- מדורים
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
65
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
כשהתורה מצווה על בניין המשכן בפרשת "תרומה", היא כוללת בתרומה לבניית הכלים והמשכן, "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים". אחר כך תרומת השמנים: "שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים". אחר כך תרומה לצורך בגדי הכהן הגדול: "אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן", שבלעדיו אין השראת שכינה.
הסדר הזה נשמר גם בסוף פרשת "תרומה". בתחילה מתארת הפרשה את מידות הכלים והמשכן. אחר כך בפרשת "תצווה", התורה ממשיכה עם השמן: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". ואחר כך התורה מצווה על הָאֵפֹד וְהַחשֶׁן של הכהן הגדול, עם אַבְנֵי שֹׁהַם וְהמִלֻּאִים שמשבצים בשניהם.
גם בספר במדבר הסדר הזה נשמר. בסוף "נשא" התורה מדברת חנוכת המשכן. אחר כך התורה מדברת על חנוכת המנורה והדלקת השמן: "בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת" (במדבר פרק ח, ב-ד). רק אח"כ התורה מצווה אותנו על חנוכת הכהנים בתפקידם החדש (במדבר ח). ממש כמו בריאתו של עולם. שבתחילה נברא העולם, ברביעי נתלו המאורות, ובשישי נברא האדם שבא לעולם מתוקן ומסודר וכאן הוא מתחיל לפעול.
מְחֵנִי - תיקון למֵי נֹחַ
בפרשת "תצווה" התורה מדברת על הכהנים וגם על משה רבנו בעצמו. "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מפורסם הפירוש של בעל הטורים בשם הרא"ש כי בפרשת "תצווה" לא מוזכר שמו של משה בגלל שאמר "וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". וצריך להבין כי האמירה של משה "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" היא באמת תיקון לנֹחַ שלא מסר נפשו להציל את בני דורו. משה, לעומתו, מסר את נפשו להציל בני דורו במילים הללו ממש. על כן אצל נח נאמר: "כִּֽי מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י". שנקרא המבול על שמו כיוון שלא מסר נפשו להצילם. וכבר כתב על זה רבנו האר"י ז"ל כי אותיות מי נח הן אותיות מחני. ללמדך שאמירתו של משה תיקנה את חוסר ההצלה של נח (זוהר נח, דף סז ע"ב).
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (658)
הרב שמואל אליהו
253 - וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם
254 - לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה עוֹד
255 - כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן
טען עוד
מִשִּׁבְעָה בַּאֲדַר וְעַד שִׁשָּׁה בְּסִיוָן
בְּשִׁבְעָה בְּאֲדַר נוֹלָּד, בְּשִׁבְעָה בְּאֲדַר מֵת
בגמרא (סוטה יב ע"ב) יש מחלוקת באיזה יום הצילה בִּתיה בת פרעה את משה בהוציאה אותו מן היאור. "אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּנִיסָן הָיָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד לוֹמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה עַל הַיָּם בְּיוֹם זֶה, יִלְקֶה בְּיוֹם זֶה?! רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר, אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁשָּׁה בְּסִיוָן הָיָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד לְקַבֵּל תּוֹרָה בְּהַר סִינַי בְּיוֹם זֶה, יִלְקֶה בְּיוֹם זֶה?! בִּשְׁלָמָא לְמָאן דְּאָמַר, בְּשִׁשָּׁה בְּסִיוָן, מַשְׁכַּחַת לָהּ תְּלָתָא יַרְחֵי, דְּאָמַר מַר, בְּשִׁבְעָה בְּאֲדַר נוֹלָּד מֹשֶׁה, בְּשִׁבְעָה בְּאֲדַר מֵת מֹשֶׁה, מִשִּׁבְעָה בַּאֲדַר וְעַד שִׁשָּׁה בְּסִיוָן, תְּלָתָא יַרְחֵי הֲווּ! אֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר, בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּנִיסָן, הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ? אוֹתָהּ שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת הָיְתָה, רֻבּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, וְרֻבּוֹ שֶׁל אַחֲרוֹן, וְאֶמְצָעִי שָׁלֵם".
מַעֲלֶה עָלֵיהַ הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדְתוֹ
בִּתיה הצילה את משה ביום שבו הוא היה אמור להיוולד, בשישה בסיוון, יום מתן תורה, וחז"ל אמרו שהיא אמו. ולא עוד, אלה שהשם שניתן לו לדורות הוא השם שניתן לו על-ידי בִּתיה ולא השם שנתנה לו אמו יולדתו. שכך כתוב בגמרא: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא". תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, "טוֹב" שְׁמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, "טוֹבִיָּה" שְׁמוֹ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, הָגוּן (הָיָה) לִנְבִיאוּת. אֲחֵרִים אוֹמְרִים, נוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה, נִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת אוֹרָה. כְּתִיב הָכָא, "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (סוטה יא ע"ב).
בִּתיה נחשבת כמו אמו. שכך דרשו בגמרא (מגילה יג ע"א) את הפסוק (ד"ה א ד) "וְאִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר, וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שֹוֹכוֹ, וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ, וְאֵלֶּה בְּנֵי בִתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד". חכמינו דרשו שכל השמות הללו הם שמות של משה. וקראו לאמו המאמצת "בתיה" ו"יהודיה", בגלל מעלתה. כמו כן נאמר על בִתְיָה בַת פַּרְעֹה "יָלְדָה", למרות שהיא רק גידלה אותו. "אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הַמְגַדֵּל יָתוֹם וִיתוֹמָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ".
בזכות ההצלה הזאת נקראה בִתְיָה בַת פַּרְעֹה הבת של הקב"ה. כך במדרש: "רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: אמר לה הקב"ה לבתיה בת פרעה, משה לא היה בנך וקראתו בנך, אף את לא את בתי וקראתי אותך בתי, שנאמר: וְאֵלֶּה בְּנֵי בִתְיָה - בת יה" (ויקרא רבה א').
שתי שליחויות, שתי אימהות
ולמה היה צריך משה שתי אימהות, אחת יהודייה, ואחת נוכרית בת פרעה? כיוון שלמשה יש שתי שליחויות. שליחות אחת היא כלפי עם ישראל, לחזקם ולגאלם ולהדריכם בדרך התורה ולהביאם אל שערי ארץ ישראל. שליחות שנייה היא להציל את העולם. שכך נאמר בגמרא (שבת פח ע"א): "דַּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב (בראשית א) 'וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בוֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי'. ה"א יְתֵירָה לָמָּה לִי? מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית, וְאָמַר לָהֶם, אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִין אֶת הַתּוֹרָה - אַתֶּם מִתְקַיְּימִין. וְאִם לָאו - אֲנִי מַחְזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ". ואע"פ שבאותה שעה של מתן תורה לא ניכר שינוי לטובה באומות העולם, כבר ניתנה תורה לישראל ואמרו "נעשה ונשמע" ובזה נזרע הזרע שיחזיר את כל האומות לעבוד את ה' שכם אחד בימות המשיח. על חשבון זה כבר במתן תורה ניתנה להם ארכה של חיים. על חשבון העתיד.
תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה
מזמורים של תהילה
על כן כותב משה 11 מזמורים בספר תהילים המתחילים ב"תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה". במזמורים צ-צא נאמר כי אורכם של המהלכים של הקב"ה אלפי שנים: "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה", ואדם לפעמים לא רואה את כל המהלך מימי שנותיו שהם "שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה". במזמור צב מדבר משה על המהלכים הקצרים של הרשעים: "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד". לעומתם תהליכי הצמיחה של הצדיקים ארוכים ומתדמים למעשי אלוקים: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה".
בהמשך הפרקים בתהילים מדבר משה על מלכות ה' שתהיה על העולם כולו (צג), הוא מדבר על הנקמה ברשעי הגויים שלא ירצו להכיר בכך (צד), על תפקיד עם ישראל ללמד תורה לעולם (צה), ללמד לעולם על מלכות ה' (צו), ללמדם בשירה באופן של שמחה (צז), לדעת שכל הבריאה תשמח בזה, כולל כל החי הצומח והדומם (צח). ואע"פ שיהיו בן הגויים כאלה שיתרגזו ממלכות ה', הגאולה לא תעצור בגלל גויים אלו (צט).
משה מלמד אותנו כי בסופו של דבר יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך. שנאמר: "מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהילים ק), זה המזמור האחרון של משה שנכתב בספר תהילים. מזמור שעוסק בהשפעת ה' על העולם כולו, על שבעים האומות. לכן נושא משה את צפורה בת יתרו, שעבד כל עבודה זרה שבעולם ונתגייר. להורות את הדרך לכל אומות העולם לזנוח את אלילי הכסף והזהב ולעובדו שכם אחד. כדכתיב: "יֵבֹשׁוּ כָּל עֹבְדֵי פֶסֶל הַמִּתְהַלְלִים בָּאֱלִילִים, הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אֱלֹהִים" (תהילים צז ז). אמן.
דְּאַמְרִינְהוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּאוֹרַיְתָא
משה גם הוציא את ישראל ממצרים, גם נביא שהביא את התורה לישראל, גם בנה את המשכן ששורה בו שכינה בישראל, וגם איש התפילה. חכמינו אמרו כי ממשה למדנו לומר בתפילה "הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא" בתפילת י"ח ובברכות קריאת שמע (פעמיים). "הַהוּא דְּנָחִית קַמֵּיהּ (ירד להתפלל לפני) דְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר: הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר, וְהַנּוֹרָא, וְהָאַדִּיר, וְהָאַמִּיץ וְהָעִזּוּז, הָאֲמִתִּי, וְהַיָּראוּי, הֶחָזָק, וְהַוַּדָּאִי, וְהַנִּכְבָּד. הִמְתִּין לוֹ עַד דְּסִיֵּם. כִּי סִיֵּם, אָמַר לֵיהּ: סִיַּמְתִּינְהוּ לְכוּלְהוּ שְׁבָחֵי דְּמָרָךְ?" אמר רבי חנינא לשליח הציבור: סיימת לומר את כל השבחים של הקב"ה?
"לָמָּה לָךְ כּוּלֵי הַאי אֲנָן, הַנֵי תְּלָת דְּאַמְרִינָן, אִי לָאו דְּאַמְרִינְהוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּאוֹרַיְתָא, וְאַתּוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתַקְּנִינְהוּ בַּתְּפִלָּה, אֲנָן לָא הֲוָה אַמְרִינָן, וְאַתְּ שַׁבַּחְתֵּיהּ כּוּלֵּי הַאי? אנחנו אומרים שלושה שבחים: הגדול, הגיבור והנורא, בגלל שאמרם משה ותיקנו אותם חכמים לומר בתפילה. ואם אתה משבח מעצמך הרי אתה ממעיט בחשיבות הבורא. "מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ מְשַׁבְּחִין אוֹתוֹ בְּאֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי כֶּסֶף, וְהָיוּ לוֹ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב. וַהֲלֹא גְּנַאי הוּא לוֹ" (הפלא הגדול הוא, שגם המלאכים משתמשים בביטוי זה, כמו שנראה מברכות קריאת שמע ששם מוזכר הביטוי הזה עוד פעמיים).
זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר
עוד אנחנו לומדים ממשה רבנו מטבע נוסף חשוב בתפילה. "אלקינו ואלקי אבותינו, אלקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". שבלשון זו פנה הקב"ה למשה בסנה כמה פעמים: "כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" (שמות ג, טו. ג, טז. ד, ה).
כך פונה ה' למשה בפעם הראשונה ואומר לו: "אָנֹכִי אֱלֹקֵי אָבִיךָ אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב" (שמות ג, ו). ובמדרש (שמות רבה, פרשה ג') "אמר רבי יהושע הכהן בר נחמיה: בשעה שנגלה הקב"ה על משה טירון היה לנבואה, אמר הקב"ה: אם נגלה אני עליו בקול גדול - אני מבעיתו, בקול נמוך - בוסר הוא על הנבואה, מה עשה, נגלה עליו בקולו של אביו, אמר: 'משה', - 'הנני' מה אבא מבקש, אמר הקב"ה: איני אביך, אלא אלהי אביך, בפתוי באתי אליך, כדי שלא תתיירא, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. שמח משה ואמר: הא אבא נמנה עם האבות ולא עוד אלא שהוא גדול שנזכר תחלה".
משה ואהרון שווים כנגד י"ח ברכות
בסנה נצטווה משה על שליחותו להוציא את ישראל, ומיד בא אהרון לפגשו לברכו על השליחות החשובה בלי שום קנאה. על פגישת משה ואהרן נאמר: "וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹקִים וַיִּשַּׁק לוֹ". אמרו רבותינו ז"ל: כל נשיקות - של תפילות הן, חוץ משלש שהן נשיקות של אמת. אחת מהן זו הנשיקה של משה ואהרון. שעליה אמרו חכמים: זו נשיקה של אמת.
מאהבת משה ואהרון, משמחתם ששמחו זה בגדולתו של זה וזה בגדולתו של זה, "וראך ושמח בלבו" – מזה זכה אהרון לחושן משפט שיהיה על לבו תמיד. ומזה למדנו להתפלל מתוך אהבת ישראל. חכמינו במדרש אמרו (במדבר רבה, פרשה ב') "'וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמר'. בי"ח מקומות אתה מוצא שמשה ואהרון שוים כנגד י"ח ברכות". ברכות מתוך אחדות שמביאות שפע לעם ישראל. אהבה שאין בה שמץ של קנאה ותחרות, פותחת את שערי השמים לדורם ולדורות (וראה עוד בעל הטורים על התורה, סוף פקודי).
מסר הקב"ה שרביטו למשה
רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ
המילים הללו "אֱלֹהִים" ו"נְבִיאֶךָ" שמורות לאלוקים לבדו. וכאן ה' נותן אותן למשה. חכמינו במדרש (שמו"ר) לימדו אותנו כי הקב"ה קרא למשה "איש האלוהים" ומסר לו שרביטו (שמות רבה, פרשה ח'): "מי הוא זה מלך הכבוד. למה קרא להקב"ה מלך הכבוד? שהוא חולק כבוד ליראיו. כיצד... מלך בשר ודם - אין משתמשין בשרביטו, והקב"ה - מסר שרביטו למשה, שנאמר: 'ויקח משה את מטה האלקים בידו'... מלך בשר ודם - אין נקראין בשמו – 'קיסר אגוסטא', ואם נקראין בשמו - ממיתין אותן. והקב"ה קרייה למשה בשמו, שנאמר: 'ראה נתתיך אלהים לפרעה'".
מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ
בפסוק "מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם" (ישעיהו סגי ב) לימד הנביא כי הקב"ה מוליך את זרועו ליד ימינו של משה. הוא שם בתוך כוחו של משה את כוח זרועו של ה', וכך נוחתות כל המכות על מצרים מידו של משה. כך גם היה בים סוף. "ראה כמה היה שולט. וכשראה את פרעה רודף אחרי בני ישראל, בא לצעוק, שנאמר: 'ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי', אמר לו: למה אתה מצטער? אמר ר' יהושע: משל לאוהבו של מלך, שהיה לו עסק, הלך לצעוק לפני המלך, אמר לו: המלך: מה אתה צועק? גזור ואני אעשה! כך אמר הקב"ה למשה: מה תצעק אלי? דבר ואני אעשה!" (שמו"ר כא). על זה נאמר "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ" (איוב כב).
משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל
כך היה גם במתן תורה. שם נאמר (שמות יט יט): "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד, משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". וחכמינו בגמרא (ברכות מה ע"א) "ומה תלמוד לומר בקול? בקולו של משה". והקול הזה היה קול של ניגון שאין כדוגמתו בעולם. ונשמע מסוף העולם ועד סופו. כך גם היה בכל המקומות שמשה מקהיל את כל ישראל וכל ישראל שומעים. מה שאין בשר ודם יכול לעשות כן.
מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנַנוּ יָדֶיךָ
גם בהקמת המשכן הייתה זרוע ה' לימינו של משה. כך בגמרא (כתובות ה ע"א): "דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא, גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי צַדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, דְּאִלּוּ בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּתִיב (ישעיה מח) 'אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם', וְאִלּוּ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים כְּתִיב (שמות טו) 'מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנַנוּ יָדֶיךָ'. וכל הלומד גמרא זו שואל את עצמו, אם זה מעשה צדיקים למה נאמר עליו "מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנַנוּ יָדֶיךָ"? והתשובה כבר אמורה לעיל. שהקב"ה מוליך את זרעו לימין משה ולימין כל הצדיקים והצדיקות שבנו את המשכן כדי שמלאכתם תצא שלימה ותשרה עליה שכינה. על כן זה גם מעשי הצדיקים וגם כוננו ידיך.
וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן
המדרש (שמות רבה נ"ב) מספר כי בשעה שעסקו משה ובני ישראל באיסוף התרומות למשכן ובבנייתו, היו ליצנים בעם ישראל שלגלגו עליהם ואמרו: אנחנו כמובן מאמינים באלוקים, אבל אין סיכוי שהשכינה תשרה על בית זה שמשה בונה. "'ותשחק ליום אחרון' - אלו ליצני ישראל שמליצין אחריו ואומרים אלו לאלו: אפשר שהשכינה שורה על ידיו של בן עמרם? כיון שאמר לו הקב"ה להקים את המשכן, התחיל שוחק עליהם, שנאמר: 'ותשחק ליום אחרון'" (ואפשר שחכמינו מספרים לנו על הליצנים בדורו של משה שלא האמינו בהיתכנות השראת השכינה בישראל, כיוון שאמרו חז"ל אולי יהיו גם בדורות הבאים ליצנים כמותם שלא מאמינים בהיתכנות בניין המקדש, או בכך שתשרה בו שכינה. על כן לימדונו חז"ל לא להתפעל מהם).
ואת עלית על כולנה - שמשה היה מעולה מכולם
וממשיך המדרש ואומר: "כמה חכמים היו שם, ובאו להם אצל משה, ולא היו יכולין להקימו. אלא אמר שלמה: (משלי לא) 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה', שמשה היה מעולה מכולם. 'ואת עלית על כולנה' - למה שעשו את המשכן ולא היו יודעין ליישבו, מה עשו? נטלו כל אחד ואחד מלאכתו ובאו להם אצל משה, ואומרים הרי קרשים הרי בריחין, כיון שראה אותם משה - מיד שרתה עליו רוה"ק והקימו".
לא היו צריכים שם רק כוח פיזי, היו צריכים שם כוח רוחני. רק משה שראה את המשכן בנוי בשמים – "כתבניתם אשר אתה מראה בהר" – רק הוא ידע איך הוא צריך להיראות בסופו של כל התהליך. ולכן רק הוא היה יכול לבנות את המשכן. רק הוא ידע כי המשכן הוא לא רק עמודים וקשרים וכלים, אלא השראת שכינה. ורק הוא ידע שהמלאכה לא מושלמת עד שהשכינה שורה על ישראל באמצעות המשכן. את הכוח הזה להקים את המשכן במתכונתו, קיבל משה מהקב"ה. ועל זה נאמר "מקדש ה' כוננו ידיך" – מקדש שנבנה בשתי ידיים יד של מעלה ויד של מטה (זוהר ויחי, דף רלט ע"א)
משה משיח
כגואל ראשון כך גואל אחרון
המשכן הראשון והמקדשים הם הבסיס למקדש השלישי. כל המקדשים הללו קשורים זה לזה, ובנויים באותה מתכונת בסיסית. כך במדרש: "רבי ברכיה אמר בשם רבי יצחק: כגואל ראשון כך גואל אחרון, מה גואל ראשון נאמר (שמות ד) 'ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור', כך גואל אחרון, שנאמר (זכריה ט') 'עני ורוכב על החמור'. מה גואל הראשון הוריד את המן, שנאמר (שמות ט"ז) 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים', אף גואל אחרון יוריד את המן, שנאמר (תהלים ע"ב) 'יהי פסת בר בארץ'. מה גואל ראשון העלה את הבאר, אף גואל אחרון יעלה את המים, שנאמר (יואל ד') 'ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים'" (קהלת רבה פרשה א).
מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא
ובזוהר הקדוש (רעיא מהימנא כרך ב משפטים דף קכ עמוד א) "דבההוא זמנא יתקיים במשה (במדבר יד) 'ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו'. בההוא זמנא (קהלת א) 'מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹקִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף'. ישראל דאתמר בהון (יחזקאל לד) 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם' הוו נרדפים קדם ערב רב זאבים בישין. הא (בראשית מט) 'בנימין זאב יטרף' לגבייהו, דטריף לון. ויתקיים בההוא זמנא 'בבקר יאכל עד' דהיינו 'עד כי יבא שילה'" (שהוא בגימטריה משה. וראה זוהר פרשת בראשית, דף כה ע"ב(.
אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ
מכך למדנו שהגאולה מגיעה במאמצים ומבחנים גדולים. בתחילה משה מכה את המצרי שמכה איש עברי. המצרי מת, ופרעה מבקש להמית את משה. משה בורח, ובדרכו מושיע את בנות יתרו מיד הרועים בבאר במדיין. בסופו של דבר זוכה משה לשאת את ציפורה בתו של יתרו. "וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים". מקשים חכמינו במדרש (שמות רבה פרשה א'): וכי מצרי היה משה? "משל לאחד, שנשכו ערוד והיה רץ ליתן רגליו במים, נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים ושלח ידו והצילו. אמר לו התינוק: אלולי אתה, כבר הייתי מת!
אמר לו: לא אני הצלתיך, אלא הערוד, שנשכני וברחתי הימנו, הוא הצילך! כך, אמרו בנות יתרו למשה: יישר כוחך, שהצלתנו מיד הרועים! אמר להן משה: אותו מצרי, שהרגתי, הוא הציל אתכם! ולכך אמרו לאביהן: איש מצרי, כלומר מי גרם לזה, שיבוא אצלנו, איש מצרי שהרג". משה רואה את יד ה' בכל התהליך. היכולת לראות את יד ה' בתהליכים הארוכים גם נלמדה על-ידי יתרו ובנותיו וגם נכתבה בסופו של דבר ב"תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה" (תהילים צ-צא).
וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'
כן ראינו שכשם שבני ישראל חזרו בתשובה ביציאת מצרים בזכות הריח, כך גם יהיה בימות המשיח (שמות רבה, פרשה י"ט): "כיון שעשה משה את הפסח, גזר הקב"ה לארבע רוחות העולם ונושבות בגן עדן. ומן הרוחות שבגן עדן הלכו ונדבקו באותו הפסח, שנאמר: (שיר השירים ד) 'עורי צפון ובואי תימן', והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום, נתכנסו כל ישראל לפני משה, אמרו לו: בבקשה ממך האכילנו מפסחך. מפני שהיו עייפים מן הריח, היה אומר הקב"ה: אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלים, שנאמר: 'ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח' וכו', מיד נתנו עצמן ומלו, ונתערבו דם פסח בדם מילה".
כך גם בימות המשיח יחזרו ישראל בתשובה בזכות הטוב הרוחני. בזכות הריח הטוב, כמבואר באריכות בשיר השירים. וכך כתוב בישעיה (פרק יא): "וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה': וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'. וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ: וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים... לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". במהרה בימינו. אמן.
סיפור
הגיע זמן הגאולה
אמר הרב זצ"ל: למרן רבי יוסף קארו זצוק"ל היה "מגיד", שלוח מן השמים, שהיה מלמד אותו את פרד"ס התורה. על שאלתו של משה רבנו כלפי ה': "לָמה הֲרֵעֹתָה לָעָם הזה, לָמה זה שלחתני?" הסביר המגיד למרן, כי בשאלה זו טמונה שאלה שרבים שואלים גם היום: אם הגיע זמן הגאולה, למה יש צרות? ואם יש צרות, אולי לא הגיע זמן הגאולה?
מסביר המגיד למרן רבי יוסף קארו שזו הייתה השאלה של משה רבנו. ולשאלה זו יש תשובה של אלוקים. שאלת משה מתחלקת לשניים: "לָמה הֲרֵעֹתָה לָעָם הזה?" – אם הגיע זמן הגאולה, למה כל הקשיים האלה? למה פרעה מקשה את העבודה ולא נותן תבן לעם? למה שוטרי ישראל חושבים שאנחנו אלה שגורמים צרות? ואם עוד לא הגיע זמן הגאולה – "לָמה זה שלחתני?", למה כל זה מתחיל בכלל?
התשובה של ה' למשה היא: "עתה תראה". עתה זמן הגאולה! ואם תשאל: אם כן למה כל הקשיים שבדרך? התשובה היא כי "אנא פועל בדינא וברחמי כחדא". אני פועל בדין ורחמים כאחד. יש שלבים בגאולה, שבהם יש גם דין וגם רחמים. והם צריכים זה לזה. הדבר הזה רמוז בדברי אלוקים למשה: "וידבר אלֹקים אל מֹשה, ויאמר אליו אני ה'". זה משפט שחלקו הראשון הוא דין, שכן "אלוקים" מרמז על מידת הדין, וחלקו השני הוא רחמים, שכן שם הוי"ה (ה') מרמז על מידת הרחמים ("מגיד מישרים", ויחי).
הסבר הדברים הוא בכך שכאשר הרִשעה רואה שהקדושה היא רדודה – אין לרִשעה בעבור מה להתאמץ והיא רִשעה קטנה. אך ברגע שהקדושה מתחילה לעלות, כשהקדושה מתגברת – באותה שעה מתאמצת ומתגברת הרִשעה כנגדנו. ממש כמו שאומרים רשעי מצרים: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו – הבה נתחכמה לו".
במצב זה, כשגלות וגאולה הולכות יחד, צריך להפיק מעצמנו כוחות מיוחדים להגביר את כוח הקדושה. ללכת בדרך האבות. לקרוא בשם ה'. זה בדיוק חשש הרִשעה, התגברות הכוח של הקדושה. "פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ".
על אף שהרִשעה מגבירה את כוחה, היא נתקפת בפחד שהקדושה תתגבר יותר עד שתצא מתחת יד הרִשעה – "ונלחם בנו ועלה מן הארץ". ולכן היא גם מגבירה את כוחה. אבל כל זה, כידוע, לא עוזר לה, ובני-ישראל יוצאים ביד רמה ומגיעים בסופו של דבר לארץ ישראל כדבר ה'.
תשובה כהלכה
בלבבי משכן אבנה. אנחנו לא יכולים עדיין להקים מקדש, בגלל השועלים. למה שלא נקים משכן במקום אחר?
מאז שנבנה בית המקדש בירושלים, יש איסור לבנות משכן ולהקריב קרבנות במקום אחר (עיין משנה סוף פרק א של מסכת מגילה וכן סוף זבחים).
שמחה כפולה. למה דווקא את חודש אדר כופלים ולא חודש אחר בשנה?
א] בגלל שזה החודש האחרון למניין חודשי התורה, ובשעה זו בודקים חכמים אם לא הגיע האביב וצריך להוסיף חודש. ב] בגלל שהוא חודש של שמחה.
אבא שבשמים. האם זה נכון שאסור לדבר למת? ואם זה לבקש מצדיק שימליץ טוב בעדנו? ואם זה כיתומה לפנות לאבא שלי?
מותר לבקש מצדיק שימליץ טוב בעדנו, ומותר לך כיתומה לפנות ולדבר אל אביך שיתפלל בשבילך לאלוקים. האיסור הוא לבקש מהמתים שיעשו כך או כך בכוחות עצמם. אבל לבקש מהם שיבקשו מה' מותר.
הלכות צדקה ומעשר כספים
הרב שמואל אליהו | אב תשס"ח
שַׁבָּת חֲזוֹן - מהלכות ט' באב שחל במוצאי שבת
הרב שמואל אליהו | ה' אב תמוז תשע"ט
חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים
הרב שמואל אליהו | ניסן תש"ע
פרשת ויקהל תשפ"ה – השפעת יציאת מצרים על העולם כולו
הרב שמואל אליהו | י"ח אדר תשפ"ה
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך עושים קידוש?
מהו הכח שמוציא את עם ישראל ממשבר?
מה זה אומר בחזקת בשרי?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מהי עיקרה של הגאולה?
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
איך מתכוננים לקבלת התורה?
למה ללמוד גמרא?
למה צריך את ארץ ישראל?
