- משנה וגמרא
- פסחים
משנה "כל שעה... או מטיל לים".
• רבה בר עולא : מתניתין כר"ג דתנן: " רבן גמליאל אומר – חולין נאכלין כל ארבע, תרומה כל חמש, ושורפין בתחילת שש" וה"ק כל שעה שמותר לאכול כהן בתרומה – ישראל מאכיל חולין לבהמה לחיה ולעופות.
וצריכא גם חיה וגם בהמה, דאי תנא בהמה דאי משיירא חזי ליה אבל חיה דאי משיירא קמצנעא לה, אימא לא; ואי תנא חיה – משום דאי משיירא מיהת מצנעא, אבל בהמה – זימנין דמשיירא ולא מסיק אדעתיה, וקאי עליה בבל יראה ובל ימצא, אימא לא – צריכא. עופות נשנה אגב בהמה וחיה.
• ביאור המשנה:
" ומוכרו לנכרי ": פשיטא? לאפוקי מהאי תנא דתניא: " ב"ש : לא ימכור את חמצו לנכרי אא"כ יודע בו שיכלה קודם הפסח; וב"ה : כל שעה שמותר לאכול מותר למכור, ר' יהודה בן בתירא : כותח וכל מיני כותח – אסור למכור שלושים יום קודם הפסח".
" ומותר בהנאה ": מדובר שחרכו קודם זמנו, שמותר בהנאה אפילו לאחר זמנו.
" עבר זמנו – אסור בהנאה ": לא נצרכא אלא לשעות דרבנן, דאמר ר' יוחנן : המקדש משש שעות ולמעלה, אפילו בחיטי קורדניתא – אין חוששין לקידושין.
" ולא יסיק בו תנור וכיריים ": לא נצרכא אלא לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, סד"א הואיל ואמר ר' יהודה מצוותו בשריפה, בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה – קמ"ל.
• מחלוקת חזקיה ור' אבהו :
חזקיה : מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה? שנאמר "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" – לא יהא בו היתר אכילה. טעמא דכתב רחמנא "לא יֵאָכֵל" – הא לא כתב רחמנא, איסור אכילה משמע, איסור הנאה לא משמע.
ר' אבהו – כל מקום שנאמר "לא יאכל", "לא תאכל", "לא תאכלו" – אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפירט לך בנבילה.
(דתניא: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי" אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה, לגר במכירה מנין? ת"ל "לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר". לנכרי בנתינה מנין? תלמוד לומר: "תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי" – נמצאת אומר: אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה, דברי ר"מ . ר"י : דברים ככתבן – לגר בנתינה ולנכרי במכירה.)
• בשלמא ל ר"מ דאמר, אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה, מדאיצטריך קרא למישרא נבילה בהנאה – הא כל איסורין שבתורה אסורין בין באכילה בין בהנאה. אלא לר' יהודה דאמר: דברים ככתבן הוא דאתא, הא כל איסורין שבתורה מנא ליה דאסורין בהנאה? נפקא ליה מ"לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" – אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה (ולפי ר' מאיר – אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, ולפי ר' יהודה – חולין שנשחטו בעזרה לא אסורים מהתורה בהנאה).
דף כב
נסיונות קושיות על ר' אבהו ועל חזקיה ("גיד הנשה", "דם", "אבר מן החי", "שור הנסקל", "ערלה", [המשך בדף כ"ג] "תרומה", "נזיר", "חדש", "שרצים", "חמץ") ונדחו.
• קסבר ר' אבהו : כשהותרה נבילה – היא וחלבה וגידה הותרו. תניא: האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה, רבי יהודה : מחייב שתיים; רבי שמעון : פוטר.
תניא: גיד הנשה, רבי יהודה : מותר בהנאה; רבי שמעון : אוסר.
• ר' נתן : מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח? ת"ל "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".
• יש הדורשים שאיסור הנאה מעורו של שור הנסקל נלמד מהפסוק "אֶת בְּשָׂרוֹ" – את הטפל לבשרו, ויש דורשים מ"וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי" – כאדם שאומר לחברו – "יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום".
• תניא: שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני – היה דורש כל אתים שבתורה, כיוון שהגיע ל"אֶת ד' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" – פירש. אמרו לו תלמידיו – "רבי, כל אתים שבתורה שדרשת מה תהא עליהן?" אמר להם: "כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה", עד שבא ר"ע ודרש: "אֶת ד' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" – לרבות ת"ח.
דף כג
תניא: "לָכֶם" –
ת"ק : לרבות את הנטוע לרבים שחייב בערלה, והטעם – כתיב "וּנְטַעְתֶּם" – ליחיד משמע לרבים לא משמע, כתב רחמנא "לָכֶם" – להביא את הנטוע לרבים.
ר"י : להוציא את הנטוע לרבים מחיוב ערלה, והטעם – "וּנְטַעְתֶּם" – משמע בין לרבים בין ליחיד ו"לָכֶם" בין ליחיד בין לרבים, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט.
• טעמו של חזקיה : מזה שכתוב בשרצים: "לֹא יֵאָכֵל" והיה צריך להביא את הפסוק "לָכֶם" – שלכם יהא להתיר בהנאה, משמע שאם סתם כתוב "לֹא יֵאָכֵל" – אסור בהנאה אלא אם כן יש פסוק המתיר בהנאה.
• נסיון להעמיד את "לא תאכל" ד רבי אבהו במחלוקת תנאים שכתוב "יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה", מה ת"ל "לְכָל מְלָאכָה" שיכול למלאכת גבוה יהא מותר, למלאכת הדיוט יהא אסור? ת"ל "לְכָל מְלָאכָה" דברי רבי יוסי הגלילי . ר"ע : שיכול למלאכת הדיוט יהיה טהור, למלאכת גבוה יהא טמא – ת"ל "לְכָל מְלָאכָה".
שריס"ג סובר "לֹא תֹאכְלוּ" משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה, וכי אתא קרא למישריה לנבילה בהנאה הוא דאתא. ור"ע סובר "לֹא תֹאכְלוּ" איסור אכילה משמע, איסור הנאה לא משמע ליה, וכי אתא קרא לטומאה וטהרה – אך דחה נסיון זה.
• שואלת הגמרא: "מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו חזקיה ו ר' אבהו במאי פליגי: בחמץ בפסח (ואליבא דרבנן ) ובשור הנסקל (לדברי הכל), חזקיה נפיק ליה מ"לֹא יֵאָכֵל" ור' אבהו נפיק ליה מנבילה. מכדי בין למר ובין למר – אסורין בהנאה, מאי בינייהו"? מתרצת הגמרא שלפי חזקיה – "לֹא יֵאָכֵל" למעוטי הני, "אותו" למעוטי חולין שנשחטו בעזרה שאסורין בהנאה. ולפי ר' אבהו – "אותו" למעוטי הני, חולין שנשחטו בעזרה לא אסורין בהנאה מדאורייתא.
דף כד
ריב"ל לומד לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאסורים בהנאה דכתיב: "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" – "בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" לומדים שחטאת פסולה נשרפת, ומ"לֹא תֵאָכֵל" – לומדים לאסור בהנאה לשאר איסורים (דאם אינו עניין לאכילה [דנפקא לן מ"לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא" – כל שבקודש פסול, בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו] תניהו ענין לאיסור הנאה, ומפסוק זה דרש אביי למסקנה. ל רבי יונתן לומדים לאיסור הנאה בשאר איסורים מדכתיב "וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא" – אם אינו ענין לנותר דאסור באכילה תנהו לשאר איסורים. ול רב פפא לומדים מ"וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף" – אם אינו ענין לגופיה [דלומדים איסור אכילת בשר קודש טמא ממעשר שני ע"י היקש] תניהו לשאר איסורים להנאה (אבל אין דין שריפה בשאר איסורים, דכתיב "וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר" – דווקא נותר בשריפה ולא שאר איסורים בשריפה).
• כל מקום שניתן לדרוש לדבר חדש – דורשים, ולא מעמידים בלאוים יתרים.
" וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע " – לרבות עצם ולבונה שמקבלים טומאה.
" וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר " – לרבות אימורין שאם נטמאו (טומאת גופן) שעובר עליהן בלאו (מלבד לאו דזרות) ומה שריבינו אימורין מהפסוק "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַד' " זה לטומאת הגוף של האדם שאכל אימורים שלא טמאים, שחייב כרת.
• ר' יוחנן : כל איסורין שבתורה – אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן, למעוטי מאי? אכל חלב חי שפטור.
איכא דאמרי, אמר ר' יוחנן : כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, למעוטי מאי? הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שהוא פטור, וכ"ש אוכל חלב חי שהוא פטור.
דף כה
• מחלוקת:
אביי : לוקין על כלאי הכרם אפילו שלא כדרך הנאתן (וכן על בשר בחלב לשיטתו).
ולפי המקשה: לוקין על כלאי הכרם רק בדרך הנאתן. (וכן על בשר בחלב לשיטתו).
• לכלאי הכרם יש שעת כושר, דהרי עיקרן נאסרין ומשעת הזריעה ועד השרשה מותרין.
רבא רמי: כתוב בכלאי הכרם "הַזֶּרַע" – משמע זריעה אסורה. וכתוב "הַמְלֵאָה" – משמע הגידולין אסורין – סתירה?
לא קשיא: זרוע מעיקרו – בהשרשה ("הַזֶּרַע"); זרוע ובא – גידולין ("הַמְלֵאָה").
• ר' יוחנן : בכל מתרפאין חוץ מע"ז (אפילו עצי אשרה) וגילוי עריות ושפכ"ד:
ע"ז –"וְאָהַבְתָּ אֵת ד' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" – אפילו נוטל את נפשך; גילוי עריות – נאמר בנערה המאורסה "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" – וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה, הרי זה בא ללמד ונמצא למד – מקיש רוצח לנערה המאורסה. מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו, ונערה מאורסה מרוצח – מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור. שפכ"ד – מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי.
• הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו:
אביי : מותרת.
רבא : אסורה.
• במאי פליגי: לישנא קמא : אפשר וקא מיכוין, לא אפשר וקמיכוין – כ"ע לא פליגי דאסור; לא אפשר ולא מיכוין – כ"ע לא פליגי דשרי; כי פליגי באפשר ולא מיכוין ואליבא דר"ש דאמר: "דבר שאינו מתכוין מותר" (דאליבא דרבי יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור – כ"ע לא פליגי דאסור):
אביי – כר"ש ; רבא – עד כאן לא קא אמר ר"ש אלא היכא דלא אפשר, אבל היכא דאפשר – לא. לישנא בתרא : אפשר ולא מיכוין – היינו מחלוקת ר"י ור"ש ; לא אפשר ולא קא מיכוין – כ"ע לא פליגי דשרי; כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין ואליבא דר"י (דאליבא דר"ש דאזיל בתר כוונה – כ"ע לא פליגי דאסור) דאמר לא שנא מתכוין ולא שנא שאינו מתכוין אפשר – אסור. אביי – כרבי יהודה ; רבא – עד כאן לא קאמר ר"י שאינו מתכוין כמתכוין אלא לחומרא, אבל מתכוין כשאין מתכוין לקולא – לא קאמר.
דף כו
לפי הלישנא בתרא : מקור השיטות: אביי : דתניא "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי , שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו", והא הכא דלא אפשר וקמכוין ומותר. רבא : דתנן "לולין היו פתוחין בעליית בית קדשי הקדשים שבהן משלשלין את האומנים בתיבות, כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים" – והא הכא דלא אפשר וקמכוין ואסור. איכא דאמרי ברבא : דתניא: "קול ומראה וריח – אין בהן משום מעילה" – מעילה הוא דליכא, אבל איסורא איכא, מאי לאו לאותן העומדים בפנים דאצלם זה לא אפשר וקא מיכוין ואסור.
• למסקנה – רב פפא :
קול ומראה – אין בהן משום מעילה, והטעם: לפי שאין בהן ממש. ריח (יש בו סממנים) לאחר שתעלה תמרתו – אין בו משום מעילה, והטעם: הואיל ונעשית מצוותו.
כל היכא דנעשית מצוותו – אין בו משום מעילה חוץ מתרומת הדשן ובגדי כהונה (שהם שני כתובין הבאים כאחד דאין מלמדין) שיש בהם מעילה גם לאחר מצוותן – לפי רבנן . ולפי ר' דוסא חוץ מתרומת הדשן ועגלה ערופה (וגם לפי מ"ד שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, אם יש מיעוטים [כמו שיש בעגלה ערופה " הָעֲרוּפָה " ובתרומת הדשן " וְשָׂמוֹ "] אזי לא מלמדין).
• נסיונות להקשות על שתי הלישנות ("הכניסה לרבקה", "אבידה לא ישטחנה", "מוכרי כסות") ולמסקנה נשארנו בתיובתא על רבא דלישנא קמא.
• כתיב "עבד" וקרינן "עֻבַּד", עֻבַּד דומיא דעבד, מה עבד דניחא ליה אף עֻבַּד דניחא ליה.
• ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם:
חדש – יותץ; ישן – יוצן. אפה בו את הפת: רבי : הפת אסורה; חכמים : הפת מותרת.
בישלה על גבי גחלים – דברי הכל מותר.
שואלת הגמרא: והא תניא בין חדש בין ישן – יוצן?
דף כז
למסקנה הגמרא מתרצת:
רבנן : סברי בין חדש ובין ישן – יוצן (דזה וזה גורם – מותר).
ר' אליעזר : (בעצי אשירה, דתנן: "נטל הימנה עצים – אסורים בהנאה; הסיק בהן את התנור – חדש – יותץ, ישן – יוצן. אפה בו את הפת – אסורין בהנאה; נתערבה באחרות ואחרות באחרות – כולן אסורין בהנאה; ר"א : יוליך הנאה לים המלח, אמרו לו: אין פדיון לע"ז") חדש – יותץ, ישן – יוצן (דזה וזה גורם – אסור). ושמענו שר"א אומר זאת לא רק באיסור ע"ז (עצי אשירה כמובא לעיל) אלא בכל איסורין שבתורה.
• אביי : אם תמצא לומר – זה וזה גורם – אסור, אזי רבי היינו ר' אליעזר . ואם תמצא לומר זה וזה גורם – מותר, והכא משום דיש שבח עצים בפת הוא, הני קערות כוסות וצלוחיות – אסירי ונחלקו בתנור וקדירה:
למ"ד זה וזה גורם אסור – אסור.
למ"ד זה וזה גורם מותר – מותר.
(איכא דאמרי – אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר – קדירה אסור, דהא קבלה בישולא מקמי דניתן עצים דהיתרא).
• שמואל פסק כדעת רבי שהפת אסורה.
• "בישלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת":
רב יהודה אמר שמואל ור' חייא בר אשי אמר ר' יוחנן :
חד אמר: ל"ש אלא גחלים עוממות אבל גחלים לוחשות אסורות.
חד אמר: אפילו גחלים לוחשות נמי מותרות.
• למ"ד אפילו גחלים לוחשות נמי מותרות, פת דאסר דיש שבח עצים בפת לרבי היכי משבחת לה? כשאבוקה כנגדו, ולרבנן דפילגי ומתירין באבוקה כנגדו היכי משבחת להו? בשרשיפא (כסא לישב עליו).
• בעיה – תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו את הפת, לרבנן דשרו בערלה מאי? הפת אסורה, והכא עסקינן בעצי שלמים ואליבא דר' יהודה דאמר, הקדש – בשוגג מתחלל, במזיד – אינו מתחלל. במזיד מה הטעם לא מתחלל? כיון דלא בר מעילה הוא לא נפיק לחולין, שלמים נמי כיון דלא בר מעילה הוא לא נפיק לחולין.
• שואלת הגמרא – וכל היכא דמעל המסיק, נפקי לחולין? והא תניא "כל הנשרפין אפרן – מותר, חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש לעולם אסור "?
שם מדובר:
רמי בר חמא – כגון שנפלה דליקה מאליה בעצי הקדש, דליכא אינש דנמעול.
רב שמעיא – באותן שטעונין גניזה, דתניא "ושמו – בנחת, ושמו – כולו. ושמו – שלא יפזר".
• ר' יהודה – אין ביעור חמץ אלא שריפה. ור' יהודה ניסה ללמוד זאת למסקנה "מנותר" – שמה "נותר" ישנו ב"בל תותירו" וחמץ גם ישנו "בבל תותירו" – מה נותר בשריפה, אף חמץ בשריפה, אך נדחו דבריו שכן אמרו לו: אשם תלוי, חטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו, שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה – ושתק ר' יהודה .
דף כח
"וחכ"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים":
בעיה היכי קאמר?
מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או דילמא מפרר וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה?
אותו בעיה יש בע"ז " ר' יוסי – שוחק וזורה לרוח או מטיל לים" – היכי קאמר?
שוחק וזורה לרוח או שוחק ומטיל לים או דילמא שוחק וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה?
רבה –
ע"ז : לים המלח – לא בעי שחיקה. לשאר נהרות – בעי שחיקה.
חמץ : להכל בעי פירור.
רב יוסף –
ע"ז : להכל בעי שחיקה דלא ממיסה.
חמץ : חיטי – בעי פירור. נהמא – לא בעי פירור דממיס.
תניה כוותיה דרבה , תניא כוותיה דרב יוסף .
• משנה "חמץ של נכרי... לא יראה לך שאור".
• מני מתניתין? לא ר"י ולא ר"ש ולא ר' יוסי הגלילי , דתניא – "חמץ בין לפני זמנו, בין לאחר זמנו – עובר עליו בלאו, תוך זמנו – עובר עליו בלאו וכרת – דברי ר' יהודה . ר"ש – חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו – אינו עובר עליו בלא כלום, תוך זמנו – עובר עליו בלאו וכרת, ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה [אתאן לת"ק ]. ריס"ג – תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה.
• ומנין לאוכל חמץ מ–6 שעות ולמעלה שהוא עובר בל"ת? שנאמר "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ" – דברי ר' יהודה אמר לו ר' שמעון – וכי אפשר לומר כן, והלא כבר נאמר "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת" א"כ מה ת"ל "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ" – בשעה שישנו בקום אכול מצה, ישנו בבל תאכל חמץ ובשעה שאינו בקום אכול מצה – אינו בבל תאכל חמץ" [ולקמן יפורש למה משנתינו לא כמו דעת שלשתם בהווא אמינא].
• מ"ט דרבי יהודה ? 3 פסוקים כתובים "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ", "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ", "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ" – חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו וחד לתוך זמנו. ולפי ר"ש – חד לתוך זמנו, "כָּל מַחְמֶצֶת" – נצרך לדתניא "אין לי אלא שנחמץ מאליו, נתחמץ מדבר אחר מנין ת"ל 'כָּל מַחְמֶצֶת'", "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" – נצרך לדתניא "מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוח אלא יום אחד ת"ל "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" וסמיך ליה "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים" (ולפי ר' יהודה – מחמת דבר אחר נפקא ליה מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת. ואת פסח מצרים נפקא ליה – מדסמיך ליה היום או דלא דריש כיוון דלא דורש סמוכים).
• לפי ר' יהודה , מההיקש שאמר ר' שמעון לר"י בין אכילת מצות לאיסור חמץ – דורש ר' יהודה להקיש אכילת מצה לאזהרת חמץ – לקבוע אכילת מצה חובה לדורות, ולפי ר"ש לקובעו חובה, דריש מהפסח "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת", ור' יהודה מיבעי ליה לטמא שהיה בדרך רחוקה סד"א הואיל ובפסח לא יאכל, מצה ומרור נמי לא יאכל קמ"ל, ור"ש למד מזה שלא גרע מערל ובן נכר שחיבים במצה למרות שפטורים מפסח.
דף כט
חוזרים לשאלת כמו מי משנתינו, אי לימא ר' יהודה – חמץ סמתא קאמר אפילו דנכרי, ואי ר' שמעון דישראל נמי שרי, ואי ר' יוסי הגלילי אפילו תוך זמנו נמי שרי!
רב אחא בר יעקב – לעולם ר' יהודה , ויליף שאור דאכילה משאור דראיה – מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף שאור דאכילה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה [ובדין דאיבעי למיתנא דאפילו באכילה ואפילו בתוך זמנו אבל אגב דנקט ישראל נקט כך].
רבא – לעולם ר' שמעון היא, ו ר"ש קנסא קניס בישראל שאסור לאחר המועד ועבר על בל יראה ובל ימצא.
ואזדו לטעמייהו – שנינו "האוכל שאור של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי ר' יהודה :
רבא – לוקה, דלא יליף שאור דאכילה משאור דראיה. רב אחא בר יעקב – אינו לוקה, דיליף.
• הדר רב אחא בר יעקב מההיא, דתניא "האוכל חמץ של הקדש במועד – מעל וי"א [ ר' נחוניא בן הקנה שעושה יוהכ"פ בשבת לענין תשלומין] – לא מעל". במה נחלקו:
א. ההבנה הפשוטה שנחלקו ת"ק וי"א , דת"ק סובר – חמץ דהקדש בפסח בר דמים הוא ואפסדיה להקדש (כר' שמעון) דהווה מזבין ליה גזבר לישראל ואכלי ליה.
ולפי הי"א – הואיל ונתחייב כרת פטור מן התשלומין (כרבי נחוניא ) ובמקום שאין קרן אין חומש ואין מעילה.
ב. רב יוסף – כו"ע סברי כריס"ג דתוך זמנו שרי, ת"ק – פודין את הקודשים להאכילן לכלבים וי"א – אין פודין את הקודשים להאכילן לכלבים.
ג. לישנא אחרת ברב יוסף – כו"ע סברי כר"ש וכו"ע סברי אין פודין את הקודשים להאכילן לכלבים, ת"ק – דבר הגורם לממון כממון דמי. י"א – דבר הגורם לממון לאו כממון דמי.
ד. רב אחא בר יעקב – כו"ע סברי דבר הגורם לממון כממון דמי, ת"ק – מעל, כר' שמעון החמץ לאחר פסח. ו י"א – לא מעל, כ ר' יהודה דאף לאחר פסח אסור בהנאה. וכאן רואים שחזר בו רב אחא בר יעקב , דהרי הוא אמר ד ר' יהודה יליף שאור דאכילה משאור דראיה ולפי זה שחסר הקדש הוא כן בר דמים, ואמור היה הדין להיות שמעל, אלא רואים שרב אחא בר יעקב חזר בו.
ה. רב אשי – כו"ע סברי אין פודין ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי, ת"ק – סובר כר' יוסי הגלילי . י"א – סברי כרבנן , ולכן לא מעל.
• מחלוקת:
רב – חמץ במשהו. בזמנו – בין במינו בין בשלא מינו אסור ( רב לטעמיה, דאמרי רב ושמואל – דכל איסורין שבתורה במינו – במשהו, שלא במינו – בנותן טעם) וגזר חמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו, ושלא בזמנו – אסור כר' יהודה , ושלא בזמנו ושלא במינו – לא גזר כולי האי אטו מינו.
שמואל – חמץ בזמנו, במינו – אסור. שלא במינו – מותר (דאזיל לטעמו כדלעיל) ולא גזר שלא מינו אטו מינו. חמץ שלא בזמנו, בין במינו בין בשאינו מינו – מותרין כר' שמעון .
ר' יוחנן – חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו – אסור בנותן טעם ( ר' יוחנן לטעמיה, דאמרי ר' יוחנן ו ר"ל – כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם). שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו – מותרין כר' שמעון .
דף ל
רבא – הלכתא חמץ בזמנו, בין במינו בין בשלא מינו – אסור במשהו כרב . שלא בזמנו, בין במינו בין בשלא מינו – מותר כר' שמעון (ומדובר בתערובת, כי בעיניה אמרנו שר"ש מיקנס קניס).
• מחלוקת:
רב – קדירות בפסח ישברו (ולא משהים אחר פסח וליעביד בהו שלא במינן, גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינו).
שמואל – לא ישברו אבל משהה להו לאחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין בשלא מינו (דפוסק כר' שמעון ).
• ההוא תנורא דטחו ביה טיחיא – אסרה רבא בר אהילאי למיכליה לריפתא אפילו במילחא לעולם (אם יחזור ויסיק) והטעם – דילמא אתי למיכליה בכותחא, והקשנו קושיא ("אין לשין את העיסה") על רבא בר אהילאי ונשאר בתיובתא.
• שואלת הגמרא, וכי מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי , למה אמר רב – קדירות בפסח ישברו לעולם, הרי היסק מועיל לכלי חרס ויסיקים ויתלבנו?
רב אשי – בברייתא "שאין לשין... עד שיסיק את התנור" מדובר בתנור של מתכת, וכאן מדובר בקדירות של חרס.
ואבע"א – הא והא בשל חרס, ובברייתא מדובר שהסיקן מבפנים, ורב מדבר על הסיקן מבחוץ, וכ"ת ה"נ וליעביד ליה הסקה מבפנים? חייס עליה משום דפקעה.
• הלכך האי בוכיא הסיקו מבחוץ הוא ואסור, ואי מלייה גומרי – שפיר דמי. למסקנה והלכה סכיני בפסח – גם קתייהו וגם הברזל מכשיר ברותחין ובכלי ראשון.
עץ פרור – מגעילו ברותחין ובכלי ראשון, דקסבר כבולעו כך פולטו.
• בעיה – מאני דקוניא מהו לאישתמושי בהו בפסחא? (ירוקא וודאי אסור, וגם באוכמי וחיורי אם יש בקעים אסור, הבעיה היא כאשר זה חלק) ופשטנו דהואיל ואנו רואים שפולט משקה מדופנו משמע שבולע, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ולכן אסור, וא"ת מאי שנא ממאני דקוניא לענין יין נסך? (שהכל מותר) כיוון ששם תשמישו בצונן ובחמץ תשמישו בחמין.
• שמואל – כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן – משתמש בהן מצה חוץ מן בית שאור הואיל וחימוצו קשה, והוסיף רב אשי – שבית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה.
• רבא – הני עריבות דמחוזא, הואיל ותדירי למילש בהו חמירא ומשהו בהו חמירא – כבית שאור, וחימוצו קשה ואסור ואע"ג דהייתי אומר, דכיון דרויחא שליט בהו אוירא ולא בלעי קמ"ל.
דף לא
משנה "נכרי שהלוה את ישראל... אסור בהנאה".
• מחלוקת בבע"ח:
אביי – למפרע הוא גובה.
רבא – מכאן ולהבא הוא גובה.
ולמסקנה פליגי: דזבין/מקדיש מלווה בתוך הזמן את הקרקע המשועבד לו, ועכשיו הגיע הזמן ולא פרעו זה והוא בא לגבותה מן הלוה (וחוזר בו מן ההקדש).
אביי – שפיר אקדיש/זבין דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי.
רבא – לא שפיר אקדיש/זבין דכיון דאילו הוו ליה זוזי, הוה מסליק להו בזוזי אישתכח דהשתא קא קני. (ונסיון קושיא על רבא "ראובן שמכר שדה" – אך נדחה).
• רמי בר חמא – ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן, ואתא בע"ח דראובן וטריף ליה משמעון ואתא שמעון ופייסה בזוזי – דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי ליה לשמעון "אנן מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לבטל חוב לא משתעבדי [ואמר רבא – אי פיקח שמעון, מגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו, דאמר רב נחמן – יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח – חוזר וגובה אותה מהן].
• ר' נתן – מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל "וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ".
• למסקנה המשנה מתפרשת כך:
נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, והישראל הרהינו (את החמץ) אצל הגוי, ואמר לו 'אם לא אתן לך עד יום פלוני יהא שלך מעכשיו' – אחר הפסח מותר בהנאה. וישראל שהלווה את הנכרי על חמצו והרהינו אצלו (ואמר לו מעכשיו) אחר הפסח – אסור בהנאה.
• ר' יצחק – מנין לבע"ח שקונה משכון? שנאמר "וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה" – אם אינו קונה משכון, צדקה מנין – מכאן לבע"ח שקונה משכון.
ת"ר – חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי נכרים נכנסים לשם – חמץ שנמצא שם אחר הפסח – אסור בהנאה ובאכילה. חנות של נכרי ומלאי של נכרי ופועלי ישראל נכנסין ויוצאין לשם – חמץ שנמצא שם אחר הפסח – מותר באכילה וא"צ לומר בהנאה.
• משנה "חמץ שנפלה עליו... לחפש אחריו".
• רב חסדא – וצריך שיבטל בליבו. תנא – כמה חפישת הכלב – ג' טפחים, ומה שאמר שמואל שכספים אין להן שמירה אלא בקרקע – לא בעינן ג' טפחים, שכן בחמץ הטעם משום שהכלב מריחו ומחטטו ומוציאו ולכן צריך ג' טפחים, אבל בכספים זה משום כיסוי העין ומספיק טפח.
• משנה "האוכל תרומת חמץ... ומדמי עצים".
דף לב
תנן התם, האוכל תרומה בשוגג – משלם קרן וחומש – אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך אחד תרומה טמאה ואחד תרומה טהורה – משלם חומש וחומשא דחומשא.
• בעיה – כשהוא משלם, לפי מידה משלם או לפי דמים משלם? כל היכא דמעיקרא שויא ארבעה זוזי ולבסוף שויא זוזא לא תבעי לך, דודאי כדמעיקרא משלם לפי דמים (דלא גרע מגזלן דתנן "כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה") כי תיבעי לך, דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה מאי? רב יוסף ניסה לפשוט (מ"אכל גרוגרות ושילם לו תמרים") דלפי מידה משלם, ודחה זאת אביי .
• הגמרא מעמידה שמשנתינו (למ"ד לפי דמים משלם) כדעת ר' יוסי הגלילי שהתיר חמץ בפסח בהנאה, ולכן בשוגג משלם, ובסיפא במזיד פוטר שסובר כדעת ר' נחוניא בן הקנה דתניא " ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יוהכ"פ כשבת לתשלומין".
• למסקנה ראינו שלפי דמים או מידה משלם זוהי מחלוקת תנאים: "האוכל תרומת חמץ בפסח – פטור מן התשלומין ומדמי עצים דברי ר' עקיבא [שסובר לפי דמים] ר' יוחנן בן נורי מחייב [שסובר לפי מידה]...".
• תניא, "וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ" – דבר הראוי להיות קודש, פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שפטור מן התשלומין ומדמי עצים – דברי ר' אליעזר בן יעקב ו ר"א חסמא – מחייב....".
• אביי – ר' אליעזר בן יעקב , ר"ע ור' יוחנן בן נורי , כולהו סבירא להו חמץ בפסח – אסור בהנאה.
• ת"ר האוכל כזית תרומה משלם קרן וחומש, אבא שאול – עד שיהא בו שווה פרוטה:
והטעמים:
ת"ק – "וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה" – ואכילה בכזית. ("ונתן", לומד לדבר הראוי להיות קודש).
אבא שאול – "וְנָתַן" – אין נתינה פחות משווה פרוטה. (מ"יאכל", לומד פרט למזיק שלא משלם חומש).
• ת"ר האוכל תרומה פחות מכזית – משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, ומדובר דאית ביה שוה פרוטה ואפילו הכי כיון דלית ביה כזית – משלם את הקרן ולא את החומש, וזה לא כאבא שאול כי לשיטתו, כיון שיש בה שווה פרוטה אע"ג דלית ביה כזית. והניסיון להגיד שזה כמו אבא שאול (שגם מצריך תרתי) נדחה.
• תניא – "וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה" – פרט למזיד, הלא דין הוא, ומה שאר מצוות שחייב בהן כרת פוטר בהן את המזיד מעילה שאין בה כרת אינו דין שפטר את המזיד..." המשך הברייתא נתון במחלוקת:
רב חייא בר אבין – לא אם אמרת בשאר מצוות שכן לא חייב בהן מיתה בפחות מכזית, תאמר במעילה שחייב בה מיתה בפחות מכזית".
דף לג
מר בריה דרבינא – "לא אם אמרת בשאר מצות שלא עשה בהן שאין מתכוין כמתכוין, שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור, תאמר במעילה שאם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל".
רב נחמן בר יצחק – "לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא מתחייב בהן שאין מתעסק כמתעסק, שאם נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור, תאמר במעילה שאם הושיט ידו לכלי ליטול חפץ וסך ידו בשמן של קודש שמעל".
• אמר מר, בד"א במפריש תרומה והחמיצה אבל הפריש חמץ תרומה – דברי הכל אינה קדושה, מנה"מ? נאמר "תִּתֶּן לּוֹ" – ולא לאורו, והואיל ולא היתה לו שעת הכושר (כגון שהחמיץ במחובר) לא חלה עליו קדושה, אבל אם הייתה לו שעת הכושר, דהיינו החמיץ בתלוש – יש בו קדושה.
רב הונא בריה דרב יהושע – גם בתלוש אינו קדוש שנאמר "רֵאשִׁית" – ששיריה ניכרין לישראל, יצתה זו שאין שיריה ניכרין.
• ענבים שנטמאו:
ר' יוחנן – דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכין, אלמא קסבר משקין מיפקד פקודי. לאימת קא מיטמא? לכי סחיט להו, לכי סחיט להו ליתיה לשיעוריה. אך בכביצה למרות ששנינו "טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת – טהורין" התם בדיעבד, אך אצלנו מדובר בלכתחילה גזירה דילמא אתי למיעבד יותר מכביצה ולכן פחות מכביצה דורכן ולא דורכן כאשר הן כביצה.
רב חסדא – קסבר משקין מיבלע בליעי, וכיון דנטמאו הענבים, נטמאו גם המשקין שבתוכן.
• מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת:
רב הונא – לא שנו אלא פת אבל חיטי לא דשמא יבא לידי תקלה.
ר' יוחנן – אפילו חיטי ומדובר בשליקתא ומאיסתא ולכן לא אתי לידי תקלה.
דף לד
תנן "שתילי תרומות שנטמאו ושתלן – טהורין מלטמא ואסורין מלאכול" וכי מאחר דטהורין מלטמא למה אסורין לאכול?
רבה – מאי אסורין? לזרים, ואשמעינן שגידולי גידולין בדבר שאין זרעו כלה – תרומה, והקשינו על זה תנינא אך נדחה.
רב ששת – מאי אסורין? אסורים לכהנים, הואיל ואיפסלו בהיסח הדעת, וזה נוח למ"ד היסח דעת פסול הגוף בלבד.
• היסח הדעת:
ר' יוחנן – פסול טומאה, ואם יבוא אליהו ויטהרנה – שומעין לו.
רשב"ל – פסול הגוף, ואף אם יבוא אליהו ויטהרנה – אין שומעין לו.
• נסיונות להקשות על ר"ל ("לול קטן היה בין כבש למזבח". "נטמא או שנפסל הבשר") אך נדחו.
• ר' אושעיא – מי החג שנטמאו: השיקן ואח"כ הקדישן – טהורין. הקדישן ואח"כ השיקן – טמאין.
מכדי זריעה נינהו מה ההבדל בין שני המקרים? אלא אין זריעה להקדש, והכא נמי בשתילי תרומה – אין זריעה לתרומה ולכן הם אסורים באכילה (כמו שאמר רב ששת דאסורין לאכול).
• אביי מברר לפי מה שאמר ר' אושעיא :
• הקדישן בכלי קאמר אבל בפה לא עבוד רבנן מעלה או דילמא בכפה נמי עבוד רבנן מעלה? ענו לו ששמעו כיוצ"ב דאמר ר' יוחנן – ענבים שנטמאו, דרכן ואח"כ הקדישן – טהורין. הקדישן ואח"כ דרכן – טמאין. והרי ענבים דקדושת פה הם (ס"ד בהקדיש יינו לנסכים) ואפילו הכי עבוד רבנן מעלה, ודחה רב יוסף ואמר, הכא עסקינן בענבים של תרומה דקדושת הפה דידהו כקדושת כלי דמיא אבל הני דבעי כלי בפה לא עבוד רבנן מעלה.
• "דרכן" ואפילו טובא? והאמר ר' יוחנן , ענבים שנטמאו – דרכן פחות פחות מכביצה.
אבע"א – הכא נמי פחות פחות מכביצה.
אבע"א – התם ( ר' יוחנן ) דנגעו להו בראשון דהוו להו אינהו שני. הכא דנגעו בשני דהוו להו שלישי.
• שנינו דעבוד מעלה בקודשים:
רבא – "וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי" – שתהא חייותן בכלי, "וְנָתַן" – אלמא תלושין נינהו והא מחוברין נינהו אלא מעלה הכא נמי בזריעה לתרומה מעלה.
דף לה
רב שימי בר אשי – טבל ועלה – אוכל במעשר, העריב שמשו – אוכל בתרומה, בתרומה – כן, בקדשים – לא, למה טהור הוא אלא מעלה ה"נ מעלה.
רב אשי – "וְהַבָּשָׂר" – לרבות את העצים ואת הלבונה – עצים ולבונה בני איטמויי נינהו!? אלא מעלה הכא נמי מעלה.
• משנה "אלו דברים שאדם יוצא... בשוק יוצאין בהן".
• כוסמין – מין חיטין. שיבולת שועל ושיפון – מין שעורין (כוסמין – גולבא. שיפון – דישרא. שיבולת שועל – שבילי תעלא). מדייקת הגמרא מינים אלו כן, אורז ודוחן לא. מנה"מ? כתוב "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת" – דברים הבאים לידי חימוץ, אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה – יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.
• משנתינו דלא כרבי יוחנן בן נורי דסובר, אורז – מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת. דתניא " ר' יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ", והסקנו שקרוב להחמיץ הכוונה, דקדים ומחמיץ דתניא " ר' יוחנן בן נורי – אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח [וכן היה ר' יוחנן בן נורי אומר – קרמית (שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא) חיבת בחלה]".
• עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש – אין חייבין על חימוצה כרת, מה הטעם?
רב פפא –"לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ" – דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה – חייבין על חימוצו כרת והא הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו, דהויא ליה מצה עשירה (ולחם עוני כתיב) – אין חיבין על חימוצה כרת.
רב אידי בר אבין – משום דהוו להו מי פירות, ומי פירות אין מחמיצין.
• בביאור המשנה:
" בדמאי " – דמאי, הא לא חזי ליה? כיוון דאי בעי מפקר לנכסיה ואז הוי עני, ועני אוכל דמאי (כמו אכסניא, אליבא דב"ה ) השתא נמי חזי ליה.
• " מעשר ראשון שנטלה תרומתו " – מדובר שהקדימו בשיבולין ונטלה הימנו תרומת מעשר ולא נטלה הימנו תרומה גדולה, וכדר' אבהו דאמר – מעשר ראשון שהקדימו בשיבולין – פטור מתרומה גדולה שנאמר "וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ד' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר" – מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר, והקדימו בכרי לא ליפטר שכן אמר הפסוק "מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ד'" ומה ראית? האי אידגן והאי לא אידגן.
"מעשר שני והקדש שנפדו" – מדובר שנתן את הקרן ולא נתן את החומש וקמ"ל דאין חומש מעכב.
"והכהנים בחלה ובתרומה" – מהו דתימא מצה שווה לכל אדם בעינן, קמ"ל "מצות" "מצות" ריבה.
"אבל לא בטבל" – עסקינן בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב.
" במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו " – מדובר שהקדימו בכרי וקמ"ל כמו שאמרנו, שהואיל ואידגן חייב בתרומה גדולה.
• " ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו " – מדובר שנפדו אך לא נפדו כהלכתן, מעשר שני שנפדה על גבי אסימון ורחמנא אמר "וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ" – דבר שיש לו צורה. והקדש שחיללו על גבי קרקע ורחמנא אמר "ונתן הכסף וקם לו".
• ת"ר יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל צרכו, שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא תרומת מעשר, מעשר ראשון ולא מעשר שני, ואפילו מעשר עני ת"ל "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ" – מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסרו משום בל תאכל חמץ, אלא משום בל תאכל טבל (ואין איסור חל על איסור כדעת ר"ש ).
דף לו
מצה של מעשר שני בירושלים, האם יוצא ידי חובתו בפסח:
ריס"ג – לא, שכן כתוב "לחם עוני" – מה שנאכל באנינות, יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה.
ר"ע – כן, שכן "מצות" "מצות" – ריבה, ומה ת"ל "לחם עוני" – פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש. ("לֶחֶם עֹנִי" כתיב).
• מה שאמרנו שלפי ר"ע עיסה שנילושה ביין שמן ודבש לא יוצאים ידי חובה בפסח, ה"מ בלילה ראשון אך בלילה שני כן יוצאים.
• שנינו בברייתא – "ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין (שממהרין להחמיץ)" ואילו במנחות שנינו שהם נילושות בפושרין אך אין לותתין אותן, וההסבר הוא, שבעיסה סתם אין זריזין ויש חשש שיחמיץ, ובמנחות, לישה – אין זריזין אך זה במקום זריזין (דחוץ לחומת העזרה פסולה) ולא יגיעו לידי חימוץ ואילו לתיתה זה גם לא במקום זריזין ולכן יש חשש שיגיע לחימוץ. ובמנחת העומר כן לותתין אותה, הואיל והיא של ציבור אזי כל עסקיה נעשין על פי בית דין ובזריזין הוא.
• מצה של ביכורים אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח. מנין?
ריס"ג – "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" – מצה הנאכלת בכל מושבותיכם, יצאו ביכורים שאין נאכלין בכל מושבותיכם.
ר"ע – מצה ומרור. מה מרור שאינו ביכורים אף מצה שאינה בכורים.
אך לבסוף הדר ר"ע מלימוד זה והוא לומד כריס"ג .
• " וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן... עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן" – מקמיצה ואילך מצות כהונה. לימד על יציקה ובלילה שכשירה בכל אדם.
• ר' אלעזר – מנין למעשר שני שנטמא, שפודין אותו אפילו בירושלים ת"ל "כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ" – ואין שאת אלא אכילה שנאמר "וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו".
• ביכורים :
ת"ק – אסורים לאונן.
ר' שמעון – מותרים לאונן.
והטעמים: ת"ק – "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" ואמר מר "וּתְרוּמַת יָדֶךָ" – אלו ביכורים, דאיתקש ביכורים למעשר – מה מעשר אסור לאונן אף ביכורים אסורים לאונן.
ר' שמעון – תרומה קרינהו רחמנא כתרומה, מה תרומה מותרת לאונן אף ביכורים מותרים לאונן, וזה שכתוב שמחה זה נלמד בשביל זמן שמחה דתנן "מעצרת ועד החג – מביא וקורא. מהחג ועד חנוכה – מביא ואינו קורא".
• ת"ר "לֶחֶם עֹנִי" – פרט לחלוט ולאשישה, יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה ת"ל "מצות" "מצות" – ריבה ואפילו במצות של שלמה א"כ מה ת"ל "לֶחֶם עֹנִי" – פרט לחלוט ולאשישה.
• "וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת".
רב חנן בר אבא – "אשפר" – אחד מששה בפר. "אשישה" – אחד משישה באיפה.
שמואל – "אשישה" – גרבא דחמרא דכתיב "ואהבי אשישי ענבים".
דף לז
ת"ר אין אופין פת עבה בפסח דברי ב"ש . וב"ה – מתירין. וכמה פת עבה? טפח, שכן מצינו בלחם הפנים טפח.
רבי/רב – מאי פת עבה? פת מרובה, וקרו ליה פת עבה:
א. דנפישא בלישה.
ב. באתריה דהאי תנא לפת מרובה פת עבה קרו ליה. והטעם דקא טרח טירחא דלא צריך (ואין זה קשור לענין חימוץ, ולכן ה"ה לכל יו"ט).
• ת"ר יוצאין בפת נקיה ובהדראה ובסריקין המצויירין בפסח, אע"פ שאמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח, אמר ר' יהודה – דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים "מפני מה אמרו אין עושן סריקין המצויירין בפסח?" אמרו לו "מפני שהאשה שוהה עליה ומחמצתה" אמר להם "אפשר יעשה בדפוס ויקבענה כיון (מהר)" אמרו לו "יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין". אמר ר' אלעזר בר צדוק – פעם אחת נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל והביאו לפניו סריקין המצויירין בפסח, אמרתי "אבא לא כך אמרו חכמים, אין עושין סריקין המצויירין בפסח", אמר לי "בני לא של כל אדם אמרו אלא של נחתומין אמרו" (איבא דאמרי הכי קאמר ליה: "לא כל נחתומין אמרו אלא של כל אדם"). ר' יוסי – עושין סריקין כמין רקיקין, ואין עושין סריקין כמין גלוסקאות.
• ת"ר הסופגנין והדובשנין ואיסקריטין וחלת המסרת והמדומע – פטורים מן החלה, (חלת המסרת – חלוט של בעלי בתים) ומה הטעם פטורים מן החלה?
ר"ל – הללו מעשה אילפס הן, ומעשה אילפס פטורים בו.
ר"י – מעשה אילפס חייבים, והללו שעשאן בחמה שחייבים בו.
• נסיונות להקשות על שתי השיטות ("הסופגנין והדובשנין", "יוצאין במצה הינא", "המעיסה ב"ש ") אך נדחו.
• לפי ר"ל , למרות שמעשה אילפס פטורין בו, אולם אם הרתיח ולבסוף הדביק (ולא הפוך) – חייב שדומה לתנור. תניא – "יוצאין במצה הינא" – מאי מצה הינא? כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה. והוסיף רבא – וכן לחמי תודה, שאם אפה כענין הזה קדש הלחם, דמהו דתימא "וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן" – אחד שלא יטול פרוס, והכא כמאן דפריסא דמי קמ"ל.
• נסיון העמדת מחלוקת תנאים במחלוקת ר"ל ור"י , אך הנסיון נדחה ולמסקנה מסבירים כך: תניא – יכול יהא מעיסה וחלוטה חייבין בחלה ת"ל "לֶחֶם". ר"י – אין לחם אלא האפוי בתנור. מאי בינייהו? כ"ע מעשה אילפס פטורין, והכא כגון שחזר ואפאו בתנור קא מיפלגי, דת"ק – סבר כיון שחזר ואפאו בתנור – לחם קרינן ביה. ו ר"י – אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא, וכיון דמעיקרא לאו בתנור אפיה – לאו לחם הוא.
• מאי טעמא דרבי יהודה ? נאמר "וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד" – לחם האפוי בתנור אחד קרוי לחם ושאינו אפוי בתנור אחד אינו קרוי לחם.
• בעיה – הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ, הדביק מבפנים ואבוקה כנגדו מהו? נקראים מעשה אילפס.
דף לח
רב אסי:
עיסה של מעשר שני – לדברי ר"מ פטורה מן החלה דכתיב "עֲרִסֹתֵיכֶם" – משלכם. לדברי חכמים , חייבת בחלה.
אתרוג של מעשר שני – לדברי ר"מ אין יוצא בו ידי חובתו דכתיב "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם" – לכם משלכם יהא. ולדברי חכמים – יוצא ידי חובתו.
מצות של מעשר שני – לדברי ר"מ אין יוצא בו ידי חובתו אתיא "לחם" "לחם", כתיב הכא "לֶחֶם עֹנִי" וכתיב התם "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ" – מה להלן משלכם אף כאן משלכם. ולדברי חכמים – יוצא אדם ידי חובתו בפסח.
• בעיה – מהו שיצא אדם ידי חובתו בחלה של מעשר שני בירושלים? אליבא דריס"ג לא תבעי, השתא בחולין – לא נפיק בחלתו מיבעיא, כי תיבעי לך אליבא ד ר' עקיבא – בחולין הוא דנפיק, דאי מיטמו יש להן היתר במושבות אבל חלה דאי מטמיא לית ליה היתר במושבות ולשרפה אזלא – לא נפיק או דילמא אמרינן הואיל ואילו לא קרא עליה שם ואיטמי אית ליה היתר במושבות ונפיק בה השתא נמי נפיק.
איכא דאמרי – הא (לעיל) וודאי לא תבעי לך דודאי אמרינן הואיל, כי תבעי לך חלה הלקוח בכסף מעשר שני, ואליבא דרבנן לא תבעי לך כיון דאמרי – יפדה היינו מעשר, כי תבעי לך אליבא דרבי יהודה דאמר יקבר, מי אמרינן הואיל ואי לא לקוח הוי והואיל ולא קרא עליה שם ואיטמי יש לו היתר במושבות, ונפיק ביה השתא נמי נפיק ביה או דילמא חד הואיל אמרינן, תרי הואיל לא אמרינן? רבא – מסתברא שם מעשר אחד הוא.
• "חלות תודה ורקיקי נזיר" – מנה"מ?
רבה – "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" – מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה, אלא לשום זבח.
רב יוסף – "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" – מצה הנאכלת לשבעת ימים, יצתה זו שנאכלת ליום ולילה.
• ר"ל – חלות תודה ורקיקי נזיר – נאכלין בנוב ובגבעון.
• חלות תודה ורקיקי נזיר: שעשאן לעצמו – אין אדם יוצא בהן. אם למכור בשוק – אדם יוצא בהן. והטעם – כל לשוק אימלוכי מימלך, אמר "אי מזדבן מזדבן, אי לא מזדבן איפוק בהו אנא ידי חובת מצה".
דף לט
משנה "ואילו ירקות שאדם... והקדש שנפדו".
• ביאור המילים במשנה:
חזרת – חסא. עולשין – הינדבי. תמכא – תמכתא שמה. חרחבינא – אצוותא דדיקלא. מרור – מרריתא.
• תני בר קפרא – אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בעולשין ובתמכתא ובחרחלין בחרחבינין ובחזרין. ר' יהודה – אף עולשי שדה כעולשי גינה וחזרת, ויוצא ידי חובה.
ר"מ – אף עסווס וטורא ומר ירואר. ר' יוסי – עסווס וטורא אחד הוא, ומר זה הוא ירואר.
• ר' יוחנן – מדברי כולן (כל התנאים שהוזכרו לעיל) נלמד, ירק מר יש לו שורש ופניו מכסיפין וכן הלכה. ר' אושעיא – מצווה בחזרת, ומאי חזרת – חסא, דחס רחמנא עילוון.
ר' יונתן – למה נמשלו מצרים כמרור – לומר לך – מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה אף מצרים תחילתן רכה וסופן קשה.
• מרור מין ירק הוא, דמה מצה היא גידולי קרקע ומין זרעים וניקחת בכסף מעשר, אף מרור צריך להיות כן, ומה מצה מינים הרבה אף מרור מינים הרבה.
• רב – ירקות שאמרו חכמים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, כולן נזרעין כהלכתן בערוגה אחת (4 מ – 4 רוחות ואחד באמצע) ומה שמצינו שזה כבר שנוי במשנה, זה בשביל ירקות ואנו באנו לחדש שגם חזרת למרות שסופה להקשות דינא כמו שאר ירקות, ולא נותנים לה רווח יותר (כמו קלח של כרוב שהוקשה שמרחיבין לו בית רובע).
• "יוצאין בהן בין לחין ובין יבשין" – רב חסדא – לא שנו אלא בקלח אבל בעלין רק לחין, ואילו יבשין אינו יוצא.
• מחלוקת:
ת"ק – אין יוצאין בהן כמושין.
ר"א בר' צדוק – יוצאין בהן כמושין.
• בעיה – אליבא דריס"ג , מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים? במצה דאוריתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק או דילמא כל דתקינו רבנן כעין דאוריתא תקון? ופשטנו מצה ומרור הוקשו, דהיינו כמו הצד השני.
• משנה "אין שורין... מפני שהן מחמיצות".
• ת"ר : אלו דברים שאין באין לידי חימוץ, האפוי שבישלו וחלוט שחלטו ברותחין.
תניא – קמח שנפל לתוכו דלף – אפילו כל היום כולו – אינו בא לידי חימוץ, ואמר רב פפא – והוא דעביד טיף להדי טיף.
ותיקא העשויה במים ומלח – אסור, שכן מחמיץ. אך העשויה בשמן ומלח – מותר, דמי פירות אין מחמיצין.
דף מ
מר זוטרא – לא לימחי איניש קדרא בקמח דאבישנא, דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ.
רב יוסף – לא ליחלוט איניש תרי חיטי בהדי הדדי דילמא אזלא חדא ויתבה בציריא דחברתה ולא סליק להו דיקולא דמיא מארבע רוחתא ואתי לידי חימוץ.
• למסקנה: מותר לאדם ליחרוך תרי שיבולי בהדי הדדי ולא חושש דנפיק מיא מהאי ובלע אידך ואתיא לידי חימוץ. והטעם:
רבא – מי פירות הם, ואין מי פירות מחמיצין ואין משנה אם דרך נפילה או לא.
אביי – כל דרך נפילתם לא מחמיצין.
• ת"ר אין לותתין שעורין בפסח, ואם לתת: נתבקעו – אסורין. לא נתבקעו – מותרין. ר' יוסי – שורן בחומץ, וחומץ צומתן ( שמואל – אין הלכה כר' יוסי ).
נתבקעו אסורין:
מר עוקבא – לא נתבקעו ממש, אלא כל שאילו מניחן על פי חבית והן נתבקעות מאליהן.
שמואל – נתבקעו ממש.
• שעורין – אין לותתין כלל.
חיטין – מן הדין מותר ללותתן.
רבה – בעל נפש לא ילתות.
רב נחמן – גם בעל נפש מותר ללתות.
• למסקנה סובר רבא – דמצווה ללתות, והטעם כיון שיש מצווה לשמור מתחילה ועד סוף, דכתיב "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" ושימור היינו גם קודם לישה דבלי לתיתה אין על מה לשמור, דאם לא שמר לא יוצא ידי חובה.
• ההוא ארבא דחיטי דטבעא בחישתא, התיר רבא למכור לנכרים, ומדובר שמוכר קב קב לישראל, כי היכי דכליא קמי פיסחא (ואז גם אם ימכור נכרי לישראל, זה יגמר עוד לפני פסח).
• ת"ר אין מוללין את הקדרה בפסח, והרוצה שימלול נותן את הקמח ואח"כ נותן את החומץ.
וי"א – אף נותן את החומץ ואח"כ נותן את הקמח. ומאן י"א? ר' יהודה דתנן "האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין – לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי.
רבי יהודה – לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר".
עולא סובר – בין חומץ תחילה בין חומץ בסוף – אסור. והטעם – משום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב.
• משנה "אין נותנין קמח... שהן מחמיצין".
• רב כהנא – מחלוקת לתוך החרדל, אבל לתוך חרוסת דברי הכל – ישרף מיד.
• שמואל – הלכה כר' יהודה (והוא לא סובר את רב כהנא , ולשיטתו גם בחרוסת רבנן חולקים וסוברים יאכל מיד).
דף מא
מחלוקת:
ת"ק – "בַּמָּיִם" – אין לי אלא במים, משקין מנין? אמרת ק"ו ומה מים שאין מפיגין טעמן – אסורין, שאר משקין שמפיגין טעמן לא כ"ש.
רבי – "בַּמָּיִם" אין לי אלא מים, שאר משקין מנין? ת"ל "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל".
ומאי בייניהו? לפי ת"ק – צלי קדר מותר. ולפי רבי – צלי קדר אסור.
• ות"ק לומד מ"וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל" – לכדתניא "בשלו ואח"כ צלאו או שצלאו ואח"כ בשלו – חייב
(וזה לא רק כר' יוסי שסובר שבישול מפקיע מידי צליה ואפיה, אלא אפילו כר"מ שבסתמא סובר שלא מפקיע, כאן מורה שכן ריבה הכתוב "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל" – מ"מ).
• אם צלאו כל צרכו דהיינו שרוף – אינו חייב שכן כתוב "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם" "נָא" "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל" אמרנו לך ולא שצלאו כל צרכו.
• יכול אכל כזית חי יהא חייב ת"ל " אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל" – "נָא" "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל" אמרתי לך ולא חי, אך בכל זאת אסור באכילה שנאמר "כִּי אִם צְלִי אֵשׁ". (ה"ד "נָא"? כדאמרי פרסאי –"אברנים").
• למסקנה – רב חסדא – המבשל בחמי טבריא בשבת – פטור. פסח שבישלו בחמי טבריא – חייב שעבר משום צלי אש.
• מחלוקת רבא ואביי :
רבא : אכלו נא – לוקה שתיים. מבושל – שתיים. נא ומבושל – לוקה שלוש.
אביי : אין לוקין על לאו שבכללות, ולכן איכא דאמרי : אכלו נא/ מבושל – לוקה אחד (ואם לא נא ולא מבושל, כגון בושל בחמי טבריא – שזה לא צלוי – לוקה אחד משום "כִּי אִם צְלִי אֵשׁ"). ואיכא דאמרי : ואם לא אכלו לא נא ולא מבושל אך גם לא צלי אש – אינו לוקה כלל כי זה לא כמו לאו דחסימה, אלא לאו שבכללות.
ואותו ענין בנזיר לגבי זג וחרצן.
• ת"ר אכל כזית נא, מבעוד יום – פטור. משחשכה – חייב.
אכל כזית צלי, מבעוד יום – לא פסל עצמו מבני חבורה. משחשכה – פסל עצמו מבני חבורה.
• למסקנת הברייתא – "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ" – שאין ת"ל "כִּי אִם צְלִי אֵשׁ" ומה ת"ל, לומר לך – בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בל תאכל נא, בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא.
( רבי מחדש בברייתא, שלא רק אם בישלו משחשכה חייב אם אכלו בערב, אלא אפילו אם בשלו מבעוד יום ואכלו בערב – חייב משום מבושל (וזה נלמד מזה שהכתוב לא כתב "בשל בשל" או "מבושל" "מבשול" אלא שינה הפסוק וכתב "ובשל" "מבושל" ושמע מינה גם משינוי הלשון לומדים).
• ת"ר אכל צלי מבעוד יום – חייב. וכזית נא משחשיכה – חייב. קתני צלי דומיא דנא, מה נא בלאו אף צלי בלאו. נא בלאו – שנאמר "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא". צלי בלאו – שנאמר "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה" – בלילה כן ביום לא, וא"ת לאו הכא מכלל עשה – עשה הוא, הא מני ר' יהודה .
דף מב
דתניא, "וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ" – אותו אתה מתפיס לבדק בית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית. מכאן אמרו כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה, אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? ת"ל "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" – לימד על כל הפרשה כולה שיהא בלא תעשה דברי ר' יהודה " (מאי משמע מפסוק זה ללא תעשה?
בר קפרא – "לֵּאמֹר" – לא נאמר בדברים.
בי רב – "לֵּאמֹר" – לאו אמור).
מ"מ גם בפרשת פסח נאמר בתחלה "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר" – ולכן זה לא תעשה ולוקים על כך.
• "מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין" – מותר לשפוך למקום מדרון וכן למקום אישבורן כאשר המים לא מרובים ואז הם נבלעות מהר ואין מחמיצות, אך אם המים מרובים אסור לשפוך למקום אשבורן.
• רב יהודה – אשה לא תלוש אלא במים שלנו.
• רבא – אשה לא תלוש: בחמה, בחמי חמה, במים הגרופין מן המולייר. ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את כל הפת, וצריכה שני כלים אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה.
• בעיה – עברה ולשה בחמין מהו?
מר זוטרא – מותר.
רב אשי – אסור.
הקשבה בזמן של פילוג
איך עושים קידוש?
ראיית המבט השלם
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מה הייעוד של תורת הבנים?
הקשר בין ניצבים לראש השנה
ריסוק קרח בשבת- סוחט או מוליד?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?