-טו) ולאחר מכן משה רבנו אומר לישראל: "אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שם טז). בפסוק זה אומר משה אל תראו וכן תראו. אל תראו מהקולות והלפידים, אל תראו מהדברים החיצונים, רק תיראו מריבונו של עולם.
חז"ל אמרו לנו במסכת ברכות (יז.) לעולם יהא אדם ערום ביראה, פירוש שיעשה תחבולות כדי להגיע למידת היראה. ה"תולדות יעקב יוסף" מסביר זאת כך: ערום משמעותו גם מופשט, והדרכת חז"ל היא שאדם יסלק את כל היראות בעולם ויהיה ירא רק מה'. לא לירא מחיות טורפות ממחבלים ומשום סכנה שבעולם רק מדבר אחד צריך לירא – מריבונו של עולם. כל מה שה' עשה במעמד הר סיני היה "כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת (מלשון נס ודגל, להרים) אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ, טז) אם תהיה יראתו על פניכם, אם אדם מלא ביראה הוא לא יחטא. ודבר זה מצריך עבודה - להיות יראי אלוקים להתבונן בגדולה האלוקית ובמציאות האלוקית. לא רק לדעת בשכל אלא להרגיש בלב. לא די בכך שאדם יודע שהוא צריך להיות ירא, אלא הוא צריך להרגיש יראת ה', יראת הרוממות, התבטלות, הרגשה שה' נמצא איתנו בכל מקום. והוא כל כך קטן כלפי גדולה זו אך שייך אליה - שה' בחר בנו מכל העמים.
אמת קיימת לעד
"אנשי אמת"- צריך להיות אנשים אמיתיים. לא כתוב דוברי אמת, זאת אומרת לא רק לא לדבר דברי שקר אלא גם לא לחשוב שקר. אדם גם צריך להרגיש כאשר אומרים לו דבר שקר. מספרים שכאשר הנכד של הרבי מחב"ד הגיע לבר מצווה, הרב'ה אמר לו שלושה דברים: אל תרמה אחרים, אל תרמה את עצמך, ואל תתן לאחרים שירמו אותך. לפעמים אדם לא מרמה אחרים אך מרמים אותו כיוון שהוא לא יודע מה האמת. אדם צריך להיות פיקח ולא לתת לאחרים לרמות אותו. וגם לא לרמות את עצמו, יכול אדם לרמות את עצמו ולדמיין דמיונות ולא להיות בעל ביקורת נכונה על עצמו. התורה היא תורת אמת, "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד" (משלי יב, יט). אדם שלא יכול לסבול שקר המילים שלו הם בעלות משמעות כי הוא עומד מאחוריהן. ואף התפילה שלו היא עם עוצמות ועומק. "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" (תהלים לה, י)- כולי מזדהה עם מה שאני אומר. במסכת סנהדרין (צ"ז) מובא שהייתה עיר בשם קושטא ושם היו רק דוברי אמת ואף לא אחד מת קודם זמנו. האמת היא מתקיימת והשקר אינו מתקיים. "וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר" (משלי יב, יט). אנשים שהולכים בדרכי השקר, כאשר השקר אינו מתקיים הם מוסיפים שקר, ולכן השקרים שלהם מתחלפים מפעם לפעם. הם חיים בשקר ולא תמיד באותו השקר. אבל האמת קיימת לעד ולא מתחלפת. ותורתנו היא תורת אמת והיא מתקיימת לעד בכל הדורות.
"שונאי בצע"- לא רק לא לוקחים בצע, אלא שונאים בצע. במכילתא (דרבי ישמעאל יתרו - פרשה ב ד"ה ואתה תחזה) מובאת דעה האומרת, שאדם ישנא את ממון עצמו ולא רק ממון אחרים. מי ששונא בצע יודע שאם יקח דבר שאינו שלו והוא יכנס בממונו - הוא ירקיב לו את כל מה שיש לו. זו ממש סכנה לקחת דברים של אחרים. גזל מזיק לא רק מבחינה רוחנית כיוון שזה חטא, אלא הורס את קיומו. כך צריכים להיות הדיינים, וכל אחד צריך להיות דיין לעצמו. כל אחד משפיע לפחות על עשרה אנשים, בוודאי כל אחד משפיע על משפחתו. כך צריך לשאוף- להשפיע גם על אחרים ולכן כל כך חשוב לאמץ מידות אלו שהם הבסיס.
המדבר כמידה
נמשיך בפרשה. ישראל מגיעים להר סיני, "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, א-ב). ה"אור החיים" (שם) כותב שבפסוק זה יש שלושה ענינים. "ויסעו מרפידים"- ברפידים רפו ידיהם מן התורה, וכאן הם עוזבים רפיון זה. הם עוזבים את התאוות בשביל להיות מוכנים למתן תורה. אדם צריך להיפרד מהנטיות הגשמיות לקבל אורה של תורה. "ויבאו מדבר סיני"- מהמדבר אנו למדים להיות ענוים המדבר הוא ריק ואי אפשר ללמוד תורה בלא ענוה. הענוה היא המדה היותר מרכזית שאדם צריך לקנות ולהתפתח בה. אדם צריך להיות שמח בחלקו לראות את המעלות באחרים ולא להתחרות על מעמדו. לא להיות עסוק בעצמו אלא לעשות את רצון ה'. כאשר אדם עסוק בלעשות טוב אז הוא פתוח ומקבל. לעומת זאת אדם גאה הוא מתנשא. המהר"ל בנתיב התורה (ב) מסביר שענוה אינה רק אמצעי טכני לקבלת התורה, אלא שהתורה נמשלה למים, ומה מים יורדים למקום נמוך כך מי שמשפיל עצמו זוכה לתורה (תענית ז.). העניו הוא מקשיב ולא מתבייש לשאול אם לא הבין כי הוא לא עסוק במה יגידו עליו, לא חושש שמא שאלתו אינה טובה - וזה עוזר ללימוד התורה. ועל ידי הענוה הוא משוחרר משאיפות חיצוניות ופנוי לעסוק בתורה. אבל המהר"ל מסביר שהצורך בענוה הוא הרבה יותר עמוק. מידת הענוה היא מדת הפשיטות. עניו הוא לא רק מקטין עצמו אלא מרגיש שהוא כלום. הוא יוצא מגדרי הגבולות ולכן הוא מתאים לתורה שהיא בלי גבולות. הרוצה לזכות בתורה צריך להיות במקום שלה.
התורה ניתנה לכלל
"ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד"- האחדות. כל קניין התורה הוא דרך כלל ישראל, התורה ניתנה לעם ישראל. "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו (ברכות התורה)". התורה היא לעם ישראל וכל יחיד שזוכה בתורה זוכה דרך הצינור הכללי של האומה. ואם אדם מתנתק מן האומה, אין לו מהיכן לשאוב הוא מתנתק ממקור תורה האמיתי. לכן היה הכרחי שקודם מתן תורה יגיעו לאחדות. "ויחן" לא ויחנו, כאיש אחד בלב אחד (רש"י שם).
השפעת מעמד הר סיני
"אילו קרע לנו את הים ולא הביאנו לפני הר סיני דיינו. אילו הביאנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו" (הגדה של פסח). גם על שלב זה שהגענו לסיני, צריך לתת הודאה. ההכנה למתן תורה עשתה משהו בנפשות. הרב צבי יהודה האריך להסביר שבשעה שעם ישראל הגיעו לקבל את התורה פסקה זוהמתן (שבת קמו) רוח של טהרה מילאה אותם (מתוך התורה הגואלת א, שקלים). חז"ל אומרים: מי שאין לו בושת פנים - בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני (נדרים ב.). העמידה במקום הר סיני - המקום עצמו גרם להתעלות. אף על פי שאחר כך בטלה המיוחדות של המקום, אך בזמן ההתכוננות למעמד קבלת התורה, המקום השפיע. אולי ההמתנה והידיעה שהולכים לקבל את התורה היא שגרמה למעלה זו. על כל פנים "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". מעמד זה רומם אותנו רוממות כזו שאנו צריכים להודות לריבונו של עולם מאוד מאוד. נטהרנו והזדככנו . רבי לוי יצחק מברדיצ'ב אומר: כאשר ישראל נטהרו מזוהמתם הם השיגו את התורה בעצמם (קדושת לוי לפורים, קדושה ראשונה). חז"ל אומרים לנו ששני כליותיו של אברהם אבינו נעשו כשני רבנים, והוא למד מעצמו את התורה וכך יצחק ויעקב. והכוונה שהם כל כך הזדככו עד שנשמתם גילתה להם את התורה.
אדם נברא בצלם אלוקים, ויש לו רמ"ח אברים ושס"ה גידים כנגד תרי"ג מצוות. המהות הרוחנית של האדם תואמת את ענינה של תורה. הנשמה בטבעה נוטה לקיים את התורה. אבל הנשמה מלובשת בגוף, נפש, וכוחות ונטיות גשמיות המכסות בעד הנטיה הפנימית של הנשמה, והתוצאה שאדם אינו יודע מה רצון ה' בגלל הכיסויים. אבל כאשר הרוח מיטהרת וכל מידותיו משתפרות, כדרך שהנביא מתנבא: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל לו, כה), אדם יודע את רצון ה'. כאשר ישראל הגיעו להר סיני ירדה רוח טהרה כעין זו, ונסתלקה זוהמתם והם יודעים מה הקב"ה מצווה. "אילו קרבנו לפני הר סיני" אפילו לא היה נותן לנו את התורה היינו יכולים לקיים את כל התורה כולה, כיוון שהבנו מהו השכל הישר והנשמה הפנימית שלנו אומרת לנו מה נכון לעשות. גם המצוות של בן אדם למקום הן מושכלות אבל בשכל יותר עמוק ופנימי. וכך גם החוקים שהתורה נתנה שהם ללא הסבר, ואין אנו יודעים את טעמיהם כיוון שהם יותר עמוקים. "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז, כג). אבל במדרגה יותר פנימית מבינים גם את הטעמים של החוקים ושל פרה אדומה, שאף שאין להם הסברה שכלית פשוטה יש להם טעמים עליונים עמוקים. וכאשר נטהרים מגיעים להשגת כל התורה כולה. הסבר זה מוכרח, שאם לא היינו משיגים את כל התורה קשה למה אומרים דיינו.
מדוע היה מעמד הר סיני
אם עם ישראל ידע את התורה מעצמו, מדוע צריך את מתן תורה - והתשובה כדי שנהיה מצווים ועושים. "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא.). מי שמצווה ועושה הוא גדול. תוספות מסבירים: מי שמצווה יש לו יצר הרע, והוא צריך להתגבר עליו, לכן הוא גדול. ומי שאינו מצווה קל לו לעשות, כיוון שאין אף אחד שמכריח אותו והוא יכול גם לא לקיים (תוספות, שם ד"ה גדול). אך ניתן לבאר זאת באופן עמוק יותר - מי שמצווה ועושה דבר ה' מתגלה על ידו, ומי שאינו מצווה ועושה מגלה את רצון עצמו. אף על פי שהמקיים מרצונו הגיע למדרגה שהוא עושה דברים נכונים וטובים, אבל הוא לא מצווה. זה ההבדל בין ישראל לעמים, ישראל מצווים וכאשר הם עושים את רצון ה' רצון ה' מתגלה על ידם. אדם שמקיים את כל התורה נעשה מרכבה לשכינה על ידי זה שהוא מגלה את רצון ה' בעולם, ואור ה' מאיר ממעשיו. יש מדרגה עוד יותר עליונה - שהאדם רוצה לקיים את מה שהוא מצווה. השאיפה העליונה, שהיא שאיפת העתיד לבוא שאנו מתקדמים לקראתה, שהרצון העליון והרצון שלנו יהיה אותו רצון. מה שה' רוצה הוא רצוננו, ומה שאנו רוצים מכוון לרצון ה'. "עשה רצונך כרצונו" (ע"פ אבות ב, ד) אז עבודת ה' נעשית בשיא השלמות. בזמן קבלת התורה יחד עם אמירת נעשה נשמע שקדמה לה - זה היה המצב. הקב"ה אמר: אני מצווה, וישראל אמרו: אנו מאוד רוצים לעשות ולקיים. הייתה כאן זהות עם רצונו של הקב"ה, וברגע זה עם ישראל הגיע לשיא שאליו אנו שואפים. אילו ישראל היו נשארים במדרגה זו מיד היו נגאלים גאולה שלמה. אבל ישראל לא הצליחו להישאר בגובה הזה ובאה הנפילה.
ענינו של מעמד זה היה להפגיש אותנו עם המגמה הגדולה אליה אנו שואפים. מעמד הר סיני הפגיש אותנו בצורה חזקה עם הזהות עם רצון ה' המלא. אנו שומעים את דבר ה' וזה מה שאנו רוצים. חז"ל אומרים לנו שכאשר הקב"ה אמר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב) נכנסו הדברים לליבם של ישראל ולא יכלו להישכח (שיר השירים רבה פרשה א), כיוון שזה היה רצונם. לאחר מכן הם נפלו ממצב זה. כך היה הסדר שזו תהיה פגישה עם השאיפה העתידית. וכדי להגיע למדרגה זו אנו צריכים ללכת עצמאית, לעבוד ולהתקדם ולא לקבל זאת במתנה. הנפילה באה בחטא העגל ונשתברו הלוחות, וכל הדורות אנו עובדים להגיע למדרגה שהיינו אז במעמד. ואנו מתקדמים דור אחר דור למגמה זו. חז"ל אומרים לנו דבר דומה על אדם הראשון. אדם הראשון לפני חטאו היה האדם האידיאלי. הוא היה בגן עדן, ואנו שואפים להגיע לגן עדן לשלמות האידיאלית. מציאות אדם הראשון בגן עדן היתה הצצה של העולם למדרגה זו. הקב"ה מראה לאדם הראשון את גן עדן והוא מספר זאת לכל הבאים אחריו לאן צריך לשאוף. ואנו צריכים להגיע בעצמנו דרך ההתנסויות והמשברים למדרגה זו. זו ענינה של הגאולה העתידה.
מקומנו בתהליך הגאולה
אנו עומדים בשלב מאד מתקדם בתהליך הגאולה. אנו בתהליך החזרה. הקב"ה לוקח אותנו בציציות ראשנו ממדינות שונות ומכריח אותנו לעלות לארץ ישראל. ואנו רוצים זאת גם בלבנו פנימה. עם ישראל התנסה בהרבה נסיונות ורוחות שניסו לעקור אותו מדרכו - ועם ישראל ממשיך. אם נסתכל בצמצום אנו יכולים לחשוב שלא התקדמנו הרבה אבל אם נסתכל על האומה בכללה שהיא עברה את כל הנסיונות הללו והחזיקה מעמד ונאמנה ברוחה - נראה שיש כאן עוצמה של כוחות שהלכו ונבנו. כוחות אלו כל הזמן מתעצמים בכלל ישראל. בפרטים יש אנשים גדולים יותר ויש פחות, יש מצבים שונים, אבל האומה הולכת ומשכללת את אמונתה וגבורתה, משכללת את הדבקות שלה ועומדת בנסיונות קשים מאד. מנסים להפריע לנו בצורות שונות, בגזרות ובחיבוקים ואנו מתמודדים מול כל העולם עם האור הפנימי וממשיכים. חכמי הפנימיות אומרים שמבחוץ נראה שיש ירידות רוחניות אבל מבפנים כל הזמן הנשמה מאירה יותר ויותר (ע"פ תיקוני זהר תיקון ס, איגרת תקנה). כיום אנו בתהליך מאד מתקדם והנשמות מאד הזדככו. כאשר מסתכלים במבט כולל ניתן להבין זאת, כל אחד שקשה לו ומתמודד ומנצח - הניצחון שלו נלקח ונזקף לזכות האומה. וזכויות אלו מצטברות, ולאט לאט האומה הולכת ומתעצמת בדבקות לריבונו של עולם. ותפקידנו להשלים את החלק האחרון, ולא מן הנמנע שזה יהיה בדורנו. ואז תהיה קבלת התורה במדרגה חדשה, במעלה גדולה יותר, כיוון שהיא תבוא עם כל הכוחות הפנימיים. זו תהיה תורת חיים שהטבע ירצה את התורה.
המשכת המעמד
ישנו איסור לשכוח את התורה: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים ד, ט) הרמב"ן מונה איסור זה בתרי"ג מצוות (השגות הרמב"ן שכחת הלאוין ד"ה המצוה השניה). והרמב"ם לא מנה זאת כיוון שזו מצווה כללית. מה שמוטל עלינו זה להמשיך מעמד זה בכל הדורות ובכל הזמנים - לזכור בזמן עיסוקנו בתורה שזו התורה מסיני. אם אדם יכול היה לחזור על שלשלת השמועות ממי הוא שמע ורבו ממי שמע עד משה רבנו, זה היה מצב שלם של חיבור. "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (אבות ו, ו) החזרת דבר למקור זו גאולה. מצווה זו אומרת לנו לזכור שהקב"ה נתן לנו את התורה, ולזכור את אותו מעמד גדול ועצום שבו קיבלנו את התורה. בזוהר כתוב: שאדם השומע את קריאת התורה בשבת צריך להרגיש כאילו הוא עומד במעמד הר סיני (ויקהל רו). כל שכן בשבת זו שממש קוראים על מעמד הר סיני. כל שבת צריך לחיות עובדה זו שאנו המשך לנתינה זו, משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים (אבות א, א). שנזכה לעלות במעלות הקודש ולהמשיך את התורה, ולזכות לתורה העתידה העליונה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
הסיבות לחורבן ותיקון
ה' אב תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (2)
שיעור מס' 91
ט"ז סיון תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (9)
שיעור מס' 73
י"ח אייר תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (3)
שיעור מס' 92
י"ז סיון תשפ"ג
שימוש נכון בתנור הביתי
מה הקשר בין נעמי שמר, האו"ם ובית המקדש?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך עושים קידוש?
למה משווים את העצים לצדיקים?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך מותר להכין קפה בשבת?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
