איגרת תימן חלק ט' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
איגרת תימן

קטגוריה משנית

354

3 דק' קריאה

דמויי שלמה בשיר השירים
וּכְבָר דִּמָּה שְׁלֹמֹה ע"ה הָאֻמָּה לְאִשָּׁה יָפָה תְּמִימַת תֹּאַר בְּלִי מוּם, כְּאָמְרוֹ: "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיר השירים ד, ז), וְדִמָּה אֵלּוּ אַנְשֵׁי הַדָּתוֹת וְהָאֱמוּנוֹת אֲשֶׁר יִרְצוּ לְמָשְׁכָהּ אֲלֵיהֶם וּלְהָשִׁיבָהּ לֶאֱמוּנָתָם - בַּזּוֹנִים הַמְּסִיתִים הַנָּשִׁים הַנְקִיּוֹת לְהַשִּׂיג מֵהֶן זִמָּה. כֵּן אֵלּוּ יְסִיתוּנוּ וְיִשְׁתַּדְּלוּ לַהֲשִׁיבֵנוּ אֲלֵיהֶם, אוּלַי נַחֲזִיק בְּדָתָם וְנַאֲמִין בְּדֵעוֹתָם. וְאַחַר כֵּן עָנָה בְּחָכְמָתוֹ בִּלְשׁוֹן הָאֻמָּה, כְּאִלּוּ תֹּאמַר לַאֲשֶׁר יִרְצוּ לַהֲסִיתָהּ וּלְהַגְדִּיל אֱמוּנָתָם בְּעֵינֶיהָ: לָמָּה תַּחֲזִיקוּ בִּי, הֲתוּכְלוּ לְהַמְצִיא אֵלַי כְּשִׂמְחַת הַמַּחֲנַיִם? רְצוֹנוֹ לוֹמַר, שֶׁהִיא תִּטְעַן עֲלֵיהֶם וְתֹאמַר לָהֶם: הַמְצִיאוּ* לִי כְּמַעֲמַד הַר סִינַי אֲשֶׁר הָיָה בּוֹ מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּמַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה לְעֻמַּת זֶה, וְאָשׁוּב לְדַעְתְּכֶם. וְהוּא אָמְרוּ עַל צַד הַמָּשָׁל: "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ, מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם" (שם ז, א). וְעִנְיַן 'שׁוּלַמִּית' - שְׁלֵמָה וּמְעֻלָּה, וּ'מְחוֹלַת הַמַּחֲנַיִם' - שִׂמְחַת מַעֲמַד הַר סִינַי, אֲשֶׁר הָיָה בּוֹ מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, כְּאָמְרוֹ: "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה" (שמות יט, יז), וּמַחֲנֵה אֱלֹהִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֵר וְאָמַר: "רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן ה' בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ" (תהלים סח, יח). וְהִסְתַּכֵּל חָכְמַת הַמָּשָׁל וְסוֹדוֹתָיו, שֶׁהוּא כָּפַל מִלַּת 'שׁוּבִי' אַרְבַּע פְּעָמִים בְּזֶה הַפָּסוּק, רוֹמֵז לִהְיוֹתֵנוּ מְבֻקָּשִׁים* לָצֵאת מִן הַדָּת וּלְהִתְאַחֵד בָּהֶם בְּכֹל אַחַת מֵאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הַיּוֹם בָּאַחֲרוֹנָה מֵהֵן. וּכְבָר יִעֲדָנוּ ה' יִתְעַלֶּה רָע בַּתּוֹרָה, בִּהְיוֹתָם מַכְרִיחִים אוֹתָנוּ לְהַאֲמִין בְּדֵעוֹתָם, וְהוּא אָמְרוֹ: "וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן" (דברים ד, כח). וְאָמְנָם עִם זֶה לֹא יִהְיֶה כּוֹלֵל בְּכֹל הָאָרֶץ, וְלֹא יַכְרִית ה' תּוֹרָתוֹ מֵאִתָּנוּ לְעוֹלָם. עָרַב לָנוּ וְאָמַר: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (שם לא, כא). וּבֵאֵר לָנוּ עַל יְדֵי יְשַׁעְיָהוּ מְבַשֵּׂר הָאֻמָּה, שֶׁהָאוֹת* בֵּינֵינוּ וּבֵינוֹ יִתְעַלֶּה, וְהמּוֹפֵת* הַמּוֹרֶה שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא נֹאבַד - הוּא הִשָּׁאֵר תּוֹרַת ה' וּדְבָרוֹ בֵּינֵינוּ. אָמַר: "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה', רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ" וְגוֹ' (ישעיה נט, כא).
___________________________________
הַמְצִיאוּ – אם תעשו לי. מְבֻקָּשִׁים – האומות מבקשות מישראל. הָאוֹת – סימן. וְהמּוֹפֵת – ההוכחה.

איגרת תימן (40)

בשביל הנשמה

17 - איגרת תימן חלק ח'

18 - איגרת תימן חלק ט'

19 - איגרת תימן חלק י'

טען עוד

ביאורים
כבר שלמה המלך ביאר שייחודיות מעמד הר סיני, שבו זכו ישראל למפגש עם ה' ולכריתת ברית עִמו, היא המבססת את אמונת ישראל, והיא התשובה לכל ניסיונות הגויים 'לפתות', בחרב ובטענות, את ישראל לעבור לדתם. הגויים אומרים לישראל: "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ" [שיר השירים ז, א], כלומר הם קוראים לישראל להאמין באמונת הגויים, ואילו הם עונים: "מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם" [שם], כלומר איזו ראיה או הוכחה גדולה לאמונתם יכולים הגויים להביא, שתשווה למעמד הר סיני (הנקרא 'מחנים', כי בו היה המפגש הנדיר בין שני המחנות, מחנה ישראל ומחנה ה', שפגשו ישראל עין בעין את השכינה).
המילה 'שובי' שבפסוק זה נכפלה ארבע פעמים. כל אחת מהפעמים רומזת לאחת מארבע המלכויות שינסו להעביר את ישראל על דתם. בתורה כבר נכתב שכשיהיו ישראל בגלות, הגויים יכריחו אותם לעבור לאמונת הגויים: " וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלוֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן" [דברים ד, כח]. אך עדיין ישנה ההבטחה שהנזק משמדות אלה לא יצליח להגיע לכל עם ישראל.
ה' ערב לנו: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" [שם לא, כא] – התורה לא תופסק מישראל לעולם, וישעיה הנביא רואה בכך גם אות ומופת שלא יאבדו ישראל – כי אם התורה תישאר – גם ישראל, לומדיה, יישארו: "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" [ישעיה נט, כא].

הרחבות
ארבע המלכויות
בְּכֹל אַחַת מֵאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הַיּוֹם בָּאַחֲרוֹנָה מֵהֵן. עניין ארבע המלכויות מבוסס על נבואת דניאל בפתרון חלום הצֶלֶם של נבוכדנצר, שבה הוא מדמה את כל המלכויות לחלקים שונים של פסל גדול [דניאל ב]. בהמשך הוא מדמה את המלכויות לחיות שונות (ראה דניאל פרקים ז ואילך). התיאור הוא תמיד של ארבע מלכיות, שכל אחת מהן עולה ומצליחה עד שהבאה אחריה מנצחת אותה, ועד קץ הימים, שאז תינתן המלכות לישראל – וזוהי בעצם הופעת מלכות שמים.
באשר לזיהוין ההיסטורי של ארבע המלכויות – רוב הדעות בחז"ל ובראשונים מונות את המלכויות כדלהלן: א. בבל, ב. פרס ומדי (כמלכות אחת), ג. יוון, ד. רומי.
ישנן דעות הרואות ביוון וברומי מלכות אחת (שכן מהרבה בחינות רומי התרבותית היא המשך של תרבות יוון).
כמו כן משמע מהרמב"ם באיגרת זו (לעיל ביום ג' בטבת, בביאור הרמזים לעמידתו של מוחמד מנבואת דניאל) שסובר שמלכות ישמעאל והאיסלם (שהייתה תקיפה מאוד בזמנו, ושלטה אף על חלקים מאירופה) היא חלק ממלכות רומי. הסתכלות זו מצריכה הבנה, שכן לכאורה התרבות האיסלמית של ימינו שונה בתכלית מהתרבות היוונית. אכן, בזמן הרמב"ם העולם התרבותי היה דווקא העולם המוסלמי, וממילא הוא היה מושפע מאוד מן הפילוסופיה והתרבות היוונית.
חשוב להדגיש שכל הפתרונות שהציעו המפרשים לחזיונות נעשו בגדר השערה, וכך גם כותב הרמב"ם בעצמו בהמשך איגרת זו (ראה יום ט"ו בטבת).

לעילוי נשמת יצחק בן ברוך אוסקר ז"ל