בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
14 דק' קריאה
פרק אלו עוברין
משנה "ואלו עוברין בפסח... ואין בהן משום כרת".
• ת"ר ג' דברים נאמרו בכותח הבבלי:
א. מטמטם את הלב – משום נסיובי דחלבא.
ב. מסמא את העיניים – משום מילחא.
ג. מכחיש את הגוף – משום עיפושא.
• ת"ר, ג' דברין מרבין את הזבל וכופפין הקומה ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם :
א. פת קיבר.
ב. שכר חדש.
ג. ירק חי.
• ת"ר ג' דברין ממעטין את הזבל וזוקפין הקומה ומאירין את העינים :
א. פת נקיה – דסמידא.
ב. בשר שמן – דציפרתא דלא אפתח.
ג. יין ישן – עתיק עתיקי.
כל מילי דמעלי להאי קשה להאי, ודקשה להאי מעלי להאי – חוץ מזנגבילא רטיבא ופילפלי אריכתא ופת נקיה ובשר שמן ויין ישן – דמעלי לכוליה גופיה.
• "שכר מדי" – דרמו ביה מי שערי. "חומץ האדומי" – דשדו ביה שערי.
רב נחמן – בתחילה כשהיו מביאין נסכים מיהודה, לא היה יינם של יהודה מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין והיו קורין אותן חומץ סתם, ועכשיו אין יינם של אדומיים מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין וקורין אותן חומץ האדומי לקיים מה שנאמר "אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה" – אם מלאה זו חרבה זו ואם מלאה זו חרבה זו ( רב נחמן בר' יצחק, מהכא – "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ").
תניא ר' יהודה – ביהודה בראשונה הלוקח חומץ מעם הארץ – אינו צריך לעשר, מפני שחזקה אינו בא אלא מן התמד, ועכשיו הלוקח חומץ מעם הארץ – צריך לעשר, מפני שחזקתו אינו בא אלא מן היין.
ביאורי מושגים:
"זיתום המצרי" :
רב יוסף – תלתא שערי, תלתא קורטמי ותלתא מלחא
רב פפא – תלתא חיטי תלתא קורטמי ותלתא מלחא.
תרו להו וקלו להו וטחני להו ושתו להו מדיבחא ועד עצרתא, דקמיט מרפי ליה ודרפי מקמיט ליה. לחולה ולאשה עוברה – סכנתא.
"זונן של צבעים": מיא דחיורי דצבעי בהו לבא.
"עמילן של טבחים" : פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה על פי קדירה ושואבת הזוהמא.
"קולן של סופרים" :
הכא תרגימי – פרורא דאושכפי.
רב שימי מחוזנאה – טיפולן של בנות עשירים שמשיירות אותו לבנות עניים.
• " ר' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים" – תכשיטי נשים ס"ד? אלא אימא אף טיפולי נשים, דאמר רב – בנות ישראל שהגיעו לפרקן ולא הגיעו לשנים: בנות עניים – טופלות אותן כסיד. בנות עשירים – טופלות אותן בסולת. בנות מלכים – בשמן המור (מאי שמן המור?
רב הונא בר ירמיה – סטכת.
רב ירמיה בר אבא – שמן זית שלא הביא שליש [אנפיקין]).
• "זה הכלל כל שהוא ממין דגן": ר' יהושע – וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח, למה מנו חכמים את אלו? כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן.

דף מג
• "הרי אלו באזהרה" – מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובת, ונוקשה בעיניה בלאו?
רב יהודה ר"מ , דקרי שיאור (שלא נתחמץ כל צרכו – נוקשה) את שהכסיפו פניו (וחולק על ר' יהודה שסובר שבתחילת חימוצו זה אם אחרי שהתחיל ליסדק סדקין דקין) ועל שיאור של ר' יהודה, אמר ר' מאיר שלשיטתו לוקה ארבעים, ושמעינן לר"מ נוקשה בעיניה בלאו וכ"ש חמץ דגן גמור ע"י תערובת.
רב נחמן ר"א, דתניא "על חמץ דגן גמור – ענוש כרת. על עירובו – בלאו דברי ר' אליעזר וחכ"א על חמץ דגן גמור – ענוש כרת. על עירובו – בלא כלום". ושמעינן לר' אליעזר דאמר חמץ דגן גמור ע"י תערובת בלאו וכ"ש נוקשה בעיניה.
• לפי ר"א (לעיל) עירובו בלאו, מנא ליה? " כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ" – "כל" לרבות עירובו. "כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא" – "כל" לרבות נשים באיסור חמץ, וממה שאמר רב – שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, אין ללמוד לענין איסור חמץ, שכן סד"א הואיל וכתוב "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת" – כל שישנו בקום אכול מצה, ישנו בבל תאכל חמץ, והני נשי הואיל ואינם בקום אכול מצה (מצוות עשה שהזמן גרמא) אזי אינם גם בבל תאכל חמץ קמ"ל "כל".
ואחרי שריבינו שאישה היא באיסור חמץ, אזי הן גם חייבות באכילת מצה דבר תורה כדר"א דאמר – נאמר "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת" – כל שישנו בבל תאכל חמץ – ישנו באכילת מצה, והני נשי נמי הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן בקום אכול מצה.
והטעם שהוא מרבה מ"כל" דווקא נשים ולא עירובו, שכן קאי באוכלין מרבה אוכלין אך לא יעזוב אוכלין וירבה נאכלין (כל עוד יש אפשרות לרבות אוכלין).
רבנן ר"א ) דרשי נשים מנין? " כִּי כָּל".
• מחלוקת:
ר' יוחנן – כל איסורין שבתורה אין היתר מצורף לאיסור – חוץ מאיסורי נזיר, שהרי אמרה התורה "מִשְׁרַת".
זעירי – אף "כִּי כָל שְׂאֹר... לֹא תַקְטִירוּ".
שואלת הגמרא על זעירי, כמאן? כר"א דדרש "כל" (דתניא – "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ" – אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל "כל", עירובו מנין? ת"ל "כִּי כָל") אי הכי לענין חמץ בפסח נמי היתר מצורף לאיסור?
דף מד
ועונה הגמרא שאכן כן והוא הדין, ובכל זאת זעירי נקט שאור להדגיש דלא כאביי שאמר – יש הקטרה לפחות מכזית, קמ"ל דהקטרה לאו לפחות מכזית.
• שואלת הגמרא, הרי מצינו שום בתרומה, היתר מצטרף לאיסור, כמו שכתוב במשנה "המקפה של תרומה... המקפה של חולין השום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן – לא פסל אלא מקום מגעו בלבד" והוינן בה – מקום מגעו למה פסול הרי בטל התבלין ברוב? ותירץ רבה בר בר חנה – הואיל וזר לוקה עליהן בכזית, ה"ד לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור?! ודוחה הגמרא – לא, מאי כזית? דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, וזה דאוריתא (שכן לוקין על זה) [ורבנן חולקים על ר"א בכותח הבבלי כיוון שאין כזית בכדי אכילת פרס אא"כ משטר קשטיר ליה ובטלה דעתו].
• מנסה הגמרא להקשות על זה שכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא ("שתי קדירות אחת..." "שתי קופות אחת של חולין....") אך נדחה.
• לעיל ראינו ש"מִשְׁרַת" נצרך להיתר מצטרף לאיסור ואילו מצינו ברייתא שכתוב בה "מִשְׁרַת" – ליתן טעם כעיקר, שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין – חייב, מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו – עשה בו טעם כעיקר, כלאים שאיסורו איסור עולם ואיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו – אינו דין שיעשה טעם כעיקר (וה"ה לערלה בשתיים), וא"כ קשיא אהדדי?
מתרצת הגמרא, מי שלומד טעם כעיקר ואין לו היתר מצטרף לאיסור כלל, זה רבנן, ור' יוחנן לומד שהיתר מצטרף לאיסור כר"ע דתניא " ר"ע – נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין – חייב". ומנין לר"ע טעם כעיקר?
לומד מגיעולי נכרים – גיעולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור, הכא נמי לא שנא. ורבנן לא לומדים מכאן, שחידוש הוא שבכל התורה כולה נותן טעם לפגם – מותר (דיליף מנבילה) ואולם הכא מותר. ור"ע סובר כדרב חייא בריה דרב הונא דאמר – לא אסרה תורה אלא בקדירה בת יומא, והלכך לאו נותן טעם לפגם הוא, ואילו לרבנן גם בקדירה בת יומא, אי אפשר שלא פגמה קצת.
• שואלת הגמרא, למה שלא נלמד, שכמו שרבנן למדו טעם כעיקר מ"מִשְׁרַת" לכל איסורין שבתורה, הכא נמי לפי ר"ע בהיתר מצטרף לאיסור נלמד לכל איסורין שבתורה?
דף מה
ומתרצת הגמרא דהוה נזיר (כדאמרן) וחטאת (דתניא "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ", יכול אפילו לא בלעה ת"ל "בִּבְשָׂרָהּ" עד שיבלע בבשר, "יִקְדָּשׁ" – להיות כמוה, שאם פסולה היא – תיפסל, ואם כשירה היא – תאכל כחמור שבה) הוו שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין, שהרי היה יכול לכתוב רק את דין חטאת והייתי לומד נזיר ממנו, ולמה לא נכתב? לומר לך שאין מלמדין. (לפי רבנן שניהם מיצרך צריכי: חטאת – דבקדשים היתר מצורף לאיסור גם לפי רבנן [אך חולין מקדשים לא לומדים] ונזיר – נצרך לטעם כעיקר ומכאן דנים לכל איסורין שבתורה).
• כתוב בברייתא "מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג" לימד על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה. ונצרך לר"ע , למרות שלדעתו היתר מצטרף לאסור ובוודאי איסור לאיסור, אך יש הבדל, איסור להיתר מצטרף בבת אחת, ואילו איסור לאיסור מצטרף אפילו בזה אחר זה.
• משנה "בצק שבסידקי עריבה... הרי היא כעריבה".
תניא לפי לישנא קמא:

כזית אינו חוצץ ואינו עובר חוצץ ועובר
פחות מכזית אינו חוצץ ואינו עובר אינו חוצץ ואינו עובר

תניא לפי לישנא בתרא:

כזית חוצץ ועובר חוצץ ועובר
פחות מכזית אינו חוצץ ואינו עובר חוצץ ועובר

ושואלת הגמרא: קשיין אהדדי (2 הבריתות)?
רב הונא – סמי קילתא מקמי חמירתא.
רב יוסף – מחלוקת תנאים היא, דהברייתא דלפי לישנא קמא דעת רשב"א , וברייתא דלפי הלישנא בתרא דעת ת"ק היא, דתניא, הפת שעיפשה חייב לבער, מפני שראויה לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות. רשב"א – בד"א במקוימת לאכילה אבל כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה (ומדאמר רשב"א בטלה, מכלל דלפי ת"ק לא בטלה, אלמלא קסבר כל כזית אע"ג דמבטל לא בטיל).
אביי – התירוץ של רב יוסף לא מתרץ את הסתירה בין פחות כזית לפחות מכזית של הברייתא שלפי הלישנא השניה, שלפי הברייתא הא' גם במקום שלא עשוי לחזק אין חייב לבער ולפי הברייתא הב' כן צריך. ולכן מתרץ שבעצם שניהם סוברים כדעת רשב"א , הא במקום לישה והא לא במקום לישה, וא"כ יוצא לפי אביי :


תניא לפי לישנא קמא:

שוליים ( מקום העשוי לחזק ) דפנות ( מקום שאין עשוי לחזק ) שפה עליונה
כזית אינו חוצץ ואינו עובר חוצץ ועובר חוצץ ועובר
פחות מכזית אינו חוצץ ואינו עובר אינו חוצץ ואינו עובר חוצץ ועובר
תניא לפי לישנא בתרא:

שוליים ( מקום העשוי לחזק ) דפנות ( מקום העשוי לחזק ) שפה עליונה
כזית אינו חוצץ ואינו עובר חוצץ ועובר חוצץ ועובר
פחות מכזית אינו חוצץ ואינו עובר אינו חוצץ ואינו עובר חוצץ ועובר

רב אשי [לפי תרוץ אביי ] – שלא במקום לישה הכוונה גם לאשיפתא דאגנא דלא תימא, זמנא דאטיף ומטי להתם קמ"ל.
רב הלכה כ ר' שמעון בן אלעזר. שואלת הגמרא, והאמר רב אם טח פניה בטיט בטלה. טח – כן. לא טח – לא. ומתרצת הגמרא, מאן דמתני הא לא מתני הא. איכא דאמרי : רב אין הלכה כ ר' שמעון בן אלעזר. דאמר רב אם טח פניה בטיט בטלה...
שמואל – 2 חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהן – רואין כל שאילו ינטל החוט וניטלין עמו – חייב לבער. ואם לאו – אינו חייב לבער.
ומסייג עולא – לא אמרן אלא בעריבה אבל בבית חייב לבער, והטעם – דזימנין דכניש להו ונפלי גבי הדדי.
בעו במערבא – בית ועליה מהו? בית ואכסדרה מהו? 2 בתים זה לפנים מזה מהו? תיקו.
• ת"ר הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם, והכלב יכול לאוכלה – מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח. ר' נתן – אינה מטמאה.
• ת"ר עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח:
תוך ג' ימים – חייב לבער. קודם ג' ימים – אינו חייב לבער. ר' נתן – בד"א שלא נתן לתוכה עורות אבל נתן לתוכה עורות אפילו תוך ג' ימים – אין חייב לבער (והוסיף רבא – אפילו שעה אחת).
דף מו
• "וכן לענין טומאה":
שואלת הגמרא, מה שייך לשון "וכן" בפסח תליא בשעורא ואילו באיסור תלוי בקפידא?
רב יהודה – אימא "ולענין טומאה אינו כן".
אביי – ה"ק "וכן לענין צירוף טומאה בפסח, ובשאר ימות השנה יש חילוק בין מקפיד ללא מקפיד, כגון: דאיכא פחות מכביצה אוכלין – ונגעו בהאי בצק, בפסח דאיסורו חשוב מצטרף, בשאר ימות השנה, אם מקפיד עליו – מצטרף, ואם רוצה בקיומו – הרי הוא כעריבה.
רבא – וכן להעלות טהרה לעריבה, כגון דאיטמי הך עריבה ובעי לאטבולי, בפסח, דאיסורו חשוב חוצץ ולא סלקא לה טבילה, בשאר ימות השנה, אם מקפיד עליו – חוצץ, ואם לאו – אינו חוצץ.
רב פפא – וכן לענין להוריד טומאה לעריבה, כגון דנגע שרץ בהאי בצק, בפסח, דאיסורו חשוב – חוצץ ולא נחתה לה טומאה, בשאר ימות השנה, אם מקפיד עליו – חוצץ, ואם רוצה בקיומו – הרי הוא כעריבה.
• משנה "בצק החרש... הרי זה אסור".
• אם אין שם כיוצא בו, מהו? כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא – מיל.
רשב"ל – לגבל ולתפילה ולנטילת ידיים – 4 מיל (ולגבי תפילה ונט"י – ה"מ לפניו אבל לאחריו חוזר עד מיל לא כולל). רב נחמן בר יצחק אומר שאייבו אמר זאת ולא רשב"ל , והוא הוסיף עוד דבר – עיבוד, דתנן "וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה – טהורין, חוץ מעור האדם" וכמה כדי עבודה? כדי הילוך 4 מייל.
• משנה "כיצד מפרישין... ואם החמיצה החמיצה".
• הגמרא מעמידה ש ר' אליעזר ו ר' יהושע נחלקו בהואיל:
ר' אליעזר סבר – אמרינן "הואיל", ואי בעי איתשיל עלה – ממוניה הוא.
ר' יהושע סבר – לא אמרינן "הואיל".
• האופה מיו"ט לחול:
רב חסדא – לוקה, לא אמרינן "הואיל" ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה.
רבה – אינו לוקה, אמרינן "הואיל".
רב חסדא – צרכי שבת, נעשין ביו"ט מדאוריתא, ו רבנן הוא דגזרו שמא יבוא להתיר מיו"ט לחול (ומה שהתירו לאפות מיו"ט לשבת, זה ע"י ערוב תבשילין ויש היכר ולא יבואו להתיר מיום טוב לחול).
דף מז
• נסיונות להקשות על רב חסדא שסובר שצורכי שבת נעשין ביו"ט מהתורה ("בהמה המסוכנת לא ישחוט", "לחם הפנים נאכל", "שתי הלחם אינן נאכלות").
• לפי רשב"ג משום ר"ש בן הסגן – אפית לחם הפנים דוחה את יו"ט (ואף שבות רחוקה התירו) ואינו דוחה את יום הצום. וסובר כ אבא שאול דאמר "לכם" – לכם ולא לנכרים (ויש דעה שחולקת וסוברת "לכם"" – ולא לגבוה).
• נסיונות להקשות על רבה דלא אמרינן "הואיל" ("יש חורש תלם אחד", "המבשל גיד הנשה") אך נדחו. (לגבי הקושיא מ"המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואוכלו לוקה חמש, לוקה משום מבשל גיד ביו"ט, ולוקה משום אוכל גיד, ולוקה משום מבשל בשר בחלב, ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה משום הבערה", והגמרא הקשתה, דאי אמרינן הואיל, לא איתחייב על הבערה, הואיל דחזי ליה לצרכו. ולמסקנה הוציאה הגמרא, לוקה משום הבערה, והכניסה במקומה "עצי הקדש" שלוקים משום "וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַד' אֱלֹקֵיכֶם").
• תנן "יש חורש תלם אחד וחייבין עליה משום שמונה לאוין: החורש בשור וחמור והן מוקדשים וכלאים בכרם ושביעית ביו"ט כהן ונזיר אבית הטומאה" והעמדנו למסקנה שמדובר שחורש בטינא במתונא.
דף מח
• בעיה – הביא שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט מהו? ופושטת הגמ' שדורשת על הפסוק "וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל..." ודורשת הגמרא: "וְשֶׂה" – ולא הבכור. "אַחַת" – ולא מעשר . "מִן הַצֹּאן" –ולא הפלגס. "מִן הַמָּאתַיִם" – ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור – מכאן לערלה שבטילה במאתים. "מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל" – מן המותר לישראל – מכאן אמרו אין מביאין נסכין מן הטבל, יכול לא יבא מן המוקצה, אמרת, מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו, אף כל שאיסור גופו גרם לו – יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו.
רמי בר חמא – מחלוקת רב חסדא ורבה (אי אמרינן "הואיל" באופה מיו"ט לחול) היא יסוד המחלוקת בן ר"א לר' יהושע , דר"א סבר – אמרינן "הואיל". ור"י סבר – לא אמרינן "הואיל".
ודחה רב פפא ו רב שישא בריה דרב אידי ניסיון זה.
ר' ירמיה ור' זירא שמעו הסבר זה למחלוקת, ור' ירמיה קיבלה ור' זירא לא קיבלה.
• מחלוקת כמו מי ההלכה:
רבי – הלכה כר"א .
ר' יצחק – הלכה כבן בתירא .
וכמה שיעור עיסה (ללוש בפסח ולא יותר, שיכול לשומרה מידי חימוץ):
ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה – בחיטין 2 קבין, ובשעורין 3 קבין (וזה בחיטין ושעורין טובים. אך ברעים – בחיטין 3 קבין, ושעורין 4 קבין).
ר' נתן משום ר"א – חילוף הדברים.
רב – קבא מלוגנאה – לפיסחא וכן לחלה. (וזה שעור של חמשת רבעים קמח ועוד).
רב יוסף – הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא לפיסחא ולא אתו לידי הפקעת חלה, שכן סוברים כר"א שאומר – הרודה ונותן לסל – הסל מצרפן לחלה, ופסק שמואל – הלכה כר"א .
• שהסל מצרפן, מחלוקת:
ריב"ל – לא שנו אלא ככרות של בבל שנושכות זו מזו, אבל כעכין לא.
ר' חנינא – אפילו כעכין.
• בעי ר' ירמיה – בדעת ר"א , טבלא שאין לה לבזבזין מהו? תוך כלי בעינן והא ליכא או דילמא אויר כלי בעינן והא איכא – תיקו.
תניא, ר' אליעזר – הסל מצרפן. ר' יהושע – תנור מצרפן. רשב"ג – ככרות של בבל שנושכות זו מזו מצטרפות.
• משנה "רבן גמליאל... תלטוש בצונן".
• ת"ר, לשה – היא מקטפת וחבירתה לשה תחתיה. מקטפת – היא אופה וחבירתה מקטפת תחתיה והשלישית לשה וחוזרות חלילה. כל זמן שעוסקות בבצק – אינו בא לידי חימוץ.
• בברייתא אומר רבן גמליאל – אין לך אלא מה ששנו חכמים – זה הכלל תפח תלטוש בצונן.
• משנה " שיאור ישרף... שעמדו שערותיו".
• מחלוקת לגבי שיאור:
ר"מ – איזהו שיאור? כל שהכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו. סידוק? כקרני חגבים (זה וזה האוכלו חייב כרת).
חכמים – איזהו שיאור? כקרני חגבים. סידוק? שנתערבו סדקין זה בזה.
מה הטעם של ר"מ – אין לך כל סדק וסדק מלמעלה, שאין לו כמה סדקים מלמטה.
דף מט
• משנה "ארבעה עשר... וחולין בזמנן".
• מעשה ר"א בר צדוק שאביו ביער את החמץ בשבת.
• משנה "ההולך לשחוט... וחמץ בכביצה".
• שואלת הגמרא, איך אמרת שההולך לאכול סעודת אירוסין יבטל בליבו אם אין שהות, ואילו בברייתא שנינו שיחזור מיד?
ר' יוחנן – משנתינו היא לפי ר' יוסי שסעודת אירוסין מצווה, והברייתא היא לפי ר' יהודה שסובר שהיא רשות.
והשתא דאמר רב חסדא – מחלוקת בסעודה שניה (בין ר' יוסי לר' יהודה ) אבל בראשונה דברי הכל מצווה, אפילו תימא הא והא ר' יהודה ולא קשיא, הא בסעודה ראשונה והא בסעודה שניה.
• תניא, ר' שמעון – כל סעודה שאינה של מצוה – אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה. כגון מאי? ר' יוחנן – בת כהן לישראל ובת ת"ח לעם הארץ, דאמר ר' יוחנן – בת כהן לישראל אין זיווגן עולה יפה. מאי היא?
רב חסדא – או אלמנה או גרושה או זרע אין לה.
 במתניתא תנא – קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות (וזה כאשר הישראל הוא עם הארץ, אך אם הוא ת"ח אינו כן).
ר' יצחק – כל הנהנה מסעודת הרשות – לסוף גולה שנאמר "וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק" וכתוב "לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים".
• ת"ר, כל ת"ח המרבה סעודתו בכל מקום – סוף מחריב את ביתו, ומאלמן את אשתו, ומייתם את גוזליו, ותלמודו משתכח ממנו, ומחלוקות רבות באות עליו, ודבריו אינם נשמעים, ומחלל שם שמים ושם רבו ושם אביו, וגורם שם רע לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות.
מאי היא?
אביי – בר מחים תנורי.
רבא – בר מרקיד בי כובי.
רב פפא – בר מלחיך פינכי.
רב שמעיה – בר מך רבע.
• ת"ר, לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח, שאם מת או גולה מובטח לו שבניו ת"ח, ואל ישא בת ע"ה שאם מת או גולה בניו ע"ה.
ת"ר, מי שנושא בת ת"ח ומשיא בתו לת"ח – נמשל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל. ומי שנושא בת עם הארץ – נמשל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור ואינו מתקבל.
• ת"ר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, ואם לא מצא אז סדר העדיפויות כך הוא: א. בת גדולי הדור. ב. בת ראשי כנסיות. ג. בת גבאי צדקה. ד. בת מלמדי תינוקות.
ולא ישא בת עמי ארצות שהם שקץ ונשותיהן שרץ ועל בנותיהן הוא אומר "אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה".
• תניא, רבי – עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף" – כל עוסק בתורה – מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה – אסור לאכול בשר בהמה ועוף.
ר' אלעזר – עם הארץ, מותר לנוחרו ביוהכ"פ שחל להיות בשבת (ולא נקט לשוחטו שכן זה טעון ברכה).
ועוד אמר ר' אלעזר – עם הארץ, אסור להתלוות עמו בדרך שנאמר "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" – על חייו לא חס על חיי חברו לא כל שכן שלא חס.
ר' יוחנן – עם הארץ מותר לקורעו כדג (ואמר ר' שמואל בר נחמני – ומגבו).
• תניא, ר' עקיבא – כשהייתי עם הארץ אמרתי 'מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור', אמרו לו תלמידיו 'רבי אמור ככלב', אמר להן 'זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם'.
• תניא, ר' מאיר – כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי, מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים.
• תניא, ר' אליעזר – אלמלא אנו צריכין להם למשא ומתן – היו הורגין אותנו.
• תנא ר' חייא – כל העוסק בתורה לפני עם הארץ – כאילו בועל ארוסתו בפניו שנאמר "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה" – אל תקרי מורשה אלא מאורסה. גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ את התלמיד החכמים, יותר ממה שהגויים שונאים את ישראל, ונשותיהן שונאין יותר מהן. תנא – ששנה ופירש יותר מכולן.
• ת"ר, שישה דברים נאמרו בעמי הארץ:
א. אין מוסרין להן עדות.
ב. אין מקבלין מהם עדות.
ג. אין מגלין להן סוד.
ד. אין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים.
ה. אין ממנין אותן אפוטרופוס של צדקה.
ו. אין מתלווין עמהן בדרך.
ויש מוסיפים – אף אין מכריזין אבידתן. ו ת"ק סבר – פעמים דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה שנאמר "יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ".
• שואלת הגמרא, במשנה מצינו לגבי חזרה בחמץ ובקודשים שלפי ר"מ השיעור החשוב הוא כביצה ואלו לפי ר' יהודה – כזית. ולעומת זאת במשנה בברכות לגבי ברכת המזון עד כמה מזמנין, מצינו שלפי ר' יהודה – עד כביצה. ולפי ר"מ – עד כזית. סתירה?
ר' יוחנן – מוחלפת השיטה.
אביי – לא מוחלפת השיטה, ובברכות נחלקו בפסוקים. ר"מ סבר – "ואכלת" – זו אכילה, "ושבעת" – זו שתיה, ואכילה בכזית. ר"י סבר – "ואכלת ושבעת" – אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו? כביצה. ואצלנו בסברא נחלקו, שלפי ר"מ – חזרתו כטומאתו, מה טומאתו בכביצה אף חזרתו בכביצה. ולפי ר' יהודה – חזרתו כאיסורו, מה איסורו בכזית אף חזרתו בכזית.
דף נ
• תניא, ר' נתן – גם קודש וגם פסח חזרתו בכשתי ביצים, ולא הודו לו חכמים.
• "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן" מאי יקרות וקפאון?
ר' אלעזר – זה אור שיקר בעולם הזה, וקפוי לעולם הבא.
ר' יוחנן – אלו נגעים ואהלות שיקרין הן בעולם הזה, וקפויין לעולם הבא.
ריב"ל – אלו בנ"א שיקרין הן בעולם הזה, וקפויין הן לעולם הבא.
• מעשה [סיעתא לריב"ל ] ב רב יוסף בנו של ריב"ל שהגיע לעולם האמת, וכשחזר שאלו אביו, מה ראית למעלה? ענה לו רב יוסף שעולם הפוך ראה, עליונים למטה ותחתונים למעלה, אמר לו אביו – עולם ישר ראית. הוסיף אביו ושאלו היכן נמצאים הת"ח בעולם הבא? וענה לו רב יוסף , שהם באותו מקום כמו בעולם הזה. הוסיף רב יוסף – ששמע שהיו אומרים – 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', וכן שמע שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה ובריה יכולה לעמוד במחיצתם [ומבארת הגמ' שהרוגי מלכות הם הרוגי לוד].
• "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַד'" מאי "מְצִלּוֹת הַסּוּס"?
ריב"ל – עתיד ד' להוסיף על ירושלים – עד שהסוס רץ ומציל.
ר' אלעזר – כל מצילות שתולין בין עיניו יהיו קודש ל – ד'.
ר' יוחנן – כל ביזה שבוזזין ישראל, עד שעה שהסוס רץ ומציל, יהי קודש
ל–ד'.
• כנעני נקרא תגר, מנלן?
א. "וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי" – אילימא כנעני ממש, אפשר בא אברהם והזהיר את יצחק, בא יצחק והזהיר את יעקב, ויהודה הלך והתחתן עם כנענית?! אלא אמר ר' שמעון בן לקיש – בת גברא תגרא דכתיב "כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה".
ב. "אֲשֶׁר סֹחֲרֶיה שָׂרִים כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ".
• "וְהָיָה ד' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" – אטו האידנא לאו אחד הוא? אלא, לא כעולם הזה העולם הבא, בעולם הזה על בשורות טובות אומר – ברוך הטוב והמטיב ועל הרעות – ברוך דיין האמת, ולעתיד לבוא על הכל אומר הטוב והמטיב.
"וּשְׁמוֹ אֶחָד" – אטו האידנא לאו שמו אחד הוא? אלא לא כעולם הזה העולם הבא, בעולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד נכתב ונקרא ביו"ד ה"י.
• סבר רבא למדרשה בפירקא א"ל ההוא סבא לעלם כתיב.
ר' אבינא – כתיב "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il