פרק י"א חלק י"ח | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

186

4 דק' קריאה

אע"פ שהתורה ניתנה בכפייה קיבלוה גם מרצונם
1 וְקָאָמַר דְּמִכָּאן מוֹדָעָא רַבָּא לְאוֹרָיְתָא. פֵּרוּשׁ, שֶׁרָאוּי הָיָה שֶׁתִּהְיֶה הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא בְּאֹנֶס. שֶׁאִם בְּאֹנֶס וּבְהֶכְרֵחַ, אִם כֵּן אֵין הַתּוֹרָה 2 רְאוּיָה לְיִשְׂרָאֵל מִצַּד עַצְמָם רַק עַל יְדֵי הֶכְרֵחַ, וְלֹא הָיָה הַזְּכוּת כָּל כָּךְ גָּדוֹל כְּמוֹ כַּאֲשֶׁר הָיָה הַתּוֹרָה לָהֶם מִצַּד עַצְמָם, שֶׁאָז בָּזֶה זְכוּת יוֹתֵר גָּדוֹל. אַף עַל גַּב שֶׁאָמְרוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע קֹדֶם, מִכָּל מָקוֹם, בִּשְׁעַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה בָּא לָהֶם הַתּוֹרָה עַל יְדֵי הֶכְרֵחַ, וְלֹא מִצַּד עַצְמָם. וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְפִי מַה שֶּׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה, 3 הַתּוֹרָה מִתְיַחֶסֶת לְיִשְׂרָאֵל, וְאִם לֹא כֵן לֹא הָיָה רָאוּי שֶׁתִּהְיֶה לְיִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.
וְקָאָמַר (שבת פח, א): 4 דְּאַף עַל פִּי כֵן הַדוּר קִבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י (שם): בִּשְׁבִיל אַהֲבַת הַנֵּס קִבְּלוּ הַתּוֹרָה. וְגַם בָּזֶה לֹא נָחָה דַּעַת הָאָדָם, שֶׁקֹּדֶם לָכֵן לֹא הָיָה רוֹצִים בַּתּוֹרָה, 5 וְדָבָר זֶה אֵין רָאוּי. אֲבָל הַפֵּרוּשׁ הוּא, שֶׁכַּאֲשֶׁר קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם מִצְוָה זֹאת מֵעַצְמָם, הִיא קְרִיאַת מְגִלָּה, שֶׁלֹּא הָיוּ מֻכְרָחִים לְמִצְוָה זֹאת, וּבְקַבָּלַת מִצְוָה זֹאת קִבְּלוּ כָּל הַתּוֹרָה. שֶׁזֹּאת הַמִּצְוָה הִיא כְּמוֹ תּוֹסֶפֶת לַמִּצְווֹת, וְאִם קִבְּלוּ הַמִּצְוָה הַזֹּאת, שֶׁהִיא כְּמוֹ תּוֹסֶפֶת, 6 כָּל שֶׁכֵּן קַבָּלַת מִצְווֹת, שֶׁהֵם אֵינָם כְּמוֹ תּוֹסֶפֶת. לְפִיכָךְ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ 7 קִבְּלוּ כָּל הַתּוֹרָה, וְלֹא הָיָה שָׁם אֹנֶס וְהֶכְרֵחַ, וּפֵרוּשׁ זֶה נָכוֹן. נִמְצָא כִּי 8 הַחִבּוּר הַזֶּה לְיִשְׂרָאֵל הֶכְרֵחִי, וְאֵיךְ יִהְיֶה בִּטּוּל לְדָבָר זֶה כְּלָל.
________________________________
1 אמר רב אחא, מכאן יש לעם ישראל טענה על אי שמירת תורה, מפני שאנס אותם הקב"ה לקבלה. פירוש, דבר הנעשה באונס יש בו חסרון. היה ראוי שהתורה תינתן לישראל מרצונם, ללא אונס, כי כשהיא ניתנת באונס משמע, שהיא 2 אינה מתאימה לישראל מצד עצמם, אלא רק מפני ההכרח. אם היו מקבלים אותה מצד עצמם, הייתה זכותם גדולה מאד. אמנם אמרו ישראל נעשה ונשמע, אבל זה היה קודם למתן תורה. בשעת מתן תורה היא ניתנה בהכרח, ולא מרצונם החופשי. וכבר התבאר למעלה, 3 שהתורה מתאימה לישראל, ואם לא הייתה מתאימה לישראל, לא היו מקבלים אותה.
4 ואמר רבא אף שהיתה להם טענה, שקיבלו את התורה בהכרח, חזרו וקבלוה מרצונם בימי אחשורוש. רש"י פירש, שקבלו אותה מרצונם מפני אהבת הנס. גם בהסבר זה לא נחה דעת האדם, כי משמע מדבריו, שקודם הנס לא רצו לקבל התורה, וקבלתם היא רק מכאן ולהבא. 5 וזה דבר שאינו ראוי, שיהיו דורות רבים שלא היו מחויבים לתורה. אבל הפירוש הוא, כשקבלו עליהם מעצמם מצוות מגילה, שלא היו מחויבים לקבלה, בקבלה זו קיבלו את כל התורה. כיוון שהוסיפו מצווה אחת, שהיא תוספת על מצוות שכבר קבלו קודם לכן, 6 שהרי אין תוספת אם אין עיקר. וכשהוסיפו מצווה זו מרצונם, 7 גילו בזה שקבלת התורה הייתה מרצונם, ואין להם טענה על קבלתה באונס. נמצאנו למדים 8 שהקשר בין הקב"ה לישראל הוא הכרחי, ואיך יתבטל דבר שהוא הכרח!

ביאורים
המהר"ל ממשיך לבאר את דברי הגמרא על כפיית התורה על ישראל. הגמרא אומרת שאם עם ישראל יחטא ויבוא לדין לפני הקב"ה יכול עם ישראל לטעון שלא קיבל את התורה מרצון אלא כפו עליו. לפי פירושו של המהר"ל טענת ישראל אינה מובנת. המהר"ל ביאר שעם ישראל אכן קיבל את התורה מרצון אך הקב"ה כפה עליו כדי להראות שהתורה לא ניתנה רק מרצונם החופשי של ישראל אלא מוכרחת להופיע בעולם. אם-כן, מהי טענתם של ישראל כלפי הקב"ה? טענת ישראל היא שאין כפיית התורה על ישראל מגלה שהתורה טבעית לישראל. אותה הכפייה יכול היה הקב"ה, באופן תיאורטי, לכפות על כל אומה ולשון. אין הכפייה מעידה שהתורה מתאימה לישראל. רק כאשר ישראל יבחרו בתורה מרצונם החופשי תתגלה התורה כמזון הרוחני שלנו וכדרך היחידה למימוש חיינו.
אמנם עם ישראל אמר 'נעשה ונשמע', אך בפועל, בשעת קבלת התורה, הייתה כפיה, ובגללה ניתנה התורה. על כן ה'מודעא רבה' אינה מסירה אחריות מעם ישראל על מעשיהם הרעים עד קבלת התורה מרצון בימי אחשוורוש, אלא אומרת שקיום תורה ומצוות מתוך כפייה אינו מצביע על טבעיות הקשר עם התורה, ובכך מוחלש, כביכול הקשר של ישראל אל התורה, וחיובם בה פוחת.
רק בימי אחשוורוש חזרו ישראל וקיבלו את התורה מרצון. עם ישראל לא הסתפק בתורה ובמצוות שצווה, אלא הוסיף מרצונו החופשי מצוה אחת, והיא מצוות מקרא מגילה. קבלת מצוה אחת מעידה על רצונם בכל המצוות. אין פירוש הדבר שלפני ימי אחשוורוש, כל תקופת השופטים וימי בית ראשון, לא קיימו את התורה מרצון, אלא קבלת מצוה זו עליהם גילתה שכל השנים הם קיימו את התורה מאהבה ומבחירתם החופשית, ולכן יכול היה הקב"ה להעמידם לדין אם חטאו.
פירושו של המהר"ל בעניין כפיית ההר כגיגית על ישראל בקבלת התורה וקבלתה מרצון על ידי ישראל בימי אחשוורוש, מסכם את כל היסודות האמוניים החשובים שהמהר"ל רצה ללמדנו בימים האחרונים. על בחירת ישראל על ידי הקב"ה שאינה תלויה במעשיהם, על ידי כפיית ההר, ועל טבעיות הקשר בין ישראל לתורה, על ידי הוספת מצוות מקרא מגילה כביטוי לרצונם ולקשר שלהם לתורה כולה. ממילא הבחירה בישראל כעם הנצחי לא תתבטל לעולם כי הוא העם היחידי שיכול לחיות לאורה של התורה.

הרחבות
* מתי המוסיף גורע ומתי הוא משובח
שֶׁזֹּאת הַמִּצְוָה הִיא כְּמוֹ תּוֹסֶפֶת לַמִּצְווֹת. מצד אחד, כאן אנו רואים שהתוספת משובחת, בפרט במצוות, אולם ידועים גם דברי חז"ל "כל המוסיף – גורע" [סנהדרין כט.]. אם-כן, מתי טוב להוסיף במצוות, ומתי התוספת עליהן גורעת.
רבי ברוך הלוי עפשטיין כתב יסוד, לפיו נוכל לדעת מתי ההוספה גורעת ומתי לא: "כל המוסיף גורע, והענין הוא דְכיוון שירשה האדם לעצמו להוסיף – יאמין כי מה שקצוב בתורה אין זה לעיכובא (פוסל בדיעבד) דווקא, וממילא לפעמים ירשה לעצמו גם לגרוע, וכנודע בענין הנחש בפרשת בראשית (חַוָּה המציאה מדעתה איסור לגעת בעץ הדעת-טוב-ורע, והנחש השתמש בזה לפתות אותה לאכול ממנו [סנהדרין שם]), ואחרי שאפשר לצאת מרשות, זה חסרון ומגרעת" [תורה תמימה דברים ד, ב]. אם-כן, החיסרון הוא כשיש המעטה במחויבות לדרישת התורה.
כיוון נוסף אנו לומדים מדין הדלקת נרות. כתב מרן רבי יוסף קארו על מצוות הדלקת נרות שבת: "ויש מכוונים לעשות ב' פתילות (נרות) אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור". הרמ"א העיר על דבריו: "האישה ששכחה פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה ג' נרות, כי יכולין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר, ובלבד שלא יפחות" [שולחן ערוך, אורח חיים רסג, א]. למרות שיש עניין להדליק דווקא שני נרות, כנגד זכור ושמור – מותר להוסיף נרות לשם כוונה אחרת. כמובן, ההבדל בין נרות לבין 'בל תוסיף' הוא שהמצוה אינה להדליק שני נרות, אלא נרות באופן כללי. כאשר המספר רק נועד לסמל כוונה מסוימת, אם יש גורם אחר, שמצריך להדליק נרות נוספים – ניתן להעדיף אותו.