שמיני פרה מברכים מדברי הרב אליהו זצוק"ל | הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
שמיני

קטגוריה משנית

1169

8 דק' קריאה

מעלתו של היתוש על האדם
למה דיני הטהרה והטומאה של הבהמות קודמים?
בסוף פרשת "שמיני" מובאים דיני החיות והבהמות הטהורות והטמאות. (ויקרא פרק יא) "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ". רק אחרי כך, בתחילת פרשת "תזריע", מובאות ההלכות של טהרה וטומאה של בני-אדם. על זה אומר רש"י (על ויקרא יב ב) בשם המדרש (ויקרא רבה): "אמר רבי שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף". שכך היה סדר בריאת העולם – תחילה ברא הקב"ה את הבהמה, החיה והעוף, ורק אחר כך, ביום שישי, ברא את אדם וחוה.
שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו, אוֹמְרִים לוֹ, יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית
נראה שרש"י מכוון לגמרא במסכת סנהדרין שאומרת (לח ע"א): "תָּנוּ רַבָּנָן, אָדָם נִבְרָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּמִפְּנֵי מָה? שֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, שֻׁתָּף הָיָה לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר, שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו, אוֹמְרִים לוֹ, יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית".
לפי הפירוש הזה האדם הוא הפחות שבכולם. אבל מיד אחר כך אומרת הגמרא פירוש אחר שמשמע ממנו שהאדם חשוב שבכולם. הוא נברא רק אחרי שהכול היה מוכן. "דָּבָר אַחֵר, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַסְּעוּדָה מִיָּד. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבָּנָה פַּלְטֵרִין וְשִׁכְלְלָן, וְהִתְקִין סְעוּדָה, וְאַחַר כָּךְ הִכְנִיס אוֹרְחִים וכו'". כך ברא אלוקים את האדם אחרי שברא את כל העולם שהוא כמו האולם, הפלטרין.
יתוש נמצא ליד הפסולת, הצואה והזבל. אם האדם יורד ממדרגתו, אומרים לו: "יתוש קדמך". מאידך, יכול האדם להיות בדרגה של "נזר הבריאה", שמכינים לו את כל העולם לצרכו. "שימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ" (רש"י שם בגמרא). הכול תלוי בידי האדם, האם להיות גרוע שבגרועים, או להיות נזר הבריאה.
מלחמת טיטוס ביתוש
המהרש"א מביא את הגמרא במסכת גיטין (דף נו ע"ב) שמספרת לנו, כי לאחר שטיטוס החריב את בית המקדש הוא התגאה והתפאר במעשיו הרעים והמקולקלים וחשב עצמו "כגיבור". נטל את הפרוכת מבית המקדש, עשה אותה כמין שק והכניס בה את כלי המקדש.
לאחר מכן עלה טיטוס לספינה כדי ללכת לעירו ולהשתבח במעשיו. והנה, גלי הים איימו להטביעו בים. אמר טיטוס: "כמדומה אני שאלוהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים, שכן בא פרעה – טבעו במים, בא סיסרא – טבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעני במים".
והוסיף טיטוס ואמר בגאווה: "אך אם גבור הוא – שיעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה!". יצתה בת קול ואמרה לו: "רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, ברייה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה. תעלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה".
עלה טיטוס ליבשה, ומיד בא יתוש ונכנס בחוטמו וניקר במוחו. וכך עשה אותו יתוש במשך שבע שנים, תוך שהוא מרעיש במוחו של טיטוס. יום אחד עבר טיטוס במקום שבו פחחים דופקים בפטיש על הפח ברעש גדול, ואז השתתק היתוש ולא עשה עוד רעש. שמח טיטוס, ושלח להביא נפח לביתו שידפוק בפטיש על הפח. אם מצא השליח פחח גוי, היו משלמים לו ארבעה זוזים. ואם מצא פחח יהודי שבא לבית טיטוס ושם עובד, לא היו משלמים לו מאומה, ואומרים לו: מספיק שאתה רואה את שונאך טיטוס סובל, עוד תקבל כסף?! שלושים יום עשה כן טיטוס, אבל לאחר מכן היתוש התרגל לרעש של הפחח והמשיך להרעיש לטיטוס, עד יום מותו.
גם כאן רואים את האדם שהיה מושל העולם והיה יכול להביא טוב ולא עשה כן, אלא מילא את העולם כולו בגזל, רצח ושוד. חורבן עם ישראל וחורבן בית המקדש. כדי למוטט את האדם הזה שולח הקב"ה את היתוש. להדגיש לו שכאשר הוא לא משתמש בכוחו כנזר הבריאה – יתוש חזק ממנו. לכן כשאדם מתגאה, אומרים לו: "יתוש קדמך".

ניקיונות לפסח
האם אבק זה חמץ?
יש אנשים ששואלים למה הנשים מוציאות את כל האבק של הבית ביחד עם החמץ, למה הן זורקות מהבית את כל החפצים המיותרים בשעת הניקיון. הרי "אבק זה לא חמץ".
באמת אבק הוא לא חמץ. וגם חמץ היה צריך להיות בטל בשישים כמו כל דבר אחר. אבל אנו נזהרים ב"משהו" חמץ ומבערים אותו מביתנו, מה שאנחנו לא עושים לכל איסור אחר. למה? כי אנחנו יודעים שחמץ הוא מעין היצר הרע.
אנו יודעים שכאשר מנקים את הבית מחמץ – מטהרים אותו מכל הדברים הרעים והמזיקים שבו. לכן אנו אומרים ב"יהי רצון" של ביעור חמץ: "כשם שביערנו חמץ מביתנו – כן נזכה לבער יצר הרע מקרבנו". שווה להשקיע בביעור החמץ עד השורה התחתונה כדי שנזכה לבער את היצר הרע עד השורה התחתונה.
ניקיון מביא הארה
בגמרא (נדרים מט ע"ב) מסופר שהנכריים היו שואלים למה נראים פניו של רבי יהודה כל כך מאירים. ומסבירה הגמרא שהיו לרבי יהודה כמה מנהגים שבגללם הוא זכה והתקיים בו "חכמת אדם תאיר פניו". אחד הדברים שהגמרא מציינת שם הוא שרבי יהודה היה מקפיד על טהרת הגוף, שלא יהיה צריך לנקביו. הגמרא (שבת כה) כותבת על רבי יהודה מעשה נוסף, ללמד עד כמה הניקיון החיצוני משפיע על האור הפנימי. "אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בַר אִלָעְאִי, עֶרֶב שַׁבָּת מְבִיאִין לוֹ עֲרֵיבָה מְלֵאָה חַמִּין, וְרוֹחֵץ פָּנָיו, יָדָיו וְרַגְלָיו, וּמִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב בִּסְדִינִין הַמְּצוּיָּצִין, וְדוֹמֶה לְמַלְאָךְ ה' צְבָאוֹת". למרות שהרחצה היא ניקיון חיצוני, טהרת הגוף הזאת גורמת טהרה לנשמה. לכן אחריה היה דומה רבי יהודה בר אלעאי למלאך ה' צבאות.
גם גברים צריכים להיות שותפים
במקום אחר בגמרא (שבת מ"ט) מסופר על אלישע בעל כנפיים, שגם אצלו השפיעה טהרת הגוף על טהרת הנשמה, והגמרא לומדת ממנו הדרכה לציבור. בגמרא שם אומר רבי ינאי: "תְּפִילִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי, כֶּאֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם". מסבירה הגמרא שצריך לנקות את הגוף מבפנים בגלל הקדושה של התפילין. ולא להיות צריך לנקביו בשעה שמניח תפילין. העניין הוא שהגמרא משייכת את ההלכה הזאת לאלישע בעל כנפיים, שהיה גם איש נקי וגם איש קדוש, בעל מופת ובעל מסירות נפש על מצוות תפילין. כל זאת ללמד את ההלכה שנקיות הגוף משפיעה על נקיות הנשמה. גם הגברים שלא טורחים כמו הנשים בעניין חשוב זה, צריכים לדעת את ערך הניקוי. ללמוד מהנשים איך לחבב את המצווה היקרה הזאת. ללמוד מהנשים איך להתכונן לפסח בטהרה ובקדושה.
הם צריכים לדעת כי כמו בגוף כך גם בבית. טהרת הבית וניקיונו משפיעים על טהרת הנשמה. אנו מנקים את הרצפה והארונות ומכוונים על ניקוי מהמחשבות הרעות ומהיצרים הרעים. ניקוי מטומאה ומקלקולים שונים. מנקים את הבית מחמץ, ומבטלים את החמץ מהלב.
תפילה לפני ניקוי הבית
לכן טוב לכוון לפני הניקיונות ולומר: "הֲרֵינִי מנקה את הבית ומכוון/מכוונת בזה לקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה להשבית שׂאוֹר וחָמֵץ. ואַתָּה הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר והַנּוֹרָא, תעזרני לנקות את מחשבותי. לנקות את מעשי. לטהר את ביתי, שלא ייכנס בבית הזה היצר הרע והמחלוקת. שתשפיע על הבית הזה שפע של טהרה וקדושה. אמן כן יהי רצון".

מה לחמץ בבית הקברות
סיפר הרב: פעם בחג הפסח ישב חכם ששון לוי ע"ה לפני חכם יעקב מוצפי ע"ה, ושאל אותו מה הדין במקום שיש מעבר צר שיש בו הרבה חמץ בפסח, שאסור הוא בהנאה, האם מותר לדרוך על גבי החמץ בהליכתו, או שמא נחשב הדבר הנאה מהחמץ? ענה לו חכם יעקב: תיכף יבוא חכם מרדכי ונשאל אותו. הגיע הרב והציעו לפניו את השאלה, וענה להם הרב: הלכות אבלות! תמה חכם ששון, מה כבודו מכניס הלכות אבלות, בר מינן? פתח לפניהם הרב ב"יורה דעה" הלכות אבלות (יו"ד סימן שס"ד) את ההלכה שכשאדם רוצה להגיע לקבר של צדיק ואינו יכול להגיע בלי שידרוך על קברות של אחרים, אזי מותר לו לעבור על גבי הקברות בדרכו לשם ואינו נחשב נהנה, והוא הדין בחמץ, שמותר לדרוך עליו בלכתך בדרך זו.

וסד בסיד
לכבוד פסח סיפר הבן של הרב מבריסק לרב, איך הם הולכים לאפות מצות ומדקדקים ומחמירים ועוטפים את כל קירות המאפייה בניירות, מחשש שמא עף עליהם פירור והיה בו רטיבות והחמיץ, ועכשיו חלילה ייפול הפירור על המצות. הקשה לו הרב: אבל הפירור יכול להתעופף בין הניירות ולצאת מהרווחים, ומה הועילו חכמים בתקנתם? אז מה נעשה? שאל את הרב. אמר להם הרב: תסיידו את כל הקירות בטרם תאפו, וכל הפירורים יידבקו לקיר. וכך עשו.

חג המצות יהיה לכם
סיפר הרב, שהרב זולטי ע"ה פסק לבעל הבית המארח בליל הסדר אצלו אורחים, שצריך הוא להקנות להם בפירוש את המצות שיאכלו כדי שיצאו בהם ידי חובת אכילת מצת מצווה. אמר לו הרב: איני יודע איך אצלכם, אבל אצלנו אורח שישמע כזה דבר ייפגע, כאילו הוא עני ונותנים לו מתנה, ובכלל מי אמר שיש דין כזה בפסח שצריך שהמצות יהיו שלו בקניין כדין "לכם" בארבעת המינים?

שחורה אני ונאווה
סיפר הרב, שהיה יהודי אחד שמלאכתו הייתה להכין פחמים ולמכרם בחנותו. יום שישי אחד בצהריים נצרך הרב נאה ע"ה לגחלים לשבת, והלך לחנותו ולא מצאו. הלך לביתו, אמרו לו: הלך למקווה, לבית המרחץ. הלך אחריו לבית המרחץ ולא מצאו, אמרו לו אולי הוא בבית הכנסת. הלך ומצאו שם, יושב וקורא פרשת שבוע ושיר השירים, וכולו לבוש בגדי לבן לכבוד שבת. ביקש ממנו הרב נאה גחלים. פשט לו הפחמי את ידיו כאומר לו: רחצתי ולבשתי לכבוד שבת, איך אטנפם בפחם? אמר עליו הרב נאה: עליך נאמר "שחורה אני ונאוה", שחורה אני בכל השבוע, ונאווה אני בשבת קודש. כשאותו יהודי נפטר הספידו הרב בסיפור זה.

חמץ ומצה
סיפר הרב, שפעם אחת בא לפניו אחד והתהדר על מאפייה מיוחדת ויקרה למצות יד, והזמין את הרב לבוא ולראות מקרוב את המאפייה ודקדוקיה. אמר לו הרב: מתי מסיימים אצלכם בערב את האפייה? אמר לרב: בשתים-עשרה בלילה! הרב בא בשעת לילה זו למאפייה, וראה שלאחר האפייה האחרונה, משאירים את כל הכלים מלוכלכים עם שאריות הבצק. שאל הרב את האחראי למה לא מנקים, והוא אמר לרב: עכשיו הם עייפים, מחר בבוקר מנקים היטב את הכול. אמר לו הרב: אסור לכם להשתמש בכלים האלה אפילו לאחר הניקיון, כיוון ששהה עליהם בצק שהחמיץ ודינם כבית שאור שבולע, ואסור להשתמש בו לפסח! נבהל אותו משגיח ואמר לרב: אתה סתם מחמיר עלינו, אני אשאל רב אחר מ"העדה החרדית". הוא אכן הלך ושאל, ואותו רב מ"העדה החרדית" התקשר לרב והרב הסביר לו את דין "בית שאור" שבולע מבצק אפילו בצונן (כמובא בשו"ע סימן תנ"ב סעיף י', וכ"ב ובנו"כ). אותו רב אמר להם, שהוא אוסר לגמרי את כל הכלים שהשתמשו בהם.

" וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם"
רבינו 'אור החיים' הקדוש הסביר מדוע משה ואהרן ברכו את העם: "אולי כי כן נצטוו בנבואה, או שברכה זו במקום תפילה היתה כדי שתשרה שכינה. והגם שכבר בירכם אהרן – טובים השנים, לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזים בב' בחינות האחים, כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה". יש להוסיף על פי פירושו: בעם ישראל ישנם אנשי חסד רכי לב. אותם אנשים אינם יודעים לעמוד בגבורה כאשר צריך לנהוג בגבורה ובתקיפות לכבוד ה'. לעומתם, יש אנשים גיבורים שאינם יודעים להטות כלפי חסד בשעת צורך ורצון. משה ואהרן הצטיינו בשתי תכונות אלו: משה בגבורתו ואהרן בחסדו. כעת באו שניהם כאחת לברך את ישראל. מי שצריך תוספת חסד – יקבל אותה בברכה, ומי שצריך תוספת גבורה – יקבל. בזה טובים השניים מן האחד.

" זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" דתני דבי ר' ישמעאל: 'ואת הגמל כי מעלה גרה הוא' (י"א, ד') – שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב: 'הוא'" (חולין נ"ט ע"א)
השליט בעולמו הוא המקדש את האדם, הוא הבדיל בין ישראל לעמים ושידד מערכות תבל ללמדנו שבמניעת אכילת הדברים הטמאים והאסורים אנו נמנעים מטומאה וטמטום וזוכים להתקדש ולהתעלות בזה ובבא.
מי שנזהר במאכלו ואינו אוכל מן הטמאים אלא מהטהורים, עליו הכתוב (י"א, מ"ד) אומר: "והייתם קדושים כי קדוש אני". "אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה; מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה; בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא" (יומא ל"ט ע"א).
אבל אם אינו נזהר בכך, עליו הכתוב אומר ומזהיר: "ולא תטמאו בהם, ונטמאתם בם"; ודרשו חז"ל (שם): "אל תקרי 'ונטמאתם' אלא ונטמטם", לומר שהעבירה מטמטמת (=אוטמת) את ליבו של האדם. ועוד אמרו (שם): "אדם מטמא עצמו מעט – מטמאין אותו הרבה; מלמטה – מטמאין אותו מלמעלה".
למדנו מכאן, שאדם שרוצה להתקדש יכול לעשות זאת לא בסיגופים, בצומות ובתעניות, אלא במניעת אכילת מאכלים אסורים.