בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בראשית
קטגוריה משנית
  • שבת ומועדים
  • התבוננות אמונית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

undefined
4 דק' קריאה
השבת פרשת בראשית ובאמת כל השבתות נקראים כך על שם שבת בראשית שבפרשתנו. אמרו חז"ל שבת קביעא וקיימא מששת ימי בראשית ואינה צריכה שישראל יקדשוה, ולכן אנו אומרים מקדש השבת, לעומת החגים שישראל מקדשים אותם, ולכן אנו אומרים מקדש ישראל והזמנים, היינו ישראל שמקדשים את הזמנים. ואע"פ שאמרו חז"ל שישראל הם בן זוגה של השבת, "א"ל הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך" (בר"ר יא, ט) ועוד אמרו "גוי ששבת חייב מיתה", משל למי שמתערב בין מלך ומטרוניתא שמתחייב בנפשו, ועוד אמרו "חמדה גנוזה יש לי בבית גנזי היא השבת לך והודיעם", היינו שבלעדי ישראל אין השבת ניכרת בעולם, ורק הם יכולים להשיג את אותה הגניזה הטמונה בשבת, אבל קדושתה אינה תלויה בהם. בדברינו נעמוד מעט על אותה חמדה הגנוזה בשבת, לדעת מהי?

ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה
"ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", וכי ביום השביעי כלה מלאכתו, הלא ביום השביעי שבת מכל מלאכתו?

תירץ רש"י (בראשית ב,ב):
"ויכל אלוקים ביום השביעי - רבי שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום".

לכאורה אינו מובן מדוע התורה צריכה לכתוב שהקב"ה כילה מלאכתו ביום השביעי לפי הנראה לבני אדם אם אין הדבר כן?

במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה י) הוסיפו משל להסביר זאת:
"רבי שאליה לרבי ישמעאל ב"ר יוסי א"ל שמעת מאביך, מהו ויכל אלוקים ביום השביעי, אתמהא, אלא כזה שהוא מכה בקורנוס על גבי הסדן, הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך, אר"ש בן יוחאי בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, הוא מוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה".

המשל לקורנוס קשה עוד יותר, הרי ההכאה בו היא מלאכת מכה בפטיש, נמצא שהקב"ה באמת גמר מלאכתו בשבת עצמה, ואיך נאמר ששבת בשבת? נעיין תחילה בתרוצו השני של רש"י "דבר אחר מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה".

גם פרוש שני טעון הסבר הרי המנוחה היא שלילת המלאכה ואיך יתורץ הלשון "מלאכתו אשר עשה"?
במדרש הוסיפו משל לבאר זאת, וז"ל (בראשית רבה (וילנא) פרשה י)
"גניבא ורבנן, גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה כלה שתכנס לתוכה, כך מה (כלה מלשון "ויכולו") היה העולם חסר שבת, רבנן אמרי משל למלך שעשו לו טבעת מה היתה חסירה חותם, כך מה היה העולם חסר שבת".

חז"ל ביארו לנו במשל זה שהמנוחה אינה דבר שלילי אלא ברייה חיובית, כחותמת של צורה לעולם, וככלה שבשבילה נבנה בית חתנות, כך השבת היא תוכן שלמענו נברא העולם.

ולפי זה מובן גם המשל של הכאה בקורנס, היינו שהשבת היא כעין ה"מכה בפטיש", של הבריאה כולה, כמו החותמת שמשלימה את הטבעת. ולא שייך להקשות איך הקב"ה עשה מלאכת "מכה בפטיש" בשבת, שכן מלאכה זו היא יצירת מנוחת השבת, והיא מהות השבת, ובודאי שמלאכה כעין זו מותרת היא בשבת אלא שלאדם אסור לעשות בשבת גם מלאכת מכה בפטיש משום שאדם לא יודע עתיו ורגעיו ויש חשש שגם מלאכה זו תחרוג מעבר לכך ותהיה לו מלאכה גמורה!

וכמה יפה תארו זאת חז"ל דוקא במשל זה של "מכה בפטיש", שהגדרתו מלאכה שבאה לאחר כל המלאכות, ולדעת הפני יהושע אי אפשר שמכה בפטיש יצורף לעוד מלאכה (עיין תחילת פרק הבונה, רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש, דאם חייב משום בונה אין בו משום מכה בפטיש), ועוד דימו חז"ל את יצירת השבת להורדת הקורנס, שהיא מלאכה שנעשית ממילא ובלא טרחה. ולפי זה מבואר להפליא המדרש ריש עקב "מנורה של פרקים".

מהי מהות המנוחה הזאת שהיא מצד אחד כעין מלאכה ואינה מלאכה אלא מנוחה?
מובא במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה כב ד"ה יג):
"ויצא קין מלפני ה', רבי חמא בשם רבי חנינא בר רבי יצחק אמר יצא שמח, היך מה דאת אמר (שמות ד) הנה הוא יוצא לקראתך וגו', פגע בו אדם הראשון א"ל מה נעשה בדינך, א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדה"ר אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע מיד עמד אדה"ר ואמר (תהלים צב) מזמור שיר ליום השבת וגו'".

מדרש זה טעון הסבר. מדוע שר אדה"ר לכבודה של שבת ולא לכבודה של התשובה? וא"ת שתשובתו הייתה בשבת מנין לחז"ל זאת? ועוד איזה תוכן של שבת אנו מוצאים במזמור זה? נראה לומר שהתשובה היא ממהות השבת. ורמוזה באותיותיה תשב- שבת, הכיצד מפרש דוד המלך במזמור שיר ליום השבת בו הוא מראה איך הרשעים מצליחים בעוה"ז שבו שולט הסתר פנים אבל לעתיד צדיק כתמר יפרח ויתפרדו כל פועלי און, ובשבת מתגלת הארה מעין עולם הבא לראות זאת, ולכן בשבת טוב להודות לה'. נמצא ששבת הוא הזמן להכיר בחטא ולעוזבו בתשובה.

ואפשר לומר שהכרה זו היא שמביאה את המנוחה לעולם שכן העמל שאדם מרגיש בעבודתו נובע מחמת הדאגה שיש לו אם יצליח וחוסר בטחונו בה', אבל בשבת כאשר מתחזקת הכרתו בה' ופורש מכל מלאכה כדי להעיד שהקב"ה בורא שמים וארץ נחה דעתו מעמלו ומעצבון טרדת פרנסתו. אמרו חז"ל שצריך אדם לחשוב בשבת כאילו כל מלאכתו כבר עשויה, אע"פ שבדרך הטבע א"א למלאכת שבעה ימים להעשות בששה ימים וממילא מורגש החסרון, ואעפ"כ קובע בדעתו לנוח בשבת ולא לדאוג דאגת חולין בשבת, ועי"ז הוא נותן לכל מעשיו בימות השבוע משמעות של בטחון בה', ובזה הוא מדמה לקונו שעשה את יום השבת חותמת כעין "מכה בפטיש" לכל ימות השבוע, זו היא מנוחה חיובית שהיא מלאכת מנוחה שבה נוצרה השבת. ובזכות זה זוכה לכך שבאמת מלאכתו נעשת מושלמת מחוץ לדרך הטבע.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il