בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חיוב ההודאה על נס
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
7 דק' קריאה
ביטול ימי מגילת תענית לאחר החורבן
ראש השנה (יח, ב):
"אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא: מאי דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה? בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום".
במשמעות המדוייקת של המושג "שלום" מצאנו מחלוקת: רש"י במקום מפרש "אין יד עובדי כוכבים תקיפה על ישראל", ואילו הרמב"ן בתורת האדם מפרש שהכוונה לזמן שבית המקדש קיים.
נתבונן בשאלת הגמרא "קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה?" על פניו השאלה איננה מובנת, שהרי הנביא אומר במפורש שהצום יהפך לששון! לכך מסביר הב"י: ההקשר שבו מובא פסוק זה הוא תשובה לשאלת העם "האבכה בחודש הזה". על שאלה זאת היה הנביא צריך לענות "כן" או "לא", והגמרא מתקשה מדוע הנביא צריך להזכיר שימים אלו היו צום, דבר שהיה כבר ידוע! על כך מתרצת הגמרא שכוונת הנביא לומר שגם בעתיד ימים אלו יכולים להיות צום ויכולים להיות ששון, תלוי האם יש "שלום".
רש"י מפרש "שמחה - להיאסר בהספד ובתענית", אין חיוב חיובי לשמוח.

בהמשך, דנה הגמרא אודות תוקפה של מגילת תענית לאחר החורבן (מגילת תענית היא מגילה שבה מפורטים תאריכים שארעו בהם ארועים שמחים שונים, ונאסרו בהספד ולעתים גם בתענית):
"איתמר רב ורבי חנינא אמרי בטלה מגילת תענית רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי לא בטלה מגילת תענית. רב ורבי חנינא אמרי בטלה מגילת תענית, הכי קאמר: בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום והנך (ימי מגילת תענית) נמי כי הני (שבטלו עם החורבן). רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי לא בטלה מגילת תענית, הני הוא דתלינהו רחמנא בבנין בית המקדש אבל הנך כדקיימי קיימי".
למסקנת הגמרא נחלקו בדבר תנאים: "תניא הימים האלו הכתובין במגילת תענית בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים אסורין דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר בזמן שבית המקדש קיים אסורין מפני ששמחה היא להם אין בית המקדש קיים מותרין מפני שאבל הוא להם".
הגמרא פוסקת להלכה שבטלה מגילת תענית, מלבד ימי חנוכה ופורים שכבר נתקבלו בכל ישראל.

נראה שהמיוחד במועדים אלו הוא שהשלכתם היתה לדורות. בפורים ניצל כל עם ישראל מכליה גשמית, ובחנוכה היתה זו התורה שבעל פה שקבלה תנופה גדולה לפני היציאה לגלות ("להשכיחם תורתך") הנצי"ב מתבטא שנס חנוכה היה "זריקת החיסון" האחרונה לפני היציאה לגלות. מה שאין כן בשאר ימי מגילת תענית, שכחם היה יפה רק לשעתם.

קביעת יום הודאה על נס שארע לאחר החורבן
על סמך גמרא זו מסיק הפרי חדש שלא שייך לקבוע בימינו יום הודאה על ניסים, כשם שימי מגילת תענית בטלו. אולם ה מהר"ם אלשקאר, החתם סופר 1 והמגן אברהם 2 חולקים על מסקנה זו, וזאת על סמך הגמרא במגילה (יד, א) ש"מיום שגלו - הוכשרו כל הארצות לומר שירה" והיינו שגם על ניסים שבחוץ לארץ יש לומר שירה. ואם כן מפורש שאף לאחר החורבן קיימת חובת ההודאה על ניסים.
כיצד הדבר מתיישב עם ההלכה שבטלה מגילת תענית?
החת"ס דקדק בדברי הגמרא ומצא ששני טעמים ניתנו לכך שבטלה מגילת תענית: ריו"ח וריב"ל אומרים "הנך נמי כי הני" - שלא יהיו ימים העדיפים על ד' הצומות. אולם נימוקו של ר' יוסי הוא "מפני שאבל הוא להם" - ימים אלו מזכירים את האבל על חורבן בית המקדש.
מעתה ברור מדוע החובה להודות על ניסים שארעו לאחר החורבן עודה בתוקף: פשוט, הטעם "מפני שאבל הוא להם" כמובן אינו שייך. להיפך, ימים אלו רק מזכירים לנו שהקב"ה לא עזבנו בגלות.

חיוב ההודאה - לשעתו או גם לדורות?
במגילה (יד, א) "תנו רבנן ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה 3 . מאי דרוש אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן?"
על דברי הגמרא "מה מעבדות לחרות אמרינן שירה" מפרש רש"י שהכוונה לשירת הים בשביעי של פסח. ויש לשאול: מדוע חיכו עד שביעי של פסח, הרי נשתחררו כבר ביום הראשון? יש לומר שאף שפרעה מיהר לומר באמצע הלילה "קומו צאי מתוך עמי", אף אחד מהעם לא ידע על כך ומבחינתו ישראל המשיכו להיות עבדים כשבבוקר פרעה חזר בו מהסכמתו לשלח את ישראל.
הטורי אבן מתקשה בשיטת רש"י, שכן לא מצינו חיוב לקרות שירת הים בשביעי של פסח; לכך מסביר הטורי אבן שכוונת הגמרא להלל שבליל פסח 4 . את שיטת רש"י מתרץ הנצי"ב:
לדעת החת"ס, תוקף הק"ו "ממיתה לחיים לא כל שכן" הוא מדאורייתא; לפ"ז ההודאה שאנו מודים בפורים (קריאתה זו הלילא) היא מדאורייתא. לעומתו מדייק הנצי"ב מהשאילתות שהחיוב לדורות אינו אלא מדרבנן, ולפ"ז ברור כיצד יתכן לפי רש"י שאין חיוב לקרות שירת הים בשביעי של פסח.

נעיין בראיותיו של הנצי"ב לדבריו. כפי שנראה, החת"ס יוכל לדחות אותן.
א. במגילה (ז, א) מובא שאסתר שלחה לחכמים "כתבוני לדורות". החכמים נטו בתחילה לדחות את בקשתה, עד שמצאו לכך רמז מן המקרא. ויש להבין - כיצד התעלמו החכמים מהק"ו שבדף יד? אלא ודאי שתוקף ק"ו זה אינו מחייב מדאורייתא לדורות. אמנם ניתן לדחות ראיה זו, שכן כבר המהרש"א התייחס לשאלה זו וביאר שיש להבחין בין חיוב ההודאה על פה , הנלמד בק"ו, לבין שבוץ המגילה בכתבי הקודש שלצורך זה צריך רמז מהפסוק. 5

ב. בה"ג מנה את אמירת ההלל בין המצוות שתוקפן מדאורייתא. הרמב"ן חולק על כך, בין השאר על סמך גמרא מפורשת בברכות (יד, א) שמפסיקין בהלל משום שהלל דרבנן. הרמב"ן מציע לתרץ את בה"ג שכוונת הגמרא בברכות להלל של חנוכה, וא"כ רואים שהלל של חנוכה תוקפו מדרבנן. נראה שאף ראיה זו ניתנת לידחות, שאף שעצם החיוב להודאה הוא מדאורייתא - האופן המדוייק בו אנו מודים נמסר לחכמים (יסוד זה מבואר בחת"ס ליורה דעה סימן רלג). עיקרון דומה מצאנו במקומות נוספים, לדוגמא בהגדרת איסור ה"מלאכה" בשבת.

ג. אם חיוב ההודאה על ניסים הוא מדאורייתא, כיצד יתכן שבטלה מגילת תענית? נראה לומר באופן פשוט, שרוב הימים במגילת תענית קשורים בצורה זו או אחרת למקדש, וכיון שזה חרב - כבר לא שייך לקבוע ימי הודאה על דברים שקשורים, אפילו בעקיפין, לבית המקדש. לו יצוייר שאדם היה נוהג יום טוב בשל ארוע מסויים הקשור בחיי נישואיו, ואחר כך התגרש - ברור שלא היה ממשיך לנהוג יום זה, גם אם אין הארוע עצם הנישואין. 6

לסיכום:
מוסכם שחיוב הודאה על נס הוא גם לדורות. אלא שנחלקו גדולי הפוסקים במקור החיוב: לדעת החת"ס מהתורה, ולדעת הנצי"ב מדרבנן. ימי מגילת תענית בטלו לאחר חורבן הבית, מלבד גבי חנוכה ופורים שנתפשטו בכל ישראל. לדעת רוב הפוסקים, על נס שארע לאחר החורבן - החובה להודות קמה וגם ניצבה.

הלל - רק על נס שנעשה לכלל ישראל
רבינו יונה (ברכות יד, א) מביא את הדעה שעיקר חיוב הלל אינו אלא בנס שנעשה לכל ישראל. מכאן נשאלת השאלה האם ביום העצמאות יש חיוב לומר הלל? האם יום העצמאות עונה על תנאי זה, או שמא אינו אלא נס שנעשה ליושבי ארץ ישראל?

ברור שנקודת המוצא צריכה להיות רעיונית. לפעמים שואלים: האם לצד הרעיוני השלכה על פסיקת ההלכה? בודאי שיש! אם אנו מבינים שתקופה זו היא אתחלתא דגאולה, והיא היעוד המשיחי שהקב"ה הבטיח שיהיה באחרית הימים (כמובן - קמעא קמעא, ואין זה המקום לעסוק בכך) אז ודאי שיום העצמאות קשור לכלל ישראל. אכן, יש הטוענים שביום העצמאות לא היתה אלא הצלה מקומית, לששים ריבוא שהיו בארץ ישראל, אך לא לכלל העם.

עיון בדברי הרמב"ם מגלה אחרת. בספר המצוות (עשה קנג) כותב הרמב"ם:
"אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום בשום פנים, לפי שאין לנו לחשב חדשים ולעבר שנים בחוצה לארץ כי אם בתנאים הנזכרים, כמו שבארנו כי מציון תצא תורה".
יסוד חשוב למדנו בדברי הרמב"ם. עיקר האומה הוא היהודים החיים בארץ ישראל. ואף שדי במנין אנשים כדי שלא ימחו אותות האומה, מ"מ אינו דומה מועטים העוסקים ומקיימים את התורה למרובים המקיימים את התורה - לכן כל יהודי שעולה וחי בארץ מוסיף ומחזק את האורגניזם הלאומי של כלל ישראל. ניתן לציין ביטויים הלכתיים רבים
לכך שמושג הציבור קיים רק בארץ ישראל: לעניין פר העלם דבר של ציבור אומרת הגמרא ש"ציבור" הם היושבים מדן ועד באר שבע. היושבים בארץ הם המייצגים את ישראל כעם; בחוץ לארץ אין מושג של עם. חובת מינוי מלך קיימת רק בארץ ישראל; לדעת הרמב"ם - אף חיוב מינוי השופטים אינו אלא בארץ.
אם כן, הצלת היושבים בציון היא היא הצלת כלל עם ישראל.

לענ"ד נראה שטעותם של הרואים אחרת את משמעות דורינו נעוצה בחוסר לימוד התנ"ך. הנביאים נכתבו כדי לפקוח את עינינו להביט בהשגחת ה' בעולם. מהיכן יהיו לנו הכלים הנכונים לכך, אם לא דרך התנ"ך? בסוף פרק שני בב"ק מובאת רשימת דברים "מנא הני מילתא דאמרי אינשי" ועל כל דבר מביאה הגמרא פסוק. הסביר אחד מבעלי המוסר שהגיבוי מהתנ"ך מראה שהדברים אמיתיים. הנבואה - היא אמת מוחלטת. נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה - כדי ללמד את הדורות כיצד להתבונן על המציאות. מי שאינו חש בצורך להודות על הנסים שזכינו להם - הריהו חוטא בכפיות טובה!
יש הטוענים שהמדינה מלאה בחולשות. על אדם הראשון שהתלונן ואמר "האשה אשר נתתה עמדי..." באו חז"ל בביקורת. איך יתכן לבוא בתלונות לקב"ה? החולשות נובעות מאיתנו; משמים - קיבלנו את מלוא הכלים.

בשואה - הושפל כבוד ישראל עד עפר. לאחר שלש שנים בלבד - הרף עין בחיי עם - הקים עם זה מדינה! אין לך קידוש ה' גדול מזה! מי שאינו מתבונן בכך - נשאר בעוורון. אין להתפעל גם מכך שישנם רבנים חשובים שטוענים אחרת. ידועים דברי הגר"א (המובאים ב"קול התור") שהסט"א לוכדת ברשתה אף אנשים גדולים למניעת הופעת הגאולה. למשל, על טענה שהחזרת שטחים תמנע פיקוח נפש - המציאות מוכיחה את ההיפך הגמור, ככל ש"מתקדמים" בהסכמים כך גובר הצורך באמצעי המיגון!

^ 1 בתשובותיו: או"ח קסג, קצא, יו"ד סוף רלג.
^ 2 או"ח סימן תרפ"ז.
^ 3 רש"י שואל מדוע התעלמה הברייתא מחנוכה, ומתרץ שבזמן שנקבע חנוכה "כבר פסקו הנביאים, אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי". יש להבין כוונת תירוצו: מה עדיפות יש בכך שפסקה הנבואה?
^ 4 אגב, אין זה מוסכם שהלל זה נתקן כבר בימי משה.
^ 5 אין צורך לומר שלכתבי הקודש מעמד מיוחד: הם נכתבו ברוח הקודש, אינם מטמאים את הידיים וכו'. המפרשים מסבירים שהנפק"מ שספר נכתב ברוח הקודש היא שהוא ניתן להידרש, אף מעבר לפשוטו.
^ 6 במהלך השיעור הציע הרב אבי סמוטריץ' כיוון תירוץ נוסף: אף שחיוב ההודאה על נס היא דאורייתא, ברור שיש להגדיר מהו נס עליו חל חיוב זה. ומכך שימי מגילת תענית לא נקבעו לימי שמחה חיוביים, אלא רק להמנעות מהספד - רואים שהם לא ענו על הקריטריון של "נס".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il