עוד על (אי) שותפות בהנהגה | הרב יוסף כרמל | בית המדרש

מדורים
פרשת שבוע

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
בשלח

236

3 דק' קריאה

חז"ל מספרים לנו כי ברגעים הקריטיים, לפני קריעת ים סוף, עלתה שאלת המנהיגות על הפרק, בכל חריפותה.
נעיין במדרש המובא במסכת סוטה:
"דתניא, היה ר"מ אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר: שם בנימין צעיר רודם, אל תקרי רודם אלא רד ים, והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר: שרי יהודה רגמתם, לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכָן לגבורה, שנאמר: ובין כתפיו שכן; אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר: סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל, ... לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל, שנאמר: היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, מה טעם היתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו? משום דהים ראה וינוס" (דף לו ע"ב/דף לז ע"א).
מתוך דברי המדרש משתקפות שתי מחלוקות:
הראשונה - המחלוקת בין בני לאה בראשות יהודה ובין בני רחל בראשות בנימין, בשאלה: מי ינהיג?
השניה - בין התנאים, בשאלה: מי זכה בהנהגה?
כמו שהסברנו בדברינו לפרשת בא בשבוע שעבר, הדרך הנכונה היא בשותפות בין הצאצאים של שתי האימהות - נשותיו של יעקב.
נדגים זאת, גם באמצעות הצעה להסבר הפרק הפותח את ספר שופטים (ממנו לקוחה גם ההפטרה של פרשתנו).
תקופת השופטים, כמעט לכולי עלמא, הייתה תקופת שפל בתולדות אומתנו. ניתן לזהות תהליך הדרדרות רוחנית של העם לאורך הספר, כשהמאפיין המרכזי הוא חוסר הנהגה מרכזית או מנהיג מאחד.
מהו המסר של הפרק הראשון בספר, שלכאורה מחזיר אותנו לתקופת יהושע, וחוזר ומספר גם על מאורעות שכבר נזכרו בספר יהושע?
נזכיר דוגמא אחת:
שופטים א', כז - "וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת ישב יוֹשְׁבֵי דוֹר וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי יִבְלְעָם וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת"
יהושע י"ד, יב - "וְלֹא יָכְלוּ בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְהוֹרִישׁ אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת"

עיון בפרק מגלה לנו שהנביא הדגיש שתי עובדות:
א. כאשר הקב"ה הכריע בשאלה: "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ" (שופטים א' א)
והתשובה הייתה: "יְהוּדָה יַעֲלֶה". שבט יהודה ביקש דווקא משבט שמעון להצטרף אליו: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי". יהודה לא ביקש מבניה של רחל להצטרף אליו. שבט יהודה ממשיך את הטעות מפרשת וישב, שם שמעון ולוי האחים, יחד עם יהודה, פגעו באחווה ומכרו את יוסף.
ב. גם בני יוסף טעו באותה טעות. אפרים ומנשה יוצאים למשימה בלי לשתף את בני יהודה אחיהם, וז"ל המסר: "וַיַּעֲלוּ בֵית יוֹסֵף גַּם הֵם" (שם, כב).
בפרק זה הנביא מוסר לנו כי כלב ובני יהודה הכו את אנשי חברון וכלב היה זה שעסק בכיבוש דרום הר חברון.
גם עובדה זה מעלה את אותה התמיהה: מדוע יהושע בן נון - מנהיגו של שבט אפרים - לא שיתף בהנהגה את כלב, שותפו משכבר הימים?
המסקנה העולה מהפרשיות הפותחות של ספר שופטים היא, שבתקופה זו האחדות בין השבטים הייתה מהם והלאה, מה שמסביר כל כך הרבה שנים של כישלון ושעבוד לעמים אחרים.

בימים אלה, של ניסיונות בין לאומיים לפגוע במעמדה של מדינת ישראל ושל ניסיונות ומעשי רצח אכזריים ונוראים שפגעו גם בנשים רחמניות, נזכור כי אחדות שנובעת מנכונות לשותפות בהנהגה, היא זו שהובילה אותנו תמיד לכיוונים הנכונים.