גירי דיליה | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

קטגוריה משנית

9 דק' קריאה

הצגת הסוגיא
במשנה בדף כה ע"ב נחלקו חכמים ורבי יוסי אם מותר לסמוך אילן לבור חברו, לדעת חכמים אסור ולדעת רבי יוסי מותר. בדף יח ע"ב מבואר שזו מחלוקת יסודית לפיה לדעת רבי יוסי על הניזק להרחיק את עצמו ואילו לדעת חכמים על המזיק להרחיק עצמו. הגמרא מכריעה שהלכה כרבי יוסי אך מסייגת שגם הוא מודה בגירי דידיה כגון במקרה של עוצרי השומשום שהכאותיהם גרמו להרעיד את כתלי חברו.
במשנה בדף כב ע"ב נאמר שאסור לסמוך סולם לשובך של חברו שמא תקפוץ הנמייה ותזיק ליוני חברו שבשובך. הגמרא שואלת שמא המשנה אינה כרבי יוסי ומשיבה שמתיישבת אף לדעתו הואיל ומודה בגירי דיליה, ואף כאן פעמים שהנמייה יושבת בחור סמוך ובשעה שמניח הסולם קופצת מיד.

משמעות הגדר "גירי דיליה"
רש"י (ד"ה לימא) מעיר שיש מקרים רבים במשניות שבפרקנו שאינם כרבי יוסי, ושאלת הגמרא היא שמא אף מקרה זה אינו כמותו ומשיבה שמקרה זה דווקא כן מתיישב עם שיטתו. לעומת זאת התוס' (ד"ה לימא) מביאים בשם רבנו חננאל שמשאלת הגמרא כאן מדוייק שכל שאר המקרים שבמשניות נחשבים גירי ואף רבי יוסי מודה בהם, ואפילו האיסור לסמוך כותל לכותל חברו כדי לא למנוע 'דוושא' – כלומר שהרבים ילכו שם ובכך יגרמו לחזק את הקרקע והכותל – מוגדר כגירי. עולה מדבריהם שהמושג גירי רחב יותר מכפי שהבינו רש"י.
רש"י (ד"ה בגירי) מבאר את המשמעות כתוכנן הפשוט של המילים: "חצים הבאים לו מיד גופו של בעל הבית ממש". משמע שלדעתו נחשב ממש לאדם המזיק.
הדברים מבוארים עוד יותר בהסברו לסוגיא בבבא מציעא קיז ע"א. שם מסופר על מעשה במעזיבה שבין הקומה התחתונה לעלייה שנפחתה וכאשר העליון היה שוטף ידיו היו המים יורדים ומזיקים לקומה התחתונה, ונחלקו האמוראים שם על מי מוטלת חובת התיקון. ומקשה הגמרא שהרי אפילו לרבי יוסי שעל הניזק להרחיק את עצמו מודה הוא בגירי דיליה, ומתרצת שמדובר שהמים לא נפלו ישירות אלא 'פסקי והדר נפלי'. רש"י שם (קיז ע"א ד"ה איני) מסביר את שיטת רבי יוסי ואת המושג גירי וכותב שסובר שעל הניזק להרחיק עצמו במקום שאין האדם מזיקו בעצמו אך כאשר האדם עצמו מזיקו וזורק בו חציו כמו כאן ששופך מים על ראשו אין זה גרמא אלא מזיק ממש ואדם מועד לעולם ער וישן, שוגג ומזיד.
רואים שלפי רש"י נזק גירי נחשב ממש לאדם המזיק, ולפי זה מובן מדוע בסוגייתנו צמצם את המקרים וכתב שלא כל המקרים שבפרקנו הם גירי, שכן לדעתו רק מקרים ששייך לראותם כנזק ישיר של האדם נחשבים לגירי. לדוגמא בדין של דוושא, ודאי שאי אפשר לדעתו להחשיב מקרה זה לגירי שהרי בדוושא הוא רק מונע מאחרים ללכת שם ובכך נמנע חיזוק הכותל.
לעומת זאת לשיטת רבנו חננאל שאף דוושא מוגדר כגירי, ברור שלא כל הכלול בגירי נחשב לאדם המזיק וצריך לומר שהביטוי "גירי דיליה" הוא רק דימוי סמלי ולא השוואה גמורה. בהמשך עוד נעמוד על דעתו וסברתו.
דעת רש"י דורשת עיון, כי אם לדעתו הגדרת גירי היא אדם המזיק, כיצד שייך שיהיה מושג של 'גרמא דגירי' כמובא בסוגייתנו הלא גרמא משמעותו בדיוק הפוכה, שלא היה זה נזיק ישיר של האדם, וכן מפורש ברש"י בבבא מציעא, הנזכר לעיל, הכותב: "היכא דאדם עצמו מזיקו וזורק בו חציו, כי הכא ששופך המים על ראשו, מודה הוא דלא גרמא דניזקין הוא דתיפטר אלא מזיק ממש הוא". מפורש כאן שגרמא זה לא אדם המזיק וגירי זה אדם המזיק ולא גרמא. כך גם מבואר בסנהדרין עז ע"ב לגבי המסיר סכר: "אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא גירי דידיה הוא ומיחייב הני מילי בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא". הרי שכח ראשון נחשב גירי ואילו כח שני נחשב גרמא.
לגבי הגמרא בסנהדרין הדנה בחיוב מיתה נראה ליישב שאמנם כאשר דנים בשאלה אם האדם חייב מיתה (או תשלומים) אכן השאלה היא אם היה זה כוחו לגמרי או גרמא, ושם הביטוי 'גירי' בא לאפוקי מגרמא, אולם לעניין חיוב הרחקת נזיקין המושג גירי רחב יותר גם לשיטת רש"י וכולל בתוכו גם גרמא ובא לאפוקי רק דברים עקיפים יותר. כלומר, יש גרמות שעדיין נכללות תחת ההגדרה של אדם המזיק ובכל זאת הואיל ומדובר בגרמא פטור ממיתה ותשלומים אך לגבי נזקי שכנים חייב לכתחילה להרחיק. תירוץ זה עדיין לא יועיל ליישב את דברי רש"י בבבא מציעא שהרי שם מדובר לגבי דיני הרחקת נזיקין, וצריך לומר שבגלל ששם בשפיכת מים מדובר על נזק ישיר המוגדר כאדם המזיק כתב רש"י לרווחא שמילתא שאין זה גרמא אלא אדם המזיק, אולם באמת לגבי נזקי שכנים אין צורך בכך אלא אפילו כשמדובר בגרמא יש מקרים שייחשבו לגירי ויתחייב המזיק להרחיק.

גדרי גירי דיליה
רבנו חננאל מבאר שהמקרים שבכל המשניות בפרקנו מוגדרים כגירי לפי שבאותה שעה שמניח את הדבר המזיק מצוי ההיזק. כלומר, המדד הוא מיידיות ההיזק. התוס' מקשים מדוע אפילו מניעת 'דוושא' מוגדרת כגירי ומתרצים שמיד כשסומך את הכותל הוא מונע דוושא. נראה לבאר שלמרות שרבנו חננאל כבר הגדיר שהמדד הוא המיידיות, התקשו התוס' מדוושא משום שלא בכל רגע עובר אדם ואם כן הנחת הכותל אינה מזיקה מיד אלא רק מאוחר יותר בזמן שהיה אמור עובר אורח לעבור. ותירצו שהגדרת הנזק היא עצם יצירת המציאות שלא ניתן לעבור ואם כן הנזק נוצר מיידית.
הרמב"ן (ד"ה לימא) הוסיף בשיטת ר"ח, שלא רק אם מזיקים באותו זמן נחשב גירי אלא גם אם מזיקים לאחר זמן אך מזיקים ממקומם ואינם הולכים למקום אחר ומזיקים ממנו, כגון סיד וסלעים שחמימותם מזיקה ממקומם, וכן רטיבות המים שבבור.
הגדרים לגירי בשיטת רש"י מופיעים בדבריו בבבא מציעא. רש"י שם (קיז ע"א ד"ה איני) מסביר שלפי רבי יוסי על הניזק להרחיק עצמו במקום שאין האדם מזיקו בעצמו כגון אילן ובור שבשעת הנטיעה אינו מזיקו אלא השורשים גדלים מאליהם לאחר זמן, אך כאשר האדם עצמו מזיקו וזורק בו חציו כמו כאן ששופך מים על ראשו אין זה גרמא אלא מזיק ממש.
גם בדבריו מופיע גדר המיידיות אולם הוא מביא גדר נוסף – הישירות. אילן מוגדר כגירי גם בגלל שהשורשים גדלים מאליהם. יש מקום לעיין בדבריו מה היחס בין שני הגדרים שכתב כאחד, ומסתבר שהואיל ולדעתו משמעות גירי היא אדם המזיק 1 הרי שהמדד העיקרי הוא הישירות. יתירה מזו, נראה שכל הגדר תלוי בישירות אלא שבמקרים מסויימים המיידיות גורמת להחשיב זאת כישיר. במקרה כמו של דוושא שזו גרמא גמורה, כי הנזק נעשה על ידי אחרים שנמנעים מלדרוך שם, אף אם הנזק יתרחש באופן מיידי לא ייחשב הדבר לגירי לדעת רש"י, אך במקרה של אילן, האדם נטע את האילן אלא שיש כאן גורם טבעי נוסף והוא שהשורשים גדלים מעצמם, אך מכיוון שהאדם נטע את האילן וגם זהו חוק טבעי שדרך השורשים לגדול, אילו הייתה מתרחשת הגדילה באופן מיידי היינו רואים זאת כנזק ישיר, כפי שאנו מתייחסים לאש כחיציו למרות שגורם אחר מעורב בו ולא האדם הזיז את האש אלא טבע האש להתפשט מעצמה.
את המשך הגמרא שהעמידה ב'פסקי והדר נפלי' מסביר רש"י: "לא היתה מקום רחיצת ידים של עליון על מקום נזקי תחתון, אלא במקום אחר, משם הן נמשכין, עד שנופלים במקום שמזיקין". לכאורה עולה כאן גדר חדש – המיקום, וכעין דברי הרמב"ן, שהרי רש"י לא ביאר שהיה שינוי בזמן אלא במקום. אפשר לדמות זאת למה שמצאנו בסנהדרין עז ע"ב לגבי המסיר סכר: "אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא גירי דידיה הוא ומיחייב הני מילי בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא".
אולם באמת נראה שגם בדברי רש"י וגם בדברי הגמרא בסנהדרין הגדר אינו המיקום אלא הישירות. אם המים נופלים באותו מקום ומזיקים הרי שהם מכוחו הישיר של שופכם ואילו אם הם נופלים על מקום מסויים וממשיכים למקום אחר פסק כוחו של הראשון ומעתה המשך הנפילה מהמקום האחר אינה מכוחו.
גם לדעת הרמב"ן נראה שהמיקום הוא אמצעי להגדרתו כישיר, כלומר, אם הנזק לא הולך למקום אחר ומזיק אלא מזיק מאותו מקום בו הניחו האדם, הרי שהנזק נעשה בצורה ישירה יותר. אולם בשונה מרש"י אין זה אמצעי להגדרתו כעין אדם המזיק, שהרי בסיד וסלעים לא מדובר בדבר שנופל מידי האדם על הדבר הניזוק בניגוד למים שנופלים מהעליון על התחתון, ואם כן כאן לא שייך לומר שהמיקום הוא אמצעי להגדרתו כאדם המזיק, אלא ברור שנזק הסיד אינו ממש כחיצים שיורה האדם ואף על פי כן מוגדר לדעת הרמב"ן כגירי בגלל שמזיק ממקומו.

נמייה ועורבים
המקרה של נמייה יובן היטב לפי הגדרתו של רבנו חננאל, שכן המדד הוא המיידיות, וכדברי הגמרא הסיבה להגדרת נמייה כגירי היא שמצוי שהנמייה יושבת בחור סמוך ויתכן שבעודו מניח את הסולם תקפוץ מיד על הסולם ותמשיך לשובך.
אולם לדעת רש"י שהמדד הוא הישירות ונחשב אדם המזיק קשה, שהרי כאן הנזק נעשה על ידי הנמייה, ואמנם כבר נתבאר שמוכרחים לחדש לפי רש"י שיש מקרה שיכול להיחשב כגרמא ובכל זאת להיחשב כאדם המזיק, אולם בכל זאת במקרה כאן שכל הנזק נעשה על ידי הנמייה והוא רק קירב את הסולם לכאורה דומה לדוושא וקשה להכלילו תחת גדר של אדם המזיק.
והנה רש"י (ד"ה דבהדי) כותב בביאור המקרה: "בעוד שאוחז בסולם קפצה", ולכאורה קשה, מה אכפת לי אם עדיין אוחז בסולם, וכי אם ימשיך לאחוז בסולם חצי שעה נוספת לאחר שהסמיכו לשובך ואז תקפוץ נמייה גם כן ייחשב לגירי?! אפשר להסביר שכמובן אין שום עניין בעצם האחיזה אלא כוונת רש"י לומר שזמן קפיצת הנמייה היה כל כך מיידי שאפילו לא הספיק להסיר ידו מן הסולם, ולפי זה עדיין נצטרך לדחוק שלמרות שמדובר בגרמא גמורה המיידיות הגמורה גורמת להחשיב זאת כעין אדם המזיק (בגרמא).
אולם אפשר לבאר באופן נוסף. התוס' שאנץ (מובא בשיטה מקובצת כו ע"א) כותב שהחשש הוא שבעודו מניח את הסולם תקפוץ הנמייה ונמצא שהוא מקרב את הנמייה בידיים אל השובך. אפשר לומר שזו גם כוונת רש"י ולפי זה מתאים לשיטתו שגירי נחשב לאדם המזיק ולכן מצריך שהאדם יהיה ממש שותף בעשיית הנזק, ומכל מקום עדיין נחשב לגרמא כי הנמייה ממשיכה וקופצת מן הסולם אל השובך וטורפת את היונים 2 .
לפי הביאור השני צריך עיון מהמקרה בדף כג ע"א שהגיעו עורבים בעקבות מקיזי הדם ואכלו את התמרים של רב יוסף ורב יוסף ביקש לסלקם. משמע שמוגדר כגירי, ולפי ביאור התוס' שאנץ קשה שהרי שם הוא לא קירב אותם. אפשר ליישבו על פי ביאור רבנו יונה (כג ע"א ד"ה א"ל אביי) שהסביר שהאומנים היו מפריחים את היונים ולכן נחשב לגירי, אולם מפשטות לשון רש"י (ד"ה אפיקו): "אל יקיזו לי עוד כאן שעל כן העורבים באין" משמע שהיו פורחים מעצמם, וצריך עיון.

הטעם שבגירי המזיק צריך להרחיק
לפי שיטת רש"י סברת רבי יוסי מאוד מובנת. אמנם בדרך כלל סבור הוא שעל הניזק להרחיק את עצמו, משום שהשימוש של הניזק לא עדיף יותר מזה של המזיק, אולם כאשר נחשב אדם המזיק או לכל הפחות קרוב לאדם המזיק ודאי מחוייב הוא להרחיק ככל דיני נזיקין. אולם צריך להבין מהי סברת רבנו חננאל , הרי אם אינו מוגדר כאדם המזיק, מה אכפת לי אם הנזק נעשה מיד או לאחר זמן, ובפרט מהי סברת הרמב"ן, מה אכפת לי אם הנזק נעשה באותו מקום או לא.
והנה הרמ"ה (כה ע"ב אות קה) מבאר גם הוא כדעת רבנו חננאל שגדר גירי תלוי במיידיות: "כגון דאזיל היזיקא משעת הנחתו או מעידן מעשה דעביד האי מזיק ברשותיה ואזיל היזיקא בלא עיכובא עד דמטי גבי הדבר הניזק ומזיק ליה", ומנמק: "דכי האי גונא על המזיק להרחיק את עצמו, דכמאן דעביד מעשה ברשותא דחבריה דמי". הרמ"ה לא מנמק שנזק זה מפאת היותו ישיר מוגדר כאדם המזיק ולפיכך עליו להתרחק אלא מנמק שנחשב כעושה המעשה ברשות חברו. כלומר, בגלל שהמעשה יחסית ישיר הוא מוגדר כאילו הניח את הנזק ברשות חברו. על פי זה נוכל להטעים את רבנו חננאל, שאף שאין זה מספיק ישיר כדי להגדיר את האדם כאדם המזיק, מכל מקום נחשב כאילו עושה ברשות חברו ולכן לא שייך ההיתר של רבי יוסי "זה עושה בתוך שלו" 3 , וכן דייק וביאר הברכת אברהם (כב ע"ב ס"ק ד).
לפי רש"י הכינוי "גירי" מדמה את הנזק לחיצים מבחינת הישירות שבין הנזק לאדם שעשאו ואילו לחולקים הדימוי הוא מצד מיקום המעשה, שנחשב כעושה בתוך חצר חברו וכיורה לשם חיצים.
ניתן להסביר את שיטת רבנו חננאל והרמב"ן באופן אחר. לדעתם כאשר הנזק מתרחש באותו זמן או מאותו מקום בו הונח יש לדבר שמניח שם מזיק ואילו אם הנזק מתרחש לאחר זמן ובמקום אחר אין לכך שם מזיק. לפי זה גם רבי יוסי מודה לחכמים שעקרונית על המזיק להרחיק את עצמו ואיננו אומרים באופן גורף שבהלכות שכנים הגישה שונה משום שמניעת השימוש מהמזיק אינה עדיפה ממניעת שימוש מהניזק. אולם כאשר עדיין אין שם מזיק לדבר שמניח מתיר רבי יוסי להניחו, כי כאן משתמש ברשותו ואין לכך עדיין שם של מזיק ורק בעתיד יוולד מכך ממילא נזק.
אבן האזל (שכנים י, ה ד"ה והנה בהגה"מ) בתחילה נקט שהטעם שרבי יוסי מודה בגירי דיליה הוא כפי שכתבנו בדעת רש"י, שנחשב אדם המזיק, אולם לבסוף (ד"ה ונראה דגם) דחה זאת מכך שבלוקח כן רשאי להשאיר נזקו למרות שהנזק הוא בגירי, ולכן הסיק שאף בגירי אין איסור מדיני נזיקין אלא האיסור הוא רק משום דיני זכויות השכנים, שיש לכל אחד זכות להשתמש בתשמישו בלי שימנענו חברו, ולפיכך כשאין גירי סובר רבי יוסי ששניהם שווים ולכן הניזק לא רשאי לדרוש מהמזיק להימנע מתשמיש כדי שהוא (הניזק) יוכל להשתמש, אך בגירי דיליה רק לניזק יש זכות ולמזיק לא. לפי זה לא מוכרחים להגדיר זאת כדברי הרמ"ה שנחשב ממש כעושה בשל חברו, אלא די בכך שהנזק ישיר במידת מה כדי שלא נראה את הצדדים כשווים ונעדיף את הניזק. במקרה שהנזק מאוד עקיף אף שהוא הגורם המזיק והשני הוא הניזק אנו מתייחסים אליהם כשווים ולא מעדיפים את האחד מחברו.

^ 1.אמנם הערנו שהמושג כאן רחב יותר מאדם המזיק אך עדיין המדד תלוי בקירבה לגדרי אדם המזיק.
^ 2.שוב ראיתי שכן ביאר בשיעורי רבי שמואל (אות נח) את שיטת רש"י. ועיין עוד בחזון איש (ב"ב סי' י ס"ק א) שהביא שלוש אפשרויות בביאור המקרה: או שקפצה לאחר שהניח או שקפצה בעודו אוחז בסולם או שקפצה בעודו מניח ונמצא שקירב את הנמייה אל השובך.
^ 3.אולם כאמור לעיל, הגדר שהוסיף הרמב"ן, שגם אם מזיק ממקומו מוגדר כגירי, לכאורה כן קשור לישירות.