פרק כ"ז חלק א' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

2271

4 דק' קריאה

פרק כז – שלושת חלקי הזמן של העולם הזה
ה"זמן" לדברים הגשמיים וה"עת" לדברים הרוחניים
בַּחִבּוּר הַזֶּה הִתְבָּאֵר, 1 כִּי הַזְּמַן הוּא מוֹצִיא לַפֹּעַל מַה שֶּׁרָאוּי לָצֵאת אֶל הַפֹּעַל, בְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הֵם בָּעוֹלָם, כִּי הַכֹּל תָּלוּי בַּזְּמַן. וּמִפְּנֵי שֶׁהֵם תְּלוּיִים בַּזְּמַן, יוֹצֵא כָּל אֶחָד לַפֹּעַל בַּזְּמַן הָרָאוּי לוֹ. וּכְמוֹ שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת ג, א): לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ. וּבְמִדְרַשׁ רַבָּה (קהלת רבה פרשה ג, א): זְמַן הָיָה לָאָדָם הָרִאשׁוֹן לִכְנֹס לְגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, טו): {וַיִּקַּח} אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וגו'. זְמַן הָיָה לוֹ שֶׁיֵּצֵא 2 מִמֶּנּוּ. זְמַן הָיָה לְנֹחַ לִיכָּנֵס לַתֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ז, א): בֹּא אַתָּה וגו'. זְמַן הָיָה לוֹ שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ. זְמַן הָיָה לוֹ לְאַבְרָהָם שֶׁנִּתְּנָה לוֹ הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יז, כו): בְּעֶצֶם הַיּוֹם וגו'. וְעֵת לְכָל חֵפֶץ (קהלת שם), זְמַן הָיָה לוֹ לְאוֹתוֹ חֵפֶץ שֶׁהָיָה בַּשָּׁמַיִם שֶׁנָּתַן לָאָרֶץ, אֵימָתַי (שמות יט, א): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי וגו', עַד כָּאן. וּבֵאוּר עִנְיָן זֶה, כִּי הַדְּבָרִים שֶׁהֵם תַּחַת הַזְּמַן, כְּמוֹ כָּל הַדְּבָרִים הַגַּשְׁמִיִּים, שֶׁהֵם תַּחַת הַזְּמַן. וְאַף נְתִינַת הַמִּצְווֹת, לְפִי שֶׁהַמִּצְווֹת, דְּהַיְנוּ עֲשִׂיָּתָם, 3 נִמְשָׁכִים אַחַר הָאָדָם אֲשֶׁר הוּא גַּשְׁמִי, וּלְפִיכָךְ הָיָה 4 זְמַן מֻגְבָּל שֶׁתִּנָּתֵן הַמִּילָה אֶל אַבְרָהָם. אֲבָל הַתּוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא 5 שִׂכְלִית בִּלְבַד, 6 לֹא תִּפֹּל תַּחַת הַזְּמַן. אֲבָל שַׁיָּךְ בָּזֶה עֵת, כִּי אֵין 7 הָעַתָּה זְמַן, כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ לְמִי שֶׁמֵּבִין אֶת זֶה. לְכָךְ אָמַר: וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, כִּי הָעַתָּה אֵינָהּ זְמַן, וּבָעַתָּה 8 אֲשֶׁר מוּכָן לָזֶה הָיָה רָאוּי שֶׁתִּנָּתֵן הַתּוֹרָה, וּכְבָר כָּתַבְנוּ זֶה בְּחִבּוּר תִּפְאֶרֶת. וּמִכָּל מָקוֹם לָמַדְנוּ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הֵם מִתְחַדְּשִׁים בַּזְּמַן הַמְיֻחָד לָהֶם, וְהִנֵּה הַדְּבָרִים מְבֹאָרִים.
________________________________
בפרק ח' התבאר, 1 כי כל דבר במציאות מתגלה בזמן הראוי לו, מפני שהזמן הוא המוציא את המציאות אל הפועל, וכשם שכל מציאות שונה מזולתה, כך יש לה זמן הראוי לה, כמו שאמר שלמה: לכל זמן ועת לכל חפץ. במדרש רבה אמרו, זמן היה לאדם הראשון להכנס לגן עדן, שנאמר: ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן. וזמן היה שיצא 2 משם, שנאמר: ויגרש את האדם. זמן היה לנח להיכנס לתיבה, שנאמר: בא אתה וכל ביתך אל התיבה. וזמן היה לו שיצא משם, שנאמר: צא מן התיבה. זמן היה לאברהם שניתנה לו המילה, שנאמר: בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו. ועת היה לכל חפץ, זמן היה לאותו חפץ שהוא בשמים שיינתן בארץ, אימתי: בחודש השלישי. ביאור דבריהם, על כל המאורעות דרשו את הפסוק: לכל זמן, ואילו לתורה דרשו את הפסוק ועת לכל חפץ. כל הדברים הגשמיים נמצאים תחת הזמן. גם המצוות שייכות למושג הזמן, כי גם המצוות שייכות לעולם הגשמי, מפני שהמצוות 3 מתקיימות על ידי האדם, שהוא גשמי. לכן מצוות המילה שייכת למושגי הזמן, וניתנה 4 בזמן מסויים. אבל התורה, מפני שהיא 5 רוחנית מוחלטת, 6 אינה שייכת לזמן. ביחס לתורה שייך המושג עת, כי העת, 7 כלומר ההווה, אינו זמן כידוע למבינים. לכן אמרו: ועת לכל חפץ על התורה. ובעת 8 שהיה העולם ראוי לזה ניתנה התורה. דבר זה התבאר בתפארת ישראל בפרק כ"ה. בכל אופן ממדרש חכמים למדנו, כי כל דבר מתחדש בזמן הראוי לו.

הקדמה
על מנת להבין עניין כלשהו היטב יש צורך, לעתים, לבחון אותו מקרוב. אולם פעמים רבות ההפך הוא הנכון. דווקא התבוננות במכלול ממרחק, במבט על, מאפשרת לאדם להגיע להבנה עמוקה יותר. הבנה כזאת תאפשר לסמן מטרות, ותיצור דרך פעולה נכונה.
בפרק שלפנינו המהר"ל מאפשר ללומד להביט על העולם מגבוה. הוא מאפשר לנו הצצה קלה במטרה הכללית של האירועים המתרחשים בעולם משחר בריאתו ועד סופו. הוא גם מראה לנו כיצד להתבונן בתהליך הארוך שהעולם עובר, עד לשלב האחרון שעליו נאמר – "ונשגב ה' לבדו" [ישעיהו ב, יא], כאשר במרכזו האירוע המרכזי של נתינת התורה לישראל.
הנטייה הטבעית של האדם היא להביט באופן מצומצם על מה שרואות עיניו. האדם מתרכז בהווה כשלעצמו, ואינו נותן דעתו לתהליך כולו שהעולם עובר ועתיד לעבור. אשר על כן החשש הוא שהאדם לא יבין אל נכון את מהותה של התקופה שבה הוא חי. תפיסה מצומצמת זו עלולה להטעות את האדם בהבנת מקומו ותפקידו בעולם, וממילא לגרום לו לתמוה על הנהגת הבורא. דווקא המבט הכולל שמציג המהר"ל, על התנהלות האירועים בעולם, כחלק מתהליך שאותו העולם עובר, הוא זה שעשוי להקנות לאדם ראייה רחבה, כך שהוא יבין שכל חייו ומעשיו הם חלק ממכלול גדול של דרכים ומגמות שקבע עבורו הבורא, ולאור זה עליו ללכת.

ביאורים
אחד המרכיבים המשמעותיים בעולמנו הוא מרכיב הזמן, עד שכמעט כל אחד מאיתנו נושא עליו מכשיר כלשהו שתפקידו להורות מה השעה. אנו מכלכלים את מעשינו לפי שעות וזמנים, ומשתמשים בכל עת במושגי הזמן – דקות, ימים, שבועות, שנים וכדומה.
במחשבה עמוקה יותר, המושג 'זמן' מבטא הגבלה. כשאומרים 'זמן' מתכוונים למעשה לצמצום עניין כלשהו במסגרת 'זמנית' מסוימת. מכיוון שכך, מושג הזמן שייך דווקא לעולם הזה, שהרי העולם הזה הוא עולם מוגבל, ולכל דבר שצריך לצאת בו אל הפועל, יש זמן מסוים להופעתו.
חיי הרוח של האדם בעולם הזה, התורה והמצוות, נוגעים בעצם בשני העולמות – העולם הרוחני הבלתי מוגבל והעולם הזה הגשמי. המהר"ל מלמד אותנו שיש בעניין זה הבדל מהותי בין התורה לבין המצוות. המצוות אמנם רוחניות וקדושות, אולם קיומן הינו בעולם הגשמי. כך לשם דוגמה, אנו אוכלים מצה, מנענעים את ארבעת המינים, לובשים ציצית וכדומה, כאשר המשותף לכל המצוות האלה הוא שהן גשמיות, ובאמצעותן אנו פועלים פעולה רוחנית. בדרך זו זוכים שהעולם הרוחני יופיע ויתגלה בחיי החומר. לעומת זאת התורה, כולה רוחנית, והאדם עוסק בה בשכלו. התורה אמנם 'ירדה' לעולם הזה, אך היא נותרה רוחנית ועליונה. אי לכך, המושג זמן אינו שייך לתורה, אלא למצוות. המהר"ל מוסיף עניין עמוק נוסף, שמושג ה'עת' כן שייך לתורה. ההווה אינו מבטא הגבלה לזמן מסוים, אלא 'רגע' במהלך היום שאין לו משך זמן מוגבל. אשר על כן, דווקא המושג 'עת' המבטא את ה'עַתָּה', את ההווה, שאינו מהווה הגבלה לזמן, הוא המושג המתאים לגבי התורה.