מאמר א' פרק א' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ספר העיקרים- בשביל הנשמה

קטגוריה משנית

577

4 דק' קריאה

הַמַּאֲמָר הָרִאשׁוֹן

חקירת הדתות
יַחְקֹר מִן הַדָּתוֹת בִּכְלָל — כַּמָּה [פָנִים]* הֵם, וִיבָאֵר שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה: טִבְעִיּוֹת וְנִמּוּסִיּוֹת וֶאֱלֹהִיּוֹת, וְיִתֵּן הֶבְדֵּלֵיהֶן. וְיַחְקֹר עַל עִקָּרֵי כָל אַחַת מֵהֶן, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּאֲרוּ עִקָּרֵי הַדָּת הָאֱלֹהִית. וְאַחַר יְבָאֵר דֶּרֶךְ הַמִּבְחָן בְּמַה תֻּכַּר הַדָּת הָאֱלֹהִית מִן הַמְזֻיֶּפֶת הַמִּתְדַּמָּה בֵּאלֹהִית, וְאִם אֶפְשָׁר שֶׁתִּמָּצֵא תוֹרָה אֱלֹהִית יוֹתֵר מֵאַחַת בִּזְמָן אֶחָד.
פֶּרֶק רִאשׁוֹן

ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)

בשביל הנשמה

2 - לימוד שבועי באמונה יח- כד תמוז תשע"ה

3 - מאמר א' פרק א'

4 - מאמר א' פרק א'

טען עוד

הסכנה בחקירה
הַחֲקִירָה מִן הָעִקָּרִים — חֲקִירָה מְסֻכֶּנֶת מְאֹד; לְפִי שֶׁהַדָּתוֹת, אַף אִם יַסְכִּימוּ בָעִנְיָנִים הַכּוֹלְלִים, כְּמוֹ: "מְצִיאוּת ה'" וְ"שָׂכָר וָעֹנֶשׁ" וְדוֹמֵיהֶם, הִנֵּה הֵן חוֹלְקוֹת בָּעִנְיָנִים הַחֶלְקִיִּים*. וְלָזֶה יִתְחַיֵּב בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיוּ לַדָּתוֹת עִקָּרִים חֶלְקִיִּים, בָּהֶם תִּבָּדֵל הַדָּת הָאֱלֹהִית הָאַחַת מִזּוּלָתָהּ. וּבַחֲקִירָה מִן הָעִנְיָנִים הַחֶלְקִיִּים — סַכָּנָה עֲצוּמָה; לְפִי שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּכְחִישׁ אֶחָד מֵעִקָּרֵי הַדָּת הַחֶלְקִיִּים, הִנֵּה הוּא יוֹצֵא מִכְּלָל בַּעֲלֵי הַדָּת הַהִיא. כִּי מִי שֶׁיַּכְחִישׁ נְבוּאַת מֹשֶׁה וּשְׁלִיחוּתוֹ, הִנֵּה הוּא כוֹפֵר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה, בְּלִי-סָפֵק, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינוֹ עִקָּר כּוֹלֵל לְתוֹרָה אֱלֹהִית. וְכֵן "בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ", שֶׁהָרַמְבַּ"ם זַ"ל מְנָאוֹ אֶחָד מֵעִקָּרֵי תוֹרַת מֹשֶׁה, לְפִי דְבָרָיו יִהְיֶה הַכּוֹפֵר בּוֹ גַם-כֵּן מִכְּלָל הַכּוֹפְרִים בְּעִקָּר מֵעִקָּרֵי תוֹרַת מֹשֶׁה, הַיּוֹצְאִים מִכְּלָל הַדָּת, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם-הַבָּא; וְכֵן מְנָאוֹ הוּא זַ"ל בְּסֵפֶר הַמַּדָּע, בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה [ה"ו], בִּכְלָל הַכּוֹפְרִים.
וְזֶה דָּבָר מַתְמִיהַּ מְאֹד, שֶׁהֲרֵי מָצִינוּ בִּגְמָרַת סַנְהֶדְרִין, בְּפֶרֶק חֵלֶק [צט.], רַבִּי הִלֵּל, שֶׁהוּא אֶחָד מֵחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּזְכָּרִים בַּתַּלְמוּד*, אוֹמֵר שֶׁ"אֵין לָהֶם מָשִׁיחַ לְיִשְׂרָאֵל — שֶׁכְּבָר אֲכָלוּהוּ* בִּימֵי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה"; וּלְפִי דִבְרֵי הָרַמְבַּ"ם יִהְיֶה אוֹתוֹ חָכָם

דברי רבי הלל שאין משיח לישראל
מִכְּלָל הַכּוֹפְרִים וּמִמִּי שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם-הַבָּא. וְיֵשׁ לִשְׁאֹל: אִם-כֵּן, לָמָה הִזְכִּירוּ אוֹתוֹ בַּתַּלְמוּד, אַחַר שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִכְּלָל יִשְׂרָאֵל* וְלֹא הָיָה מַאֲמִין בְּעִקָּרֵי דָתָם? וְאִם תֹּאמַר שֶׁהֵבִיאוּ דְבָרָיו לְהָשִׁיב עֲלֵיהֶם* — אִם-כֵּן, לֹא הָיָה לָהֶם לְהַזְכִּירוֹ בְשֵׁם "רַבִּי" וְלוֹמַר שְׁמוּעָה מִפִּיו בְּשׁוּם-מָקוֹם. ל
* ראה תשב"ץ ח"א, סוסי' קלו.
___________________________________
פָנִים – סוגים. הַחֶלְקִיִּים – הפרטיים. אֲכָלוּהוּ – קיבלו אותו. יוֹצֵא מִכְּלָל יִשְׂרָאֵל – לא נחשב בתוך עם ישראלי המאמינים בתורת משה. לְהָשִׁיב עֲלֵיהֶם – לדחות אותם.

ביאורים
כל אמונה מחייבת בירור יסודי באשר לעקרונות המנחים אותה, ובייחוד האמונה בקב"ה דורשת חקירה וניתוח מעמיק, אך טמונה בחקירה זו גם סכנה גדולה מאוד. כל תפיסת עולם מבוססת על עקרונות יסוד ומהם היא מתפתחת וצומחת. לשם דוגמה, המשטר הדמוקרטי צמח והתפתח מהרעיונות הדמוקרטיים היסודיים. כמובן, גם לאחר מכן רעיונות אלה המשיכו והבשילו, אך הם צמחו על בסיס עקרונות היסוד שכבר היו. לעומת זאת, באמונה בדת המגיעה מריבונו של עולם, התהליך הוא הפוך לגמרי. קיבלנו דת מאת הקב"ה, והתחלנו לממש אותה ולחיות על פיה גם כאשר לא היו לנו עקרונות יסוד לקיומה. רק לאחר זמן רב, התחלנו לנסות לברר לעצמנו, מהם היסודות של אותה תורה שמסר לנו הבורא. הבירור הזה מסוכן, כיוון שהוא יכול להוביל לכך, שאנשים אמנם מקיימים את המצוות באדיקות, אך אינם מוגדרים כמאמינים. הסיבה לכך היא שהם אינם מאמינים שעקרונות היסוד שהגדרנו הם התשתית לאמונה כולה. דבר זה נכון לגבי עקרונות היסוד של כל דת שמאמינה במציאותו של הבורא וכופרת בעבודה זרה, ובמיוחד בדת ישראל.
רבי יוסף אלבו מביא לכך דוגמא מעניינת. הרמב"ם כותב שאחד מעקרונות היסוד של היהדות הוא האמונה בביאת המשיח, ושהכופר בכך כופר בתורת משה. והנה, למרבה הפלא, ישנו חכם מחכמי התלמוד שכופר בביאת המשיח וטוען שהמשיח לא יבוא. חכם זה מכובד בתואר 'רבי' שהוא תואר חשוב מאוד, ודעתו נמנית כחלק מדיון בתלמוד. לפי שיטת הרמב"ם אותו חכם אינו מאמין באחד מעיקרי היהדות, ולכן לכאורה הוא כופר, שאין לו חלק לעולם הבא! נשאלת השאלה: אם ביאת המשיח היא עיקר מעיקרי היהדות, מדוע מתייחסים לאותו חכם בכבוד ולא מוקיעים אותו, או לכל הפחות שוללים ממנו את התואר "רבי"? ייתכן שהדבר מוכיח, שביאת המשיח היא איננה עיקר שהכופר בו יצא מהיהדות, אלא אמונה חשובה שחייבים להאמין בה, אך מי שאינו מאמין בה לא יצא מכלל ישראל. רבי יוסף אלבו ימשיך לברר את הסוגיה הזו גם מחר.

הרחבות
•ביאור דברי רבי הלל
אֵין לָהֶם מָשִׁיחַ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁכְּבָר אֲכָלוּהוּ בִּימֵי חִזְקִיָּה. בגמרא מובא שרב יוסף חולק על דברי רבי הלל, מכיוון שזכריה שחי אחרי חזקיהו התנבא: "גילי מאד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך (מלך המשיח) יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורכב על חמור" [זכריה ט, ט, סנהדרין צט.].
ואכן, דברי רבי הלל נראים נוראיים, האמנם יעלה על הדעת שאחד מהאמוראים יכפור בביאת המשיח?! אולם לאחר עיון במפרשים מתבארים דבריו באור אחר לגמרי:
ה'ענף יוסף' ביאר שרבי הלל סובר "שמצד ישראל לא יבוא משיח מאחר שהם חוטאים, אך ה' יתברך יביא משיח למען שמו הגדול לבל יתחלל בגויים... וזהו אומרו שכבר אכלוהו בימי חזקיהו, כמו שאמרו במסכת שבת [נה.] שבימי חזקיהו כבר נשלם זכות אבות" [פירוש ענף יוסף על עין יעקב, סנהדרין צט.].
יש שפירשו "שאין משיח לישראל, כלומר אין להם בטיחות (ביטחון) שמשיח יבוא בזכותם לפי שנתמעטו זכויותיהם בעבור נס שנעשה בימי חזקיה במפלת סנחריב. אבל יבוא בזמן ההכרח... או בעיתה, או על ידי תשובה בבחינת אחישנה" (בהנחה שעם ישראל לא יעשו תשובה, הגאולה תתרחש בזמנה הסופי – 'בעיתה'. אולם אם ישראל יעשו תשובה, הגאולה תגיע מוקדם יותר – 'אחישנה') . אולם רב יוסף חלק עליו "כי זכריה הנביא שהיה בבית שני (אחרי ימי חזקיהו) אמר בפירוש "הנה מלכך יבוא לך", רצונו לומר בזכותך [לקוטי בתר לקוטי, סנהדרין צט.].
המהר"ל כתב שהלל סבר שמעלת המשיח היא "שיהיה מלך שהשם יתברך מפיל שונאיו לפניו". רבי הלל טען שדבר זה התקיים כבר בימי חזקיה, לכן בגאולה העתידה הקב"ה בעצמו יגאל את עם ישראל, ולא בעזרת מלך בשר ודם. למרות זאת רב יוסף חלק עליו מכיוון שדבריו נסתרים מהפסוקים שמהם מוכח שמלך המשיח יהיה בשר ודם [חידושי אגדות ג, סנהדרין צט.].
על פי ביאורים אלה מסתלקת קושיית רבי יוסף אלבו על הרמב"ם, שכן רבי הלל לא כפר בביאת המשיח.

לעילוי נשמת בת שבע בת אשר נחמיה שטריגלר ע"ה