1265
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
הקרבנות והתפילה
התחלנו השבת את ספר ויקרא. המדרש בתחילת ספר בראשית אומר שחמש פעמים נאמר בבריאת העולם אור, כנגד חמשת חומשי תורה (בראשית רבה ג, ה):
אמר רבי סימון: ה' פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חומשי תורה, "ויאמר אלהים יהי אור" כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו. "ויהי אור" כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה, "וירא אלהים את האור כי טוב" כנגד ספר ויקרא שהוא מלא בהלכות רבות.
הדברים מדויקים: "ויאמר אלהים יהי אור" זה ספר בראשית, תחילת הופעת האור בעולם. תחילת התגלות ריבונו של עולם. אחר כך מגיע שלב נוסף גלוי יותר של אור ה' בעולם, בדרך על טבעית, וזה ספר שמות. הניסים והנפלאות ביציאת מצרים ומתן תורה, יחד עם הופעת ריבונו של עולם במשכן. הספר השלישי - "וירא אלהים את האור כי טוב", הספר הזה מראה את טוּב האור, ספר של עבודת ה' והקרבנות, ספר ההתחברות של העולם אל הקב"ה. מקודם ריבונו של עולם מופיע עלינו, ומכאן ואילך אנחנו מתקרבים אליו. כל עניין הקרבנות הוא התקרבות לריבונו של עולם.
במסכת מגילה (דף לא, ב) מסופר על אברהם אבינו ששאל: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה", והקב"ה השיב לו: "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת" (בראשית טו, ח-ט) - בזכות הקרבנות. שאל אברהם אבינו מה יהיה כשלא יהיו קרבנות, והתשובה הייתה שאז זכות אמירת הקרבנות תועיל. חכמים לימדו אותנו שיש דבר שבא במקום הקרבנות ומבחינה מסוימת הוא במעלה יותר עליונה ופנימית, וזו התפילה. חכמים תיקנו לנו תפילות במקום הקרבנות, עניינה של התפילה הוא התקרבות לריבונו של עולם, כמו הקרבן. בקרבן אנחנו נותנים חלק ממה שעמלנו בו לקב"ה ובתפילה אנחנו נותנים חלק מעצמנו. זה עניינה של התפילה, להתקרב אל הקב"ה ולהתבטל אליו. הכול תלוי בו וכל מה שאנחנו צריכים הוא ממנו, זה מה שמבטא הקרבן ומבטאת התפילה.
כוח הדיבור
אני רוצה להוסיף כאן משהו. הרב מדבר על וידוי שיש לנו בפרשה. בהתחלה מוזכרים קרבנות נדבה, אחר כך קרבנות כפרה על החטאים. התורה אומרת (ויקרא ה, א-ה):
וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה... אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא... וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ.
צריך להתוודות ולא רק להביא את הקרבן, מכאן אנחנו לומדים את מצוות וידוי. הרב בחלק ג' של האגרות דיבר על כך (אגרת תתמג). הוא כתב לרב צבי יהודה את הדברים שהוא דרש בבית הכנסת בעשרת ימי תשובה:
והיה לנו ליסוד מוסד שערך התשובה בפועל הוא ערך כללי לכל באי עולם. אמנם יסוד הוידוי, כוח הקול שיהיה ערך תשובתי זהו דבר מיוחד לישראל, וכך הוא בספרא שישראל מתוודין ולא נכרים.
הווידוי זה לא רק התעוררות של האדם לשוב בתשובה על ידי הדיבור, אלא זה כוח מיוחד, כוח הדיבור. זו סגולה מיוחדת לישראל.
שתכונת האמת שלו גורמת שכל ערכי הקודש היותר עצמים מתנשאים לעומת קולו החוצב להבות באמת הנערצה עד נצח.
יעקב אבינו הוא איש האמת, ועליו נאמר "הקול קול יעקב", האמת שלו באה לידי ביטוי בקולו החוצב להבות.
על כן פרשת הוידוי נאמרה בראשונה בין שמיעת הקול, טומאת מקדש וקדשיו, ובטוי שפתים,
יש כאן שני דברים שקשורים בקול: אם אדם לא העיד עדות שהוא ידע, או אדם שנשבע שבועת וידוי ועבר עליה. אם אדם עבר עליהן יש לו מצווה להתוודות. בין שני הדברים הללו יש גם עניין טומאת המקדש וקדשיו.
ובמדרש יש על זה "והוא עד" אלו ישראל שנאמר: "ואתם עדי ואני אל", וכן "או ראה" "אתה הראת לדעת", "או ידע" "וידעת היום", והיינו כוח הדיבור של כנסת ישראל המבקיע כל ענני האפל של כל עולמים,
הרב מרחיב את הדיבור בכך שהדיבור הוא עניין מיוחד לישראל. במדרגה העליונה ישראל נמצאים בכוח המחשבה, אבל מפני שהם קשורים גם בתיקונו של העולם ויש להם קשר עם שאר העמים, הם צריכים לרדת מהמדרגה של המחשבה אל המדרגה של הדיבור, והדיבור הזה מחבר אותם. כוח הדיבור של האדם הוא כוח שיוצר ופועל. דיבור זה לא רק גילוי של מחשבות, אלא הוא גם פועל. לכן חז"ל מזהירים שלא לדבר דברים שליליים, כי לפי הדברים שנאמרים הדברים יכולים להיעשות, ולכן צריך לדבר רק בחיוב ולא בשלילה.
זה עניינה של התפילה. אברהם אבינו שאל באיזה זכות הוא מקבל את ארץ ישראל - ארץ ישראל היא בעלת מעלות כל כך עליונות - במה אדע שהבנים והצאצאים שלי יזכו לרשת אותה לתמיד, צריך להיות במדרגה מאוד מאוד גבוהה בשביל זה! עונה לו הקב"ה שישראל טהורים וקדושים, ואם ח"ו יש נפילה כלשהי זה דבר חיצוני, אפשר לתקן אותה על ידי הקרבנות. הקרבנות מגלים את הטהרה והקדושה של ישראל, שהחטאים הם לא בפנימיות אלא בחיצוניות. בגדים צואים שאפשר להחליף, יש תיקון לכל קלקול ולכל נפילה. אם אין קרבנות, כוח הדיבור הוא במקום הקרבנות. הקב"ה אומר לאברהם אבינו שעם ישראל, עם הסגולה, בעצמיות שלו שייך לארץ ישראל. את זה אנחנו לומדים ממצוות הקרבנות.
בקרבנות אנחנו לומדים שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לאביו שבשמים. "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ" (שם ב, א), אדם מקריב קצת סולת בתור קרבן, זה מה שיש לו - וכאילו שהוא הקריב את נפשו. הוא עני, קשה לו לתת, ולפי גודל הקושי כך המסירות הזו נחשבת לו, ממש כאילו נתן את הנפש.
מעלת המצוות
בהמשך יש עוד לימוד בפסוקים המדברים על קרבן אשם. הספרא מלמד אותנו על גדולת המעשים הטובים שאנחנו עושים (יב, סוף פרק כ). אשם תלוי הוא כשאדם מסופק האם עבר עבירה שיש בה חיוב כרת, והתורה אומרת שעל עבירה כזאת מביאים אשם תלוי:
ר' יוסי הגלילי אומר: הרי הכתוב ענש את מי שאינו יודע. אם כך ענש הכתוב למי שאינו יודע על אחת כמה וכמה שיענוש למי שיודע. רבי עקיבא אומר: האוכל חלב מביא חטאת בסלע. ספק אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשתי סלעים. אם כך ענש הכתוב למי שבא לידו ספק עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר לעושה מצוה.
ר' יוסי אומר: אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא צא ולמד מאדם הקדמוני שלא נצטווה אלא מצווה אחת בלא תעשה ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו, וכי אי זו מידה מרובה - מרובה מידת הטובה או מידת פורענות? הוי אומר מידת הטובה, אם מידת פורענות מועטת הרי כמה מיתות נקנסו לו לדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, השב מן הפיגול ומן הנותר והמתענה ביום הכפורים, על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
לימוד פשוט. אם על עבירה אחת אדם הראשון נענש לכל הדורות כולם, הרי מידה טובה גדולה ממידת פורענות פי חמש מאות, ואם כן כשאדם עושה מעשה טוב הוא זוכה לו ולדורותיו, ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
רבי עקיבא אומר: הרי הוא אומר "על פי שנים עדים או שלשה" (דברים יז, ו) אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה? אלא להביא השלישי להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באילו. אם כך ענש הכתוב את הנטפל לעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר לנטפל לעושי מצווה כעושי מצווה.
אדם שלישי שהצטרף לעדי שקר, אמנם הוא לא הוסיף דבר לעדות, אבל בכל זאת מכיוון שהוא הצטרף הוא נענש כמוהם. על אחת כמה וכמה שהנטפל לעושי מצווה יקבל שכר. אדם משתתף בברית ולא מל בעצמו, מגיע לאירוע של קיום מצווה, למרות שהוא רק מצטרף לאלה שעושים את המצווה, יש לו שכר גדול.
רבי אומר: הרי הוא אומר "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא רעהו ומת הוא ינוס" (שם יט, ה). קבע הכתוב פיקוח נפש למי שבא לידו ספק נפש ולא ידע, אמור מעתה המגבה הצדקות והמפרנס את העניים והגומל חסדים על אחת כמה וכמה תינתן לו נפשו.
ללמוד קל וחומר ממידה רעה למידה טובה.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: הרי הוא אומר "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך" (שם כד, יט), קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה. אמור מעתה הייתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו, מצאה העני ומתפרנס בה הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו.
חכמים באים ללמד אותנו את גודל הזכות של עשיית המצוות על ידי לימוד העונשים על העברות, כי העונשים כתובים באופן ברור והשכר לא כתוב באופן ברור וגלוי. חז"ל אומרים שבעולם הזה אי אפשר לתת שכר לעושי מצווה בכלל, ויש רק דברים מסוימים שאדם אוכל את הפירות בעולם הזה, וגם בהם הוא אוכל רק את הפירות ועצם השכר הוא לעולם הבא. לעשות מצווה פירושו של דבר לעשות רצון עליון ונישא שבא ממקור על גבולי. ממילא גם השכר הוא כזה, כשהוא עושה מצווה הוא מאיר את אור ה' בעולם, שכרו בהתאם לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
המשנה בסוף מסכת מכות מביאה דוגמא לאדם שרק נמנע מלעשות עבירה, הוא לא אכל דם - והמשנה מלמדת אותנו שיש לו שכר גדול. "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם" (דברים יב, כג), אם לא תאכל דם התורה מברכת אותך בברכת חזק. ודם הרי הוא דבר שנפש האדם מואסת בו, זה לא דבר שאדם אוהב לאכול. "ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן - הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות". וכל זה כשאדם נמנע מלעשות עבירה, אך כשהוא מתאמץ לעשות מצווה בוודאי ששכרו גדול מאד.
יש מדרגות, בנוגע לעצם המצוות אנחנו לא יודעים את מתן שכרן של מצוות. על המאמץ חז"ל מלמדים אותנו שאפילו על מאמץ קטן יש שכר גדול מאוד, כמו שהתורה כותבת בנוגע למצוות שילוח הקן והלימוד של חכמים מזה.
אמור מעתה, לבחורי הישיבה שיושבים ולומדים כל היום - כמה שכר יש להם! שכר עצום על כל רגע ורגע. לפעמים הלימוד דורש מאמץ, ואז השכר הוא בלי גבול. תלמוד תורה כנגד כולם, אי אפשר להכיל את גודל הזכויות שיש ללומדי תורה, את גודל המצוות והשכר. זה מה שאנחנו לומדים מהספרא כאן. זו סיבה נוספת לשמוח בחודש אדר, בני ישיבה צריכים להרבות בשמחה כפל כפל כפליים.
עמלקיות בתוך הקודש
קראנו השבת גם את פרשת זכור. חכמים מלמדים אותנו שהעמלקיות היא גם עם שצריך לזכור ולמחות אותו, וגם תכונות אופי. תכונות של רוע וקלקול, של כפירה, שנאה וגאווה, כל מה שלא טוב. בתיקוני זוהר מובא ששיא העמלקיות היא המחלוקת, בעלי המחלוקת. זו תכונה עמלקית. וגם הרב כותב שהוא דבר על זה בשבת זכור, הבאתי כאן את אגרות הראי"ה (אגרות ג' תתח):
דברתי בשבת קודש דנא לפני קהל מקשיבים על דבר מחית עמלק, בתור זיכוך כל ערכי המציאות בכל המערכות המסובלים ממשא הסיגים של זוהמת הרשעה, המתפשטת מראשית גויים גם בתוכני הקודש, המתהפכים ע"י פגיעתה הרעה של הרשעה בידי רשעי עולם לרועץ.
גם בתוך הקודש לפעמים נכנסים כל מיני ניצוצות וקליפות של רוע, של עמלקיות.
וזהו טעם איסור נתינת קנקנתום בתוך הדיו, משום דבעינן "וכתב ומחה" כתב שיוכל להימחות מצד צחצוחי הרשעה הנוגעים בערכי הקודש.
אסור לשים קנקנתום בתוך הדיו, כי אז אי אפשר למחוק את הכתב, וצריך שיהיה אפשר למחוק אותו. אם הקודש היה בטהרה לחלוטין, היה אפשר לכתוב בכתב שלא יכול להימחות, אבל עכשיו יש צחצוחי רשעה שנוגעים בקודש. אדם עוסק בקודש אבל לא בטהרה המושלמת.
ואם יד הרשעה מזהמת את כל היסוד במפעליה הרי שורפין אותם ואת האזכרות שבהם, כדי שלא להניח מקום לא למינים ולא למעשיהם בכללות הקודש.
אם מומר נגע בכתבי הקודש שורפים אותם לגמרי, על האזכרות שבהם. כך אם מומרים כותבים, אבל גם כשאנשי קודש כותבים עדיין צריך לעבוד ולהזדכך, שלא יהיו שום צחצוחים של רשעה וקלקול. לכן אסור לשים קנקנתום, כדי שיהיה אפשר למחוק את הצדדים הלא טובים.
ורבי מאיר, שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, בתורתו היה כתוב כתנות אור באל"ף.
רבי מאיר סבר שמותר להטיל קנקנתום בדיו, אך הוא דמות מיוחדת. חבריו לא ירדו לסוף דעתו, בספר התורה שלו היה כתוב שהקב"ה עשה לאדם הראשון כותנות אור - ולא כותנות עור. במסכת מגילה (יח, ב) מוזכר שרבי מאיר כתב מגילה שלא מתוך הכתב, למרות שחייבים לכתוב מתוך הכתב דווקא. הגמרא אומרת שרבי מאיר שאני, עליו נאמר: "וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ" (משלי ד, כה), הוא בעל זיכרון יוצא מן הכלל ויש לנגד עיניו ציור של המגילה. הוא לא שוכח דבר מדברי התורה. כשהעולם יהיה בטהרתו לא יהיה צורך במחיקות.
התיקון הגדול שאנחנו עושים בשבת זכור זה לתקן את העמלקיות הפנימית, כשיזדמן לנו לתקן גם את העמלקיות הגלויה אנחנו נקיים את המצווה בשלמות. צריך לתקן את כל חלקי העמלקיות, ויש צדדים של עמלקיות פנימית ורוחנית, אפילו בתוך הקודש. זאת אומרת שכשאנחנו קוראים את פרשת עמלק אנחנו יודעים שעמלק היו גאים וחצופים ללחום בישראל לאחר צאתם ממצרים, אפילו עוד לפני שקיבלו את התורה. הם לחמו בסגולה הפנימית של ישראל. מכאן אנחנו צריכים ללמוד שעניינם של ישראל זה הענווה, הגדולה והענווה הולכים ביחד. ההתבטלות כלפי הגדולה האלוקית, בענווה אישית ובענווה ציבורית, עושה אותנו לגדולים יותר.
מה מביא לשמחה?
השמחה הגדולה ביותר מגיעה מתוך אמונה, ככל שהאדם שלם יותר כך הוא שמח יותר. אין לו חסרונות וממילא אין מה שמעציב אותו. הצער בא כשיש חסרון, והדרך לסלק את החסרונות היא רק על ידי התחברות לה'. הוא השלם, וככל שאנחנו יותר מאמינים ויותר מכירים את הגדולה האלוקית, כך אנחנו שייכים יותר לשלמות ואל השמחה. האמונה, הביטחון והשמחה הם שלושה דברים שהם אחד. המאמין גם בוטח, וכשהוא בוטח הוא גם שמח. את הפסוק "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" (שמות כ, יב) מבאר המהר"ל שמשה ואהרן לא היו בשמחה, ובגלל זה משה רבנו בא לכלל כעס ולהכאת הסלע. האמונה היא השמחה.
בימים האלה שעניינם להיות בשמחה, אנחנו צריכים להגביר את הדבקות בריבונו של עולם. בימי הפורים ישראל ראו את האגרת שנחתמה בטבעת המלך, והגזירה המוחלטת הזו היא שגרמה להם להתעוררות ולנס. אם הגזירה לא הייתה נחתמת בטבעת המלך לא הייתה התעוררות, ישראל היו נשארים באותו המצב ולא הייתה מתרחשת המהפכה שהיהודים שלטו בשונאיהם. גם אחרי שקרתה המהפכה, האיגרת הראשונה לא התבטלה אלא התווספה אליה איגרת שניה. הייתה אפשרות ליהודים להגן על עצמם וגם להכות בשונאים שלהם. רק בזכות האיגרת הראשונה, הגיעה האיגרת השנייה. לפעמים מסתכלים על המציאות, רואים שהיא מאוד קשה ולא מבינים למה הדברים מתרחשים בצורה זו. כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, לפעמים לא מבינים אבל ככה הוא הסדר. עדיין, מנקודת המבט שלנו אנחנו צריכים להתפלל לריבונו של עולם שהדברים יתהפכו לטובה, אבל לא להכתיב לו איך לעשות ואיך להביא את הטובה. לא להתמקד בפרטי המעשה אלא במהלך השלם. המן מכין עץ גבוה למרדכי, כל היהודים פרצו בבכי והתפללו שהמן לא יצליח להקים את העץ. אבל העץ היה מיועד להמן, אז התפילה הנכונה לא הייתה שהעץ לא יקום אלא שהוא יהיה להמן. כשרואים צרה שמופיעה רואים שיש פה סוד אלוקי לטובה. זה מה שאנחנו לומדים בפורים, לכן "משנכנס אדר מרבין בשמחה", אנחנו נזכרים שההסתכלות שלנו על המציאות צריכה להיות הרבה יותר עמוקה. לדעת שהכול לטובה וגם הדברים שנראים קשים הם לטובה.
הקורא את המגילה למפרע לא יצא (מגילה יז, א). רבי פנחס מקוריץ אומר שהקורא את המגילה כאילו זה סיפור שהיה בעבר ולא קשור אלינו - לא יצא ידי חובה. הקורא למפרע - חושב שזה סיפור מאז מהעבר. צריך לראות את המן של הדור הזה ואת מרדכי של הדור הזה. בכל דור ודור הקב"ה מנהיג את העולם בצורה הטובה עלינו, וגם במציאות שאנחנו נמצאים יש לדעת שריבונו של עולם מגלגל דברים טובים. אנחנו לא פטורים מלהתפלל ואדרבה מוטל עלינו חיוב להתפלל כדי שהדברים הטובים יתגלו. אנחנו צריכים להיות שותפים בזה, אבל לזכור לא להיות מודאגים. להתפלל, לבקש, אבל גם לבטוח בקב"ה ולדעת שהכול לטובה.
היה כאן נס טבעי, בתוך הטבע, התברר שדברים שנראו מובילים לקראת כוון אחד לקראת אסון נורא התפתחו לכיוונים אחרים ולהצלה גדולה. גם היום, הקשיים שאנחנו עומדים בהם הם בוודאי לטובה, אבל גם ההסתכלות עליהם צריכה להיות בפרופורציה וביחס הנכון - כמה קשיים לעומת כמה הצלחות, לא לשכוח. אמנם בתפילה יש לנו הרבה בקשות וכשאנחנו מגיעים בסוף לברכת מודים זאת רק ברכה אחת - אבל בברכה הזאת צריכים להאריך יותר מבשאר הברכות. אנחנו מבקשים עוד ועוד, זה בסדר ואפשר לבקש, אבל לזכור תמיד להגיד את ברכת מודים עם כל הלב. להודות לריבונו של עולם על כל הטוב שהוא מטיב איתנו. צריכים להודות וחייבים להודות.
ההתנהגות הנכונה לפורים
ועכשיו, הדברים המעשיים בפורים. צריך לקיים את מצוות השכרות, אבל לדחות אותה לסעודה. לא להשתכר מהר, יש כאלו שמהדרים לשתות כבר מהלילה אבל יש גם הידור לשמוע את המגילה בבוקר. בערב אפשר לשתות קצת וגם בבוקר קצת, אבל השתייה העיקרית רק בסעודה אחרי הצהריים. גם אז, מי שיודע שהוא יתבייש לאחר מכן בהתנהגות שלו - שלא ישתה. יש אנשים ששותים ויוצאים מכלל שליטה, יש להם עוצמות והן מופיעות בצורה לא טובה. נשואים צריכים גם להתחשב בנשים, כי לפעמים התנהגות לא מתאימה פוגעת בשלום בית.
בסך הכול אני רוצה שנעשה את הפורים בהתרוממות רוח גדולה ובשמחה, המטרה צריכה להיות שאחרי פורים עלינו מדרגה. אחרי יום מנוחה, ללמוד בתנופה חדשה ולהגיע עד סוף הזמן מתוך גדלות. סוף הזמן הוא לא קל ובעיקר בשנה מעוברת, אבל כשיש קצת לאות ובכל זאת האדם לומד, אז השכר כפל כפל כפליים. לא רק השכר, אלא גם הקישור לתורה נעשה חזק. הקישור לתורה מתעצם, וזו אחת ההזדמנויות להתחזק בקישור לתורה ולהגיע לשיאים חדשים.
.
⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך מותר להכין קפה בשבת?
עבודת ה' לחופש
סוד ההתחדשות של יצחק
אכילת חמץ בשבת הצמודה לשביעי של פסח
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
ארבע כוסות ושלוש מצות
איך נראית נקמה יהודית?
מה המשמעות הנחת תפילין?
איך עושים קידוש?
