לימוד השיעור מוקדש לרפואת
לאה בת יהודית
7921
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
עשר המכות שנאמרו במצרים - היו עשרה שיעורי אמונה, אמונה בהכרת ה'. כמו שכתוב במכת הדם: "כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה'". זה שיעור לפרעה בהכרת הקדוש ברוך הוא. כשהתפלל משה על הצפרדעים שיסתלקו: "למען תדע כי אין כה' אלוקינו", בערוב: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", בברד: "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ", "למען תדע כי לה' הארץ", "למען תספר באזני בנך... וידעתם כי אני ה'".
פרעה אמר - "מי ה' אשר אשמע בקולו", הוא לא מכיר אותו ולכן צריך לקבל הדרכה. המדרש בפרשת שמות מתאר את הפגישה הראשונה של משה ואהרן עם פרעה:
"אמר רבי חייא בר אבא: אותו היום יום פרוזבוטי (שמחה) של פרעה היה. ובאו כל המלכים כולן לכבדו והביאו דוראות (מתנות) של עטרות והיו מעטירין אותו... והביאו אלוהיהן עימהם. משעיטרו אותו היו משה ואהרון עומדין על פתח פלטרין (ארמון) של פרעה. נכנסו עבדיו ואמרו: שני זקנים עומדים על הפתח. אמר להם: יעלו. כיון שעלו היה מסתכל בהם שמא יעטרו אותו או שמא יתנו לו כתבים (אולי הם שליחים להביא לו מתנות), ואף לא שאלו בשלומו. אמר להם: מי אתם? אמרו לו: שלוחיו של הקדוש ברוך הוא אנו. מה אתם מבקשים? אמרו לו: 'כה אמר ה' שלח את עמי וכו''. אותה שעה כעס ואמר 'מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל', לא היה יודע לשלח לי עטרה אלא בדברים אתם באים אלי? "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". אמר להם: אמתינו לי עד שאחפש בספר שלי. מיד נכנס לבית ארמון שלו והיה מביט בכל אומה ואומה ואלהיה. התחיל קורא - אלהי מואב ואלהי עמון ואלהי צידון. אמר להם: חיפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו. אמר רבי לוי: משל למה הדבר דומה? לכהן שהיה לו עבד שוטה. יצא הכהן חוץ למדינה, הלך העבד לבקש את רבו בבית הקברות, התחיל צווח לבני אדם שעומדים שם: לא ראיתם בכאן רבי? אמרו לו: רבך לאו כהן הוא?! אמר להם: הן. אמרו לו: שוטה, מי ראה כהן בבית הקברות! כך אמרו משה ואהרון לפרעה: שוטה, דרכן של מתים לתבען בין החיים?! שמא החיים אצל המתים?! אלהינו חי הוא! אלו שאתה אומר - מתים הם (עץ ואבן), אבל אלהינו הוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר להם: בחור הוא או זקן הוא? כמה שנותיו? כמה עיירות כבש? כמה מדינות לכד? כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות? אמרו לו: אלהינו - כוחו וגבורתו מלא עולם, הוא היה עד שלא נברא העולם והוא יהיה בסוף כל העולם והוא יצרך ונתן בך רוח חיים. אמר להם: ומה מעשיו? אמרו לו: נוטה שמים ויוסד ארץ, קולו חוצב להבות אש, מפרק הרים ומשבר סלעים, קשתו אש, חציו שלהבת, רומחו לפיד, מגינו עננים, חרבו ברק, יוצר הרים וגבעות, מכסה הים בעשבים, מוריד גשמים וטללים, מפריח דשאים ועונה חיות, צר את העובר במעי אמו ומוציאו לאויר העולם... אמר להם: מתחילה שקר אתם אומרים, כי אני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת הנילוס, שנאמר 'לי יאורי ואני עשיתיני'. באותה שעה קיבץ כל חכמי מצרים. אמר להם: שמעתם שמו של אלהיהם של אלו? אמרו לו: שמענו שבן חכמים הוא ובן מלכי קדם. אמר להם הקדוש ברוך הוא: לעצמכם קראתם 'חכמים' ולי 'בן חכמים'?! שנאמר 'חכמי יועצי פרעה עצה נבערה, איך תאמרו אל פרעה בן חכמים אני בן מלכי קדם'... אמר להם: מי הוא? שנאמר 'מי ה' אשר אשמע בקולו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע, 'מי' ה'' אמרת? ב'מי' אתה לוקה - מ' ארבעים, י' עשרה - הם ארבעים מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים בים...".
כמובן חז"ל התכוונו גם כפשוטם של דברים לתאר את המפגש בין משה ואהרון לבין פרעה. פרעה הוא אדם משכיל וגם חוקר גדול בענייני אמונות, כפי שאנו רואים שהוא מכיר בכוחות עליונים על-טבעיים, הוא מכיר את שם "אלהים" אבל לא את שם ה', שם הוי"ה. "מי ה' אשר אשמע בקולו". הוא לא מכיר את הכוח העליון האלוקי, שהוא אלוקי האלוהים, מעל כל הכוחות כולם. זה מה שחכמים רוצים לתאר. יש הרבה כוחות, אפילו כוחות על-טבעיים, כישופים, שלכאורה משנים את סדרי הטבע, אבל יש כוח עליון - שבכוחו לא רק לחולל שינויים קטנטנים כמו הפיכת כוס מים לדם, אלא הפיכת כל היאור לדם. על ידי כך מלמד הקדוש ברוך הוא את פרעה שיש בורא עולם שהוא ברא את העולם ועל כן יכול גם לשנותו, הוא ברא את המים ולכן יכול להפוך אותם לדם וחזרה למים. מכת הדם מראה שיש אלוקים שהוא שולט בטבע. כך ממכה למכה מעביר הקדוש ברוך הוא "שיעור כללי", לא כלל ישיבתי, לא כלל ארצי, אלא לעולם כולו, שכן הדבר נודע בכל העולם כולו. כל העולם יודע כעת שיש אדון השולט על הטבע.
לאחר מכן יש "שיעור ב'", עוד שיעור. השיעור הראשון היה "בזאת תדע כי אני ה'". במכת הצפרדעים נאמר "למען תדע כי אין כה' אלוקינו". הכרת ה' היא מדרגה אחת. המדרגה השניה היא הכרה שאין עוד כמוהו. במכה הראשונה מכירים את רבונו של עולם כמנהל העולם ומסדר הטבע דרך הראייה , רואים מים נהפכים לדם. חכמים אומרים שעיקר מכת הצפרדעים היה קרקור הצפרדעים. לא יכלו לשמוע את הרעש מחריש האזניים הזה. אם כן המכה השנייה היא מפגש עם רבש"ע דרך השמיעה . הקולות האלה מוציאים את מצרים מדעתם, עד שקורא פרעה למשה להסיר מעליו את הצפרדעים, מה שלא קרה במכת הדם. זה היה בלתי נסבל. והסרת הצפרדעים היתה נס לא פחות מבואם של הצפרדעים. המכה הראשונה היתה שינוי הטבע, לעומת המכה השניה שפעלה בתוך הטבע, ללמדך שיש בורא לטבע, כפי שאומר ר' עקיבא שמצפרדע אחת יצאו כל הצפרדעים. ר' אלעזר בן עזריה חולק ואומר שצפרדע אחת שרקה וקראה לכל הצפרדעים בעולם. המהר"ל מבאר את המחלוקת הזו, שהיא האם הנס פעל בכוח ההתרבות ללא גבול או בכוח ההתאספות. מכל מקום היה כאן נס גדול.
כך ממכה למכה מקבל פרעה שיעורים גדולים יותר, אך הוא קשה הבנה ומכביד את ליבו. פרעה ממאן לשלח את העם. המכה הבאה מלמדת גם על השגחת ה' בעולם - רבונו של עולם לא רק יוצר את המציאות אלא גם משגיח ומפלה בין ישראל למצרים, "כי אני ה' בקרב הארץ". ולאחר מכן "כי אין כמוני בכל הארץ'", שוב חזרה על העיקרון שיש אלוקים ושאין כמוהו. כך עד שבאה מכת בכורות, המכה המכרעת, שבעקבותיה משלח פרעה את ישראל לחירות עולם.
עם של עבדים
הדברים כל כך פשוטים מצד אחד, אך כל כך מופלאים בעומקם מצד שני. העם שלנו לא נוצר בן חורין אלא כעבדים. בבואנו למצרים היינו רק שבעים נפש. האומה נתהוותה במצרים תחת השעבוד. שם נוצר עם ישראל, "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו". מצרים דואגים שהנה מתפתחת אומה בתוכם ועל כן מענים את העם הזה ולא נותנים לו להרים ראש. נוצר עם בעל טבע של עבדות, כעובר במעי אמו שתלוי בה ואין לו עצמאות משלו.
יציאת מצרים היתה מהפכה עצומה בעם ישראל, המשנה את כל מציאותו ואת האופי שחונך על פיו ויוצא לחרות. החרות הזו היא חרות עולם . כל השעבודים שיהיו מכאן ואילך הם שעבודים חיצוניים. עם ישראל כבר יודע מה זה חירות וטועם את טעמה. מכאן ואילך, אפילו כשעם ישראל יוצא לגולה ומשתעבד לעמים אחרים, השעבוד הוא חיצוני. בפנימיות הם בני חורין. עם ישראל נשאר בן חורין לעולם . נוצר בנו הטבע של עם חופשי ומשוחרר מתלות באחרים. כבר אי אפשר לשעבד אותו יותר, אלא רק בצידו החיצוני. זהו עניינו בכלל, להיות בן חורין. לא רק כלפי עמים אחרים אלא גם בינינו לבין עצמנו.
מי אני? מי אנחנו?
אני רוצה לעמוד על דברים שאומר הרב בעניין זה. יש גלות של עם ויש גלות של יחיד, גלות פנימית. אדם יכול להיות בגלות בתוך עצמו. באורות הקודש עמ' קמ, "בקשת האני העצמי", אומר הרב -
"ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק (אלא) לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו".
כאן הרב משלים את הדברים שדיברנו. העצמיות היא הקדושה. הקדושה היא מקור המציאות בכלל. ככל שאדם קרוב יותר אל הקודש הוא יותר עצמי, יותר קשור למקור, שכן הכל בא מן המקור וכל מה שהוא יותר קרוב אל הקודש הוא יותר עצמי. על כן האני העצמי לא מתגלה אלא לפי ערך הקרבה אל הקודש, לפי ערך הגבורה של השלטון העצמי שלא נותן להיות מושפע מהשפעות זרות.
"חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶךָּ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה... קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על הדרת מלכים חיצונה...".
שורשו של כל חטא הוא היות האדם מושפע מדבר חיצוני. כך היה בחטא האדם הראשון שלא ידע לענות על שאלת "איכה", מי אתה, כיון שפנה למקור אחר, לנחש ואבדה ממנו ה"אני"ות שלו.
כך גם חטא הארץ הוא בהיותה מכחישה את עצמיותה, את פנימיותה הטבעית. כל חטא הוא איבוד הפנימיות העצמית הטבעית וקבלת השפעה חיצונית ממקור זר.
"באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני (מן העצמיות), ומוסיפים תבן על המדורה".
אי אפשר בלי מחנכים, אבל צריך שהחינוך יהיה חינוך לעצמיות האדם, לא לשנות אותו. אם כן מתעוררת השאלה, כיצד תיתכן מציאות של ציבור, של עם, כאשר לכל אחד יש עצמיות משלו וכל אחד רוצה וחייב לגלות את עצמיותו, והרי "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהן שונות"? כיצד יוכל אדם לקבל את דעת הכלל שאולי לא תואמת את דעתו האישית? כיצד תהיה הגאולה העתידה? אנו כבר בשלבים בתוכה, עם ישראל חוזר להיות עם, חוזר להיות ציבור, חוזר להיות כלל, וכל יחיד ויחיד צריך לכאורה לקבל את מהות הכלל! עונה על כך הרב:
"רוח אפינו משיח ה', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ה' אלקינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא. הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ה'".
כלומר, משיח ה' יהיה זה שיגלה את המהות הפנימית שלנו, לא יוביל אותנו בדרך שנצטרך להתאים את עצמנו אליו אלא הדרך תהיה שייכת לפנימיותנו האמיתית, "רוח אפינו". כלומר, יש בתוכנו משותף רב מאוד, העומק הפנימי שלנו השייך להופעתנו הכללית, להופעת הקדושה, שכן הקדושה היא העצמיות של העולם, של ישראל, ושל כל יחיד ויחיד. ככל שנבקש יותר את הקדושה נחזור יותר אל עצמנו.
יש עצמיות כללית ויש עצמיות פרטית. החופש האמיתי, החרות האמיתית היא הקדושה הפנים-פנימית הקיימת בתוכנו. זה מה שקיבלנו כשיצאנו ממצרים.
קרבן הפסח
בהמשך לזה, לפני יציאתנו ממצרים נותן לנו הקדוש ברוך הוא את מצוות קרבן הפסח, שבזכותה יצאנו. אומר המדרש -
"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כל זמן שישראל עובדים לאלהי מצרים לא יגאלו. לך אמור להם שיניחו מעשיהם הרעים ולכפור בעבודת כוכבים, הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב) 'משכו וקחו לכם צאן' ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח, שבכך הקדוש ברוך הוא פוסח עליכם".
ובמדרש נוסף -
"בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לשחוט הפסח, אמר לו משה: רבון העולם! הדבר הזה היאך אני יכול לעשות?! אי אתה יודע שהצאן אלהיהם של מצרים הם? שנאמר 'הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך! אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלהיהם כלום. וכן מצינו שעשה, שבאותו הלילה הכה בכוריהם של מצרים ובו בלילה שחטו ישראל פסחיהן ואכלו, והיו המצרים רואים בכוריהם הרוגים ואלהיהן שחוטין ולא היו יכולים לעשות כלום, שנאמר: 'ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים'".
כלומר עניינו של קרבן פסח היה ביטול עבודה זרה. ראשית כל "משכו וקחו לכם", קחו צאן, קשרו למיטה ארבעה ימים קודם הקרבת הקרבן בי"ד בניסן, ובבוא היום שחטו אותו, צלו אותו וזרקו את העצמות. המצרים רואים את אלוהיהם נשחט, נשרף, נאכל, ולא יכולים לעשות כלום. והם מנסים לקבור את עצמות הקרבנות יחד עם בכוריהם. עניינו של קרבן פסח היה ביטול עבודה זרה בינינו לבין עצמנו, ביטול ההשפעה הנוראה שהיתה למצרים עלינו במשך כל שהותנו במצרים, וגם ביטול כללי, שכולם יראו ויהיו נוכחים בעת ביטול העבודה הזרה. זהו עניין היציאה ממצרים, חירות מהשעבוד לדעות מקולקלות, לאמונה מוטעית, לעבודת אלילים.
ביטול מוחלט של עבודה זרה
עם ישראל יוצא מהשלב של "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" (ללא הבחנה בינם לבין המצרים), אך עדיין לא נעקרת לגמרי העבודה הזרה. השלב הבא לאחר ביטול השעבוד לעבודה זרה וההכרה בשם ה' הוא עקירה מוחלטת יותר של עבודה זרה. שלב זה אירע בעת חזרת ישראל לארץ לאחר חורבן הבית השני. כך נאמר בסנהדרין דף ס"ד -
"תא שמע: 'ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם', מאי אמור (על איזו זעקה מדובר)? אמר רב יהודה ואיתימא רבי יונתן: בייא בייא היינו דאחרביה לביתא וקליא להיכלא וקטלינהו לצדיקי ואגלינהו לישראל מארעייהו ועדיין הוא מרקד בינן. כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא? לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן. בתר דאביקו ביה, יתבו תלתא יומא בתעניתא, בעו רחמי. נפל להו פיתקא מרקיעא, דהוה כתיב בה 'אמת'... נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה. בהדי דקתפסי ליה אישתמיט ביניתא מיניה ואזל קליה בארבע מאה פרסי. אמרו: היכי ניעבד, דילמא משמיא מרחמי עליה? אמר להו נביא: שדיוהו בדודא דאברא וכסיוה באברא דשייף קליה, דכתיב: 'ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את האבן העופרת אל פיה'".
נבאר את הדברים. "ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם". שואלת הגמרא, על איזו זעקה מדובר? אמר רב יהודה ויש אומרים רבי יונתן: הוי הוי, זהו - יצר עבודה זרה - ששרף את ביתו והחריב את היכלו והרג את הצדיקים והגלה את ישראל מארצם ועדיין הוא מרקד ביניהם. כלום הבאת לנו אותו על מנת שנקבל שכר? לא אותו אנו רוצים ולא את שכרו. לא רצו את ההתמודדות הזו. ישבו שלושה ימים בתענית והתפללו לרבונו של עולם שיסלק את העבודה הזרה. נפל פתק משמים שהיה כתוב בו "אמת". כלומר היתה הסכמה משמים. יצא כעין גור אריה של אש מבית קדשי הקדשים. אמר להם נביא לישראל: זהו יצר עבודה זרה. יש לשים לב היכן שָכַן היצר - לפני ולפנים, בבית קדשי קדשים!
כשתפסו אותו, נשמטה שערה מראשו. זעק והלך קולו לארבע מאות פרסה. אמרו: מה נעשה? שמא משמים ירחמו עליו! אמר להם נביא: זרקוהו בדוד של עופרת וכסו אותו מכל הכיוונים, שלא יישמע קולו וישמע אותו רבונו של עולם. כך בטלו את יצר העבודה הזרה.
ממשיכה הגמרא:
"אמרי: הואיל ועת רצון הוא ניבעי רחמי איצרא דעבירה. בעו רחמי, אימסר בידייהו, חבשוהו תלתא יומי. איבעו ביעתא בת יומא לחולה ולא אשכחו. אמרו: היכי נעביד? ניבעי פלגא פלגא - מרקיעא לא יהבי. כחלינהו לעיניה. אהני ביה דלא איגרי איניש בקרובתיה".
פירוש הדברים: אם כך נתפלל גם לבטל את יצר העבירה, דהיינו יצר עריות. התפללו גם על זה ונמסר בידם וחבשוהו שלושה ימים. חיפשו ביצים טריות עבור חולה ולא מצאו. כלומר, התבטל כל כוח היצירה, כוח הפריה ורביה (אף של התרנגולות). הכל נעצר. אמרו: מה נעשה? נבקש שיתבטל חלק ממנו - לא יקבלו בשמיים בקשות חלקיות. מה עשו? עיוורו אותו קצת, וזה עזר שלא יתגרה אדם בקרובותיו.
כלומר, יש כאן שלב חדש בסילוק העבודה זרה מן העולם, בזמן כנסת הגדולה בתחילת תקופת בית שני. רצו לבטל גם את יצר העריות, אך זה לא היה אפשרי. יצר העריות הוא בעצם גם השורש של העבודה הזרה. כל עבודת כוכבים התחילה מהרצון להתיר עריות, כפי שאומרת שם הגמרא קצת קודם לכן, "אמר רב יהודה אמר רב: "יודעים היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". כלומר, יכפרו בתורה שאוסרת עריות וממילא יהיה הדבר מותר. ידעו שלהשתחוות לפסלי עץ ואבן, מעשי ידי אדם - זה הרי לא שייך, ידעו שאין בהם ממש, אלא שרצו להתיר עריות. שואלת הגמרא, הרי כתוב שהם היו מדובקים בעבודה זרה כפי שאוהב אדם את בנו. עונה הגמרא, שזה היה רק לאחר ההרגל שהביא למשיכה. בהתחלה אכן לא האמינו בהגשמת האמונה ברבונו של עולם, אך לאחר מכן התרגלו והתחילו להימשך אחרי ההגשמה, אחרי התחושה המוחשית של האמונה, עד שהפך הדבר לתאוה ממש.
הביטול לעתיד לבוא
בזוהר נאמר שאמר הקדוש ברוך הוא - עכשיו אתם מקריבים קרבן פסח ומבטלים את העבודה זרה, ולעתיד לבוא יהיה "זבח לה' בבצרה", ה' יבטל את יצר הרע מביניכם. לעתיד לבוא, יהיה עניינה של הגאולה האחרונה לבטל את כל יצר הרע, אף של עריות. ביטול היצר הרע נעשה על ידי הפיכתו ליצר טוב. בעצם זה כבר רמוז בקרבן פסח, שלא רק שרפו את אלוהיהם אלא הפכו אותם לקרבן לה'.
שלוש מצוות נצטוו ישראל באותו לילה: להקריב קרבן פסח ולאכול אותו על מצות ועל מרורים (פסח, מצה ומרור). מצוות אלו היו עוד לפני היציאה ממצרים, והן תישמרנה לדורות זכר ליציאת מצרים. כל עוד בית המקדש היה קיים התקיימו כל המצוות האלו מן התורה. אך לאחר החורבן רק מצוות המצה נשארה מן התורה, ואילו מצוות המרור היא מדרבנן, וקרבן פסח כלל לא נקרב. יש מקום להתבונן בזה, שכן נראה שזה מסמל את המציאות. המצה מסמלת את השחרור, את היציאה לחירות ועל כן היא תמיד מדאורייתא, שכן יצאנו לחרות עולם. המרור הוא זכר לעבודה הקשה במצרים, שהֶפכה הוא עבודת ה', "כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים". מצוה זו של עבודת ה', עבודת הקרבנות, איננה מדאורייתא, אבל במקומה תיקנו רבנן את התפילות, תחת הקרבנות. על כן מצווה זו של המרור נשארה מדרבנן. קרבן פסח הוא סוג מיוחד של הקרבה - יש לצלות אותו בשלמות. בדרך כלל כשמבשלים דבר הוא מתפורר, לעומת צלייה שהיא מצמקת ומאחדת. עניינו של קרבן פסח הוא לבטא את האחדות הזו. המהר"ל מציין שלושה עשר פרטים המבטאים את האחדות המופיעה על ידי קרבן הפסח. הקרבן נאכל בשעה מיוחדת - בין הערביים, באופן מיוחד - בצלייה, ראשו על קרביו, בצורה מיוחדת - בחבורה, בבית אחד וכו'. "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד". זהו העניין לעתיד לבוא, שאז יתבטל היצר הרע והכל יפנה לרבונו של עולם. על כן מצוה זו של קרבן פסח לא נוהגת עדיין, לא מדאורייתא ולא מדרבנן.
הגמרא בברכות אומרת שהגאולה האחרונה היא הגדולה ביותר, ולעתיד לבוא לא תיזכר שום גאולה פרט ליציאת מצרים, שהיא מביאה ומכשירה לגאולה העתידה. אפשר להסתכל מהצד הזה של "צרות אחרונות משכחות את הראשונות", ואפשר להסתכל מצד אחר, שהגאולה האחרונה גדולה מהגאולה הראשונה, כיון שעניינה לגאול את ישראל גאולה שלמה. אלו שלבים בגאולה. ביציאת מצרים יצאנו לחירות, אך עוד לא התרוממנו לעבודת ה' באופן היותר שלם. כל הכופר בעבודה זרה כבר נקרא יהודי, שכן הוא יותר קרוב לעבודת ה', אבל הגעה לעבודת ה' השלמה, שבה האדם בכל רמ"ח איבריו וכל שס"ה גידיו, כל האומה כולה וכל העולם כולו קוראים בשם ה' - זהו העניין של העתיד לבוא.
טבע תואם את רצון ה'
ביציאת מצרים קרו ניסים המגלים את רבונו של עולם כשולט על הטבע וכופה עליו את רצונו. לעומת זאת לעתיד לבוא הטבע יותאם לרצון ה', ללא כל צורך בכפייה. חכמים אומרים שכאשר אומר ה' אל משה לדבר אל הסלע, הוא רוצה לרומם את הטבע למדרגה שבה הוא יותאם לרצון ה' בלי צורך באותות, אבל משה מכה בסלע. אִלו היה משה מדבר אל הסלע ולא מכה בו היו ישראל נכנסים לארץ ישראל ונשארים שם לעולם. רצה רבונו של עולם לתת לוחות ראשונים, אך לא אסתייעא מילתא (לא הסתייע הדבר) - בא חטא העגל והכשיל את ישראל. כלומר העם לא היה מוכן לגמרי למדרגה העליונה הזו של ההתבטלות כלפי רבונו של עולם מתוך הסכמה פנים-פנימית, ועל כן היה צורך בכפיית הטבע.
המגמה העליונה העתידה היא שהכל יותאם. מה הכוונה? האם בימות המשיח לא תהיה בחירה חופשית, כפי שכתוב שלא יהיה שכר ולא יהיה עונש? שמואל אומר ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד", כלומר אין שינוי. אחרים אומרים שכן יהיה שינוי. וכמובן שכולם צודקים, שכן "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". מבחינה מסוימת כך ומבחינה מסוימת אחרת. בשאלה הזו עוסק המהר"ל ועונה שתהיה בחירה, אך לא כפי שהיתה קודם לכן. כלומר, ודאי שיהיה לאדם תפקיד להיות שותף עם רבונו של עולם בקיום העולם, והשותפות היא בעשיית רצונו מתוך בחירה, דהיינו מתוך התמודדות. פירושו של דבר, שיש אפשרות לעשות אחרת, אלא שהבחירה תהיה באופן אחר, באופן יותר מרומם, יותר מותאם. כלומר, לאחר הבחירה בטוב מתוך ההתמודדות, הבחירה תהיה מוסכמת על ידי כל כוחות הנפש. בסופו של דבר מגיעים לעבודה נפלאה של שלמות. אנחנו כבר רואים שמאיר עלינו באיזו בחינה אורו של משיח. החזרה לארץ ישראל, ההתקבצות כאן, המדרגות בשלבי הגאולה גורמים כבר להתנוצצויות רבות של אותו אור העתיד להופיע בגאולה השלמה. מתנוצצת השאיפה, המגמה לעבודת ה' שלמה כזו, שממלאת את כל כוחות הנפש, שתהיה מוסכמת ולא ייעשו דברים על ידי כפייה חיצונית. אמנם גם לעתיד לבוא תהיה בחירה, ועדיין נצטרך להתמודד ולהתגבר על קשיים, אבל מסוג אחר.
כל אחד מבין שיש נטיות פסולות שאי אפשר להתמכר אליהם ולהסכים להם. ודאי שאדם צריך לחפש את נטייתו הטבעית, אך לא לדברים מסוכנים שהם חיצוניים יותר. כשאדם מבין ומתגבר על נטייה מזיקה הוא מתמלא שמחה כיון שהוא מרגיש שאכן בחר בנטייתו היותר פנימית וניצח את הנטייה והמשיכה אל הרע. כך יהיה לעתיד לבוא גם בחוש הרוחני - נחוש ברעל שיש באיסורים, אף על פי שהם מאוד "טעימים" ומושכים. ההתגברות תבוא מתוך בריאות, מתוך גילוי פנים פנימיות נשמת האדם, שמקורה בקודש, מתוך גילוי האני העצמי האמיתי של האדם. אנחנו בדרך אל המגמה העליונה העתידית הזו של "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
איך עושים קידוש?
איך ללמוד גמרא?
איך מותר להכין קפה בשבת?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך נראית נקמה יהודית?
האם מותר לפנות למקובלים?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
למה יש כיסויים מיוחדים למשכן בזמן מסעות בני ישראל?
ברכות השחר - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז
"אחרי מות" התשע"ט מדברי הרב אליהו זצוק"ל
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | ניסן תשע"ט
הילולא של רבי מאיר בעל הנס
מתוך "קול צופייך" גיליון 400
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | אייר תשס"ז
