בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בשלח
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
10 דק' קריאה
כוח התפילה מונח בטבעם של ישראל
פרשת בשלח פותחת בעיצומה של היציאה הגדולה ומספרת על מסע ישראל במדבר עד חנייתם על הים ורדיפת פרעה אחריהם, וכך נאמר:
"וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" 1 .
לפני שני פסוקים בלבד נאמר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" 2 , והנה כעת, משפרעה הקריב, הכול מתהפך, מאגרא של 'יד רמה' ירדנו לבירא עמיקתא של 'ויראו מאוד', ואז 'ויצעקו בני ישראל אל ה'', ומיד לאחר מכן באים דברי תלונה:
"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" 3 .
תוך כדי דיבור הופכים בעלי התפילה למתלוננים, אבל בשורש, בעומק הצרה, עם ישראל מתגלה בראש ובראשונה כבעל תפילה. התפילה היא טבעית לעם ישראל, וכדברי רש"י 4 :
"ויצעקו - תפשו אומנות אבותם. באברהם הוא אומר: 'אל המקום אשר עמד שם' (בראשית יט, כז), ביצחק 'לשוח בשדה' (בראשית כד, סג), ביעקב 'ויפגע במקום' (בראשית כח, יא)".
עם ישראל נמצא בשפל המדרגה, כוחו מדולדל לאחר שנות השעבוד המפרכות ורוחו עוד שקועה בטומאת מצרים, אבל בעת צרה בוקע ועולה כוח התפילה שמונח בטבעם של ישראל.

מנהג ישראל לצעוק לה'
המהר"ל 5 בספר "גור אריה" 6 מבאר מהי ה'אומנות' שעליה אנחנו מדברים, וזו לשונו:
"תפסו אומנות אבותם - דאין לומר שהיו צועקים כדרך הצדיקים שהם צועקים בעת צרה, דהא היו מתלוננים עכשיו לומר 'הלא טוב לנו עבוד את מצרים' (ראה פסוק יב), אלא שהוא אומנות אבותם, שכך היה מנהג אבותם, ודבר שהוא מנהג אבותם נמשך האדם תמיד אחריו, אף על גב שאינו עושה בכוונת ליבו ודעתו. וכמו כן אמרו (חולין יג ע"ב): גוים שבחוצה לארץ אינם עובדי עבודה זרה אלא שמנהג אבותיהם הם בידיהם, הרי שהאדם עושה דבר משום המנהג, אף על גב שאין עושה זה בכל ליבו".
מן ההקשר לומד המהר"ל, שלא מדובר בצעקת צדיקים, כי מיד לאחר מכן הם מתלוננים. על כורחנו, אומר המהר"ל, מדובר במנהג אבות ששייך לטבע הישראלי. צעקת בני ישראל שמוזכרת כאן בפסוקים באה מתוך אינסטינקט טבעי. אמנם קיימות תלונות שונות בלב, אבל לפני כן חייבת לבוא תפילה לה', כי התפילה היא 'אומנות אבותינו', היא חלק מהדי. אן. איי שלנו.

אומנות דורשת חינוך
כדי להיות אומן דרושה הכנה רבה, צריך לעבור תהליך ארוך של חינוך. 'אומנות' ו'חינוך' הם שני תחומים שקשורים זה בזה בקשר אמיץ. ביטוי לכך ניתן למצוא בדברי רש"י על הפסוק "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" 7 , וזו לשונו:
"חניכיו - 'חנכו' כתיב, זה אליעזר שחנכו למצוות. והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה. וכן 'חנוך לנער' (משלי כב, ו), 'חנכת המזבח' (במדבר ז, יא), 'חנכת הבית' (תהלים ל, א)".
הרגלת אדם לאומנות נקראת חינוך, וכשאנחנו חונכים דבר, אנחנו בעצם מרגילים אותו לתפקיד שלו. הורים שמחנכים את ילדיהם, הם בעצם מרגילים אותם לאומנות ששייכת אליהם. להיות יהודי זו אומנות ולהיות בן אדם זו אומנות, ואומנות דורשת חינוך.

חינוך זה הרגל
הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת מנחות 8 , בדברו על 'חנוכת המזבח', כותב מהי ההגדרה של המושג 'חינוך', וזו לשונו:
"וענין החינוך, ההרגל. אמר שתחילת מה שמקריבין על מזבח החיצון בתחילת עשייתו לא יהא אלא עולה של שחר. וכן לחם ראשון שנותנים על השולחן לא יהא אלא ביום השבת, שנאמר: 'ביום השבת'. ותחילת הדלקת הנרות במנורה בין הערבים, שנאמר: 'מחוץ לפרכת העדות יערך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה''. והושאלה מילת חינוך בדברים אלה להתחלת העשייה, כאילו מרגילים כלי זה לעבודה זו על דרך הדמיון לאדם בתחילת לימודו מדע מסויים או מידות מסויימות שיתרגל בהם עד שיקלטו בו כתכונה".
אם כן חינוך זה הרגל, וההרגל הופך את האדם לאומן. ההבדל בין 'בעל מלאכה' לבין 'אומן' הוא, שבעל מלאכה עובד לפי התרשים שמביאים לו, אומרים לו להכין כיסא אז הוא מכין כיסא, אומרים לו להכין שולחן אז הוא מכין שולחן, אבל האומן, כשהוא מכין משהו, הוא משקיע בו את תמצית אישיותו, הוא חי את יצירתו. ובהקשר שלנו, שמדובר באומנות התפילה, מתאים ביטויו של דוד המלך ע"ה: "וַאֲנִי תְפִלָּה" 9 , התפילה היא תמצית אישיותו של דוד המלך.

מהו 'אומן'?
בבראשית רבה 10 אנו מוצאים הגדרה נוספת למושג 'אומן', וזו לשון המדרש:
"רבי הושעיה רבה פתח: 'ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום' וגו' (משלי ח, ל), אמון - פדגוג, אמון - מכוסה, אמון - מוצנע. ואית דאמר: אמון - רבתא".
רבי הושעיא רבה, כשהיה דורש בציבור, היה פותח בפסוק ממשלי "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת". בפסוק זה קוראת התורה ומכרזת: אני שנבראתי והייתי קניינו של הקב"ה לפני כל הברואים, ובי ברא הקב"ה את עולמו. כיוון שהביא רבי הושעיה פסוק זה לדרשה, פתח בביאור המילה 'אמון' והביא שלושה פירושים: אמון במשמעות של פדגוג המטפל בילדים לגדלם, אמון במשמעות של מכוסה ועטוף בלבוש, ואמון במשמעות של מוצנע ומוסתר מעיני הרואים. ויש אומרים שאמון משמעותו גדולה וחשובה. בהמשך מבקש הדרשן לעגן את ההסברים השונים וכותב:
"אמון פדגוג, היך מה דאת אמר: 'כאשר ישא האומן את היונק' (במדבר יא, יב). אמון מכוסה, היאך מה דאת אמר: 'האמונים עלי תולע' וגו' (איכה ד, ה). אמון מוצנע, היאך מה דאת אמר: 'ויהי אומן את הדסה' (אסתר ב, ז). אמון רבתא, כמה דתימא: 'התיטבי מנא אמון' (נחום ג, ח), ומתרגמינן האת טבא מאלכסנדריא רבתא דיתבא בין נהרותא.
דבר אחר: אמון - אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה 'בראשית ברא אלקים', ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר: 'ה' קנני ראשית דרכו' (משלי ח, כב).
הקב"ה הוא האומן והתורה היא הכלי, וכשם שהקב"ה מתבונן בבריאה ודואג שהכול יהיה טוב יותר ומסודר יותר, כך האומן נותן עיניו בכלי אומנותו וחושב כיצד יוכל לשכללו. אומנות זו תורת השכלול, האומן נמצא בתנועה מתמדת, וכשעם ישראל נמצא בצרה מתגלית אומנות האבות שטבועה בו.
כשאומן מתבונן בדבר כלשהו, ברגע אחד יכול להבריק לו רעיון, ובעיני רוחו תיפרס תכנית שלמה כיצד ליצור יצירה חדשה. בהתאם לזה, כשעם ישראל חונה על הים ורואה את מצרים רודפים אחריו, מתפרצת מתוכו אומנות אבותיו והוא צועק אל ה' בתפילה.

עיקר החינוך צריך להיעשות בגיל צעיר
הגמרא בשבת 11 אומרת על רשב"י וחבריו שהיתה 'תורתן אומנותן'. יש תלמידי חכמים שהחיבור שלהם לתורה הוא טבעי, והתורה היא חלק בלתי נפרד מאישיותם.
רבנו יונה בפירושו לספר משלי 12 עומד על משמעות הפסוק "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה", ומבאר:
"תרגיל הנער בדרכי המידות הטובות והמנהגים המתוקנים על פי הדרך אשר הוא מתייצב עליה, רוצה לומר כי יחל ללמדו ולהרגילו בתיקון העניינים אשר תולדתו קרובה לקבל תיקונם. וכן ירגילוהו מענין לענין ומדרך לדרך על פי אשר תשיג יד שכלו לקבל וימצא בכוח תולדתו להכיל כי אין מגיעין אל שלמות המידות בפעם אחת כי אם לאט ועל יד שכלו, ומן הקרוב לתולדת אל הרחוק ממנו. וזה כיוון ענין 'על פי דרכו'".
תחילה יש להרגיל את המתחנך בדברים שקרובים לליבו, דברים שביכולתו להשתנות בהם מהר.
"בימי הנערות הדבר קרוב ליישר הטבע ולתקן המידות ויקבל ההרגל ו'גם כי יזקין לא יסור ממנה', כאשר אמרו ז"ל: ההרגל על כל דבר שלטון. אבל בימי הזקנה רחוק הדבר להחליף הטבע ולהעתיקו אחרי שהרגילו בפועל, ויצטרך טורח גדול ועמל עצום להפכו משורשו".
לשנות יהודי מבוגר, זה כמעט חסר סיכוי, לכן עיקר העבודה צריכה להיעשות בגיל הצעיר.
"ועל כן נתחייבנו בתוכחת הנער, כי אין כח כלי שכלו שלם, והטבע נמצא בו, ואין לו תוכחת מנפשו, ואם ירגיל טבעו בפועל ובהנהגה, כאשר יגיע לזמן שלמות שכלו ילאה להשיב ההרגל אחור ולתקן טבעו, על כן נתחייבו האב והאם לעזרו בשכלם ולתקן טבעו בימי הנערות קודם שישלוט עליו ההרגל".

תפקיד ההורים הוא, לחנך את ילדיהם בגיל הצעיר ולעצב את אישיותם, כך שההרגלים הטובים יתפסו מקום מרכזי באישיותם וילוו אותם לאורך ימים ושנים.
"והשנית, כי בזמן הגידול, והוא בזמן הנערות, יוכל לתקן טבעו יותר".

כיצד מתרגלים?
בהלכות דעות כותב הרמב"ם 13 :
"וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו".
אדם צריך להרגיל את עצמו, 'יעשה וישנה וישלש', צריך להתרגל לחזור על הדברים שוב ושוב, 'שתרגילנו בתורתך' 14 , להתרגל לתלמוד תורה ולמידות טובות, להתרגל למצוות ומעשים טובים, ומתוך כך ההרגל הופך להיות טבע.

אומנות המוסר דורשת השקעה
האומנות שבבנין החינוך קשורה באיזון הכוחות הנפשיים שבאדם, כפי שכותב הרש"ר הירש 15 בספרו "יסודות החינוך" 16 :
"אומנות גדולה היא להבחין בכל העניינים השונים והמגוונים של החיים, להקפיד תמיד על המידה הנכונה, שלא לעבור את הגבול, להכיר את התחום בין הטוב והרע, לפתח את התכונות על ידי הסתגלות מעשית, כדי שיהיו כל כוחות נפשו וכשרונותיו של האדם מרוסנים בידיו להטותם תמיד לצד הטוב".
שאלת האיזון המוסרי, היא שאלה יומיומית שמלווה את האדם בכל מעשיו, וכדי לדעת כיצד לשמור על איזון נכון, דרושים הרגלי חיים.
בהמשך 17 כותב הרש"ר הירש:
"אכן, המוסריות היא בגדר אומנות, ושומה עלינו לחנך את בנינו לקראת השתלמות מוסרית לפי אותה השיטה בה משתלמים תלמידים ומגיעים לדרגה של מומחיות בשטחים אחרים".
הורים משקיעים בילדיהם את הונם ומרצם, כדי שיהיו מצטיינים. אבא לוקח את הילד שלו לאימונים, ועושה הכול כדי לתת לו את הכלים הנכונים שיכשירו אותו להיות שחקן כדורגל מקצועי, הוא משקיע בו זמן ומחשבה ומלמד אותו להיות אומן בכדורגל, שתהיה לו שליטה מוחלטת בכדור, שידע מתי לקחת את הכדור, מתי להקפיץ אותו, וכיצד לבעוט בזווית המדויקת ובעוצמה הנכונה כך שהכדור יתרומם לגובה הנכון ובמסלול המיטבי. ההשקעה האדירה הזו נדרשת לא פחות בחינוך למוסריות, על ההורים להשקיע את הונם ומרצם כדי שבנם יהיה מוסרי, צריך להשקיע בזה זמן וכסף, לפחות כמו בכדורגל.
"אין אדם מומחה מלידה ואין הוא מגיע לרמתו אלא אחרי שקידה מרובה ואימונים רבים. הוא הדין כאשר מדובר בהישגים באומנות המוסר. אין איש צדיק מלידה. כל אדם נולד עם תכונותיו וכישרונותיו, וחזקה על כל אחד ואחד שיש לו את התכונות הדרושות כדי להגיע לרמה המוסרית הגבוהה ביותר".
העבודה החינוכית צריכה להיות יסודית, היא צריכה להיטמע בנפש הילד עד כדי כך שהאינסטינקט הטבעי שלו יהיה אינסטינקט של מידות טובות.

הגיע הזמן לקבוע סדרי אכילה
כשהעבודה החינוכית היא שטחית ואיננה מוטמעת בנפש המתחנך, אז התוצאה היא בהתאם. דוגמא לכך אנו מוצאים בדברי הספורנו 18 על הפסוק "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" שבפרשת המן, וזו לשונו:
"ערב וידעתם - יהי רצון שמה שאמר לי שיתן לכם מזון יהיה באופן זה, שיתן לכם בערב צרכי הערב, בענין שתדעו שהאל יתברך הוציא אתכם לגמרי מארץ מצרים, כי יוציאכם גם ממנהגיה, שהייתם יושבים שם על סיר הבשר, בלתי זמן סעודה קבועה כבהמות, כאמרם ז"ל: בתחילה היו ישראל כתרנגולים המנקרים באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה (יומא עה ע"ב)".
היציאה ממצרים איננה יציאה רק מעבדות לחירות, אלא יציאה מכל המנהגים המקולקלים שנהגו במצרים. במצרים היו ישראל יושבים על סיר הבשר כבהמות, וזמן סעודתם לא היה קבוע, כולם היו שקועים בעולם החומר, וכעת, אחרי היציאה הגדולה ממצרים, הגיע הזמן לקבוע סדרי אכילה, 'ערב וידעתם...', כשזמנו של המן קבוע וכמותו קצובה אז הניזונים ממנו אינם משועבדים אליו. כשעם ישראל יוצא ממצרים, הוא נדרש לשרש את ההנהגות המקולקלות שהונהגו בתקופת גלותו, ולרכוש הרגלים מתוקנים המתאימים לשורש נשמתו.

הטבע הישראלי חזק יותר מכל השפלה
התהליך המופלא הזה, שבו עם עבדים שהתרגל לנפש שפלה ובזויה, יוצא ממצרים ביד רמה ומצליח לבנות קומה בריאה של אנושיות ולאומיות, הוא נס ופלא, וכך כותב ה"אבן עזרא" 19 על המילים "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'", בהן קורא משה אל העם להתבונן ביד ה' המושטת אליהם להושיעם על ידי קריעת הים בדרך נס:
"יש לתמוה: איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?
התשובה: כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפילת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו, שהוא 'עושה גדולות' (איוב ה, ט) ו'לו נתכנו עלילות' (שמואל א' ב, ג), סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה".
שנות השעבוד הטביעו את חותמם בישראל, בני ישראל התרגלו להיות עבדים ופתאום הם הופכים להיות בני חורין. קשה לצפות מאנשים שהתרגלו למנטליות של עבד לשנות את עורם ברגע אחד ולהתנהג כמו אדונים. לכן מובן מדוע פחדו ישראל בראותם את האויב המצרי מתקרב, על אף הפער ביחסי הכוחות לטובת ישראל. ויחד עם זאת הקומה החדשה שישראל מצליחים לבנות בזמן כה קצר חרף שנות העבדות וההשפלה שעברו עליהם, מעוררת התפעלות, ומגלה כי סוף סוף הטבע הישראלי חזק יותר מכל השפלה וביזוי, ובשורש נשמתם ישראל קשורים בקשר אמיץ לאומנות אבותם.



^ 1.שמות יד, י.
^ 2.שמות יד, ח.
^ 3.שמות יד יא-יב.
^ 4.רש"י שמות יד, י.
^ 5. רבי יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל מפראג) (פולין, צ'כיה), הר"פ-השס"ט - מגדולי ישראל הבולטים של תחילת תקופת האחרונים. תלמיד המהרש"ל ורבם של בעל ה"תוספות יום טוב" ורבי דוד גאנז בעל "צמח דוד". מעבר לבקיאותו הרבה בתלמוד, בספרות האגדה ובקבלה, היה גם בקי בפילוסופיה, באסטרונומיה ובשאר המדעים של תקופתו‏‏. תורתו השפיעה רבות הן על תנועת החסידות הן על תנועת ההתנגדות, שקמו למעלה ממאה שנים לאחר מותו. חיבר ספרים רבים בהם הוא פותח צוהר להבנה עמוקה ושיטתית של עולם האגדה והסוד. על מצבתו נכתב: "כל פרד"ס נכנס שלום ועבר, ויחכם מכל דגמר וסבר, ולא הניח דבר...".
^ 6.גור אריה שמות יד, י.
^ 7.בראשית יד, יד.
^ 8.פירוש המשנה לרמב"ם מנחות פ"ד, מ"ד.
^ 9.תהלים קט, ד.
^ 10.בראשית רבה א, א.
^ 11.שבת יא ע"א.
^ 12.פירוש על משלי לרבנו יונה גירונדי, משלי כב, ו.
^ 13.רמב"ם הלכות דעות א, ז.
^ 14.מתוך נוסח ה'יהי רצון' שלאחר ברכות השחר.
^ 15. הרב שמשון בן רפאל הירש (רש"ר הירש) (גרמניה), התקס"ח-התרמ"ט - מהבולטים שבמנהיגי היהדות באירופה ומחשובי פרשני המקרא האחרונים. אבי שיטת "תורה עם דרך ארץ". בילדותו למד תורה מפי סבו ואביו. בהמשך אחת מהדמויות שהשפיעו עליו מאוד, היה הרב יצחק ברנייס, רבה של המבורג. בגיל עשרים נסע אל ישיבתו של רבי יעקב עטלינגר, בעל ה"ערוך לנר", ולאחר שנתיים וחצי בלבד של לימודים קיבל ממנו היתר הוראה. עם פרישת רבה של דוכסות אולדנבורג, נתמנה הרש"ר הירש בהמלצתו למחליפו והוא רק בן עשרים ושתיים. בתקופה זו התפלמס בחריפות עם מנהיגים רפורמים, וכן עם שונאי תנ"ך נוכריים, וחיבר את ספרו "חורב" על הסברת טעמי המצוות ומיונן לסוגיהן. קודם לכן פרסם חוברת בשם "אגרות צפון". בשנת התר"א מונה לרבם של שני המחוזות המערביים של ממלכת הנובר, אוריך ואוסנאבריק, ועבר להתגורר באמדן. שם המשיך בפעילותו הפולמוסית נגד הרפורמה תחת הסיסמה "האמת מתקיימת. השקר לא מתקיים", וכן הרבה לעסוק בחינוך ובגמילות חסדים. כעבור שש שנים נקרא לכהן כרבה הראשי של מורביה, משרה שלא היתה לה מקבילה באירופה מבחינת הסמכויות שניתנו לנושא בה. ממקום מושבו בניקלשבורג היה אחראי על חמישים ושתיים קהילות. בשנת התרי"א החליט לנטוש רבנות חשובה זו לטובת קהילת פרנקפורט, שם הקים בית ספר תיכון בו שולבו לימודי חול ולימודי קודש - "תורה עם דרך ארץ". בפרנקפורט חיבר הרב הירש את פירושיו לתורה, לסידור התפילה ולספר תהלים. בתקופה זו עמד בראש המערכה להפרדת הקהילה האורתודוקסית מהקהילה הכללית, שנטתה לרפורמיות. הרב הירש התנגד נחרצות לראשוני חיבת ציון ולרעיון החדש של הלאומיות היהודית כמטרה לגאולת העם, אף בצביונה הדתי.
^ 16.יסודות החינוך ח"ב עמ' מח.
^ 17.יסודות החינוך ח"ב עמ' נא.
^ 18.ספורנו שמות טז, ו.
^ 19.אבן עזרא שמות יד, יג.
מקורות עיקריים:
רש"י שמות יד, י , גור אריה שמות יד, י , פירוש המשנה לרמב"ם מנחות פ"ד, מ"ד , בראשית רבה א, א,פירוש על משלי לרבנו יונה גירונדי, משלי כב, ו , רמב"ם הלכות דעות א, ז , יסודות החינוך ח"ב עמ' מח-נא , ספורנו שמות טז, ו , אבן עזרא שמות יד, יג
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il